שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    הפחד לאבד הכל כדי להיות מי שאתה

    "זו אינה דרך פשוטה גם בשבילי, וידעתי שההתאמה המגדרית היא לא רק של בני, אלא גם של בני המשפחה. ידעתי שנצטרך להקשיב, ללמוד, לאהוב ולהתמודד עם החברה". עדי וולפסון בטור לרגל שבוע המודעות הטרנסג'נדרי

    לפני כשנתיים זו הייתה הפעם הראשונה שבננו סיפר לנו שהוא טרנסג'נדר. זו הייתה שיחה קצרה. לא היו בכי גדול או זעקות שבר, גם לא תרועות וצלצולים. הוא אמר לנו שהוא יודע שהוא יכול לספר לנו הכל, שהוא רוצה לספר לנו ולא להסתיר דבר, שהוא יודע שנאהב אותו תמיד, ושלא נעזוב אותו או נזרוק אותו רק מפני שבחר להיות מי שהוא באמת. הקשבנו, שאלנו כמה שאלות, ביקשנו ללמוד יחד ולהתקדם צעד אחר צעד, אבל בעיקר חיבקנו אותו חזק.

     

    באותו הרגע יצאנו לדרך חדשה ומשותפת. זו אינה דרך פשוטה, לא כל שכן לבני, שצריך לדייק את הגוף, הנפש והלב. היא דורשת ממנו אומץ רב, על אחת כמה וכמה כשמדובר בנער צעיר, אומץ שאני לא בטוח שלי או לכם יש. היא דורשת להתבונן פנימה והחוצה, ללכת עד הסוף עם מי שאתה.

     

    טרנסג'נדר (צילום: shutterstock)
    ההתאמה המגדרית משפיעה על כל המשפחה(צילום: shutterstock)

    זו אינה דרך פשוטה גם בשבילי, וידעתי, מהרגע הראשון, שההתאמה המגדרית היא לא רק של בני, אלא גם שלנו, בני המשפחה. שנצטרך להקשיב, ללמוד, להכיל, לחבק ובעיקר לאהוב. אבל גם ידעתי, שהוא וגם אנחנו נצטרך, מהרגע הראשון, להתמודד גם עם החברה.

     

    מאותו הרגע צעדתי בשתי דרכים, פעם מקבילות ופעם מצטלבות, זו האישית והמשפחתית, וזו הציבורית, שבחרתי בה, לא מעט בזכותו של בני. בחרתי לספר, לדבר, לעזור לילד.ה אחר.ת או להורה אחר, לחשוף את שעל ליבי ואת שבראשי. עשיתי זאת כדי להתמודד בדרכי, כדי להתחייב עוד יותר, כדי לשנות.

     

    כל אחד צריך מישהו שיקשיב לו

    מאז שפתחתי את הלב, קיבלתי אין ספור פניות, ולא רק מהורים לטרנסג'נדרים, שביקשו לספר ולדבר או להתייעץ, אלא גם מהורים שמתמודדים עם שונות כזו או אחרת, עם שינוי פתאומי בחיים שמצריך אותך לעצור ולחשוב, הורים שביקשו לשאוב כוחות.

     

    לטורים הקודמים:

    "להורה אין זכות לזנוח ילדים שהביא לעולם"

    "בני טרנסג'נדר ואני לא רוצה שנחיה בסוד"

    "הרגע שבתנו אמרה שהיא בעצם הוא"

     

    היו אין ספור מפגשים, וכולם ממלאים בכוח. בחור צעיר שניגש אליי באחד המפגשים בהם הרצתי ושאל אם אפשר לקבל חיבוק, ולחש לי באוזן: "הלוואי שכולם היו כמוך". אישה אחרת, סבתא חרדית, הנשואה לרב ולראש ישיבה, שכתבה לי ששמעה את אחד הראיונות איתי וביקשה לקיים שיח. כל כך הרבה סיפורים מרגשים שמעתי, סיפורים של כאב ואושר, אכזבות והצלחות. כי אחרי הכל, כל אחד צריך לספר למישהו וכל אחד צריך מישהו שיקשיב לו, מישהו להישען עליו, אבל גם להיות חלק.

     

    הסטטיסטיקות לא משקרות

    השבוע מצוין ברחבי העולם שבוע המודעות הטרנסג'נדרי, וב-20 בדצמבר מצוין יום הזיכרון הטרנסג'נדרי. כשמו, שבוע המודעות הטרנסג'נדרי מבקש לחשוף את הקהילה הטרנסג'נדרית, להעלות את המודעות לקשיים ולאתגרים שעומדים בפניה, להפחית את העוינות, ההטרדות והאלימות שחברי הקהילה חווים בבית, במקומות העבודה ובמרחב הציבורי. ביום הזיכרון הטרנסג'נדרי, זוכרים את אלו שנרצחו כתוצאה מטרנספוביה, ואת אלה שלא יכלו להמשיך ולהתמודד עם הכאב והקושי ולקחו את חייהם בידם.

     

    נכון, יש יותר פתיחות היום, וגם ייצוג לטרנסג'נדרים בתקשורת ובמקומות אחרים, זה אפילו קצת "in", כמו שהבן שלי אומר, לדבר על זה, להראות כמה שאנחנו מתקדמים. אבל הסטטיסטיקות לא משקרות, והן קשות: מנתונים של המרכז הגאה, עולה כי כ-95% מהטרנסג'נדרים חווים מחשבות אובדניות וכ-40% ביצעו ניסיון אובדני.

     

    נער עצוב אובדני התאבדות  (צילום: shutterstock)
    רוב הטרנסג'נדרים חווים הטרדות מילוליות או פיזיות(צילום: shutterstock)

    כ-75% מהם נדחים על ידי המשפחה, כ-95% חוו הטרדה כל שהיא, מילולית או פיזית, כ-65% חוו פיטורין או דחייה בהעסקה, כ-60% סורבו לשכור דירה וכ-30% מחוסרי בית. אין ספק, יש לנו עוד דרך ארוכה כדי לתת לקהילת הטרנסג'נדרים ככלל ולבני בפרט את הביטחון שהם זקוקים לו כדי לצעוד בדרך בה בחרו בגאווה.

     

    לא מזמן, כשנתיים אחרי הפעם הראשונה ההיא, הבן שלי עמד לראשונה מול קהל שאינו מכיר, וסיפר להם ולנו את הסיפור שלו, כשהוא מדבר באופן רהוט וסוחף, ממש לקנא. הוא סיפר איך בפעם הראשונה פנה לאחיו הגדול, בננו הבכור, וסיפר לו מה הוא מרגיש ומה הוא רוצה.

     

    הוא אמר לו, כך הוא סיפר, שיהיה מוכן לאבד את כל מה שיש לו, את כל מי שהוא. והנה, בננו מספר, פחדתי אבל לא איבדתי. לא איבדתי את המשפחה הקרובה והרחוקה, לא איבדתי את החברים, לא את הדרך, כלום. "אבל", הוא אמר, כשכל העיניים המלוחלחות נישאות אליו, "אני לא איבדתי, אך אל תטעו, יש הרבה ילדים שאיבדו, אפילו הכל - את ההורים, את האחים, את המשפחה, הבית, החברים, העבודה, הדירה".

     

    ככה

    רָצִיתִי לִצְעֹק

    לְשׁוֹרֵר לְהַלֵּל

    לְהוֹצִיא אֶת הָאֱמֶת

    מֵאִתָּנוּ אֶל הָאוֹר

     

    שֶׁכֻּלָּם יִשְׁמְעוּ

    שֶׁהָעוֹלָם לֹא עָמַד מִלֶּכֶת

    וְהַזְּמַן הִמְשִׁיךְ לִצְעֹד כְּהֶרְגֵּלוֹ

    וְהָאַהֲבָה נוֹתְרָה בְּעֵינָהּ

     

    וְאִם לְדַיֵּק אֲפִלּוּ הֵיטִיבָה עִמָּנוּ

    דִּבְּרָה, וְחִבְּקָה, וְרָצִיתִי

    לַחְלֹק אוֹתָהּ עִם הָעוֹלָם כֻּלּוֹ

    בְּדִיּוּק כָּכָה

     

    עדי וולפסון הוא משורר, פרופסור להנדסה כימית ופעיל בנושאי איכות הסביבה והקיימות בישראל. אב לבן טרנסג'נדר ומחבר הספר "אֲנִי אַבָּא שלך ", הוצאת פרדס, (2019).

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    יש ילדים שאיבדו משפחות בגלל שסיפרו מה הם מרגישים
    צילום: shutterstock
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים