סוף עידן המזומן: בסין אפילו הקבצן מקבל תרומה בברקוד

הארנק שלי בבייג'ינג תמיד מלא בשקלים, פשוט כי הזמן היחיד שאני משתמש בו הוא במהלך חופשות בישראל. בסין אין היום שום צורך בארנק. חופשות בארץ הן גם הזמן היחיד בו אני מוצא את עצמי נוגע בכרטיס אשראי, או מתקרב לכספומט, שני דברים כמעט חסרי שימוש בסין. היום בסין הכל מתנהל דרך שתי אפליקציות תשלומים סלולריות - וויצ'ט פיי של חברת טנסנט ועליפיי מבית עליבאבא.

>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו

בלי סניף, עם זיהוי פנים: כך יראה הבנק שלכם ב-2020

מהפכת התשלומים: קניתם ב-200 שקל? תצטרכו להכניס קוד סודי

אמנם הנתונים מראים כי מזומן עדיין משחק תפקיד חשוב בכלכלה, אבל ברחובות בייג'ינג לא תמצאו לזה זכר. כשהגעתי לעיר לפני ארבע שנים מהפכת אפליקציות התשלום הייתה עדיין בעיצומה ופה ושם אפשר היה למצוא עסקים סוררים שאי אפשר היה לשלם בהם דרך הטלפון. המעוז האחרון של ההתנגדות היה הרכבת התחתית בעיר, שחייבה את הנוסעים לטעון את ה"רב-קו" המקומי במזומן, אך גם זאת כבר היסטוריה. לפני שנתיים בערך הרכבת התחתית התחילה לאפשר לשלם היישר מהסלולרי, ומאז באמת כבר אין טעם לסחוב איתך ארנק.

תשלום אלקטרוני בשווקים בסין(צילום: שאטרסטוק)

היום כל דוכן למכירת ירקות או איטריות בסין, קטן ועלוב ככל שיהיה, מקבל תשלום באפליקציה. במקומות מסוימים יש אפילו מכשיר אלקטרוני שקורא את האפליקציה ומכריז בקול רם על התשלום שהתקבל. במקומות חסכוניים יותר יסתפקו במדבקה עם קוד שצריך לסרוק אותה, ובמקרים אחרים המוכר יציג לך פשוט חתיכת נייר עליה הודפס קוד QR. בסוף הוא יבקש לראות את המסך שלך, כדי להיות בטוח שבאמת שילמת לו.

על המדרגות ליד הסופר היוקרתי בשכונה שלי יושב קבצן קבוע. כשתעבור לידו בדרך פנימה, הוא תמיד יזרוק חיוך מלא חמידות ויצהיר בחום: "חבר, הרבה זמן כבר לא התראינו". באמת קשה לעמוד מול זה. בימים שהסתובבתי עם ארנק תמיד נתתי לו כמה מטבעות, אבל מה לעשות עכשיו? לקבצן, מתברר, אמנם אין סמארטפון, אבל פתק עם קוד QR לקבלת תשלום דווקא יש לו בכיס המעיל. אלוהים יודע לאיזה חשבון הוא מוביל.

סין היא באמת חברה ללא מזומן, וזה נוח מאוד. כשמסיימים ארוחה במסעדה, למשל, אפשר לוותר על הטקס המגוחך שבו המלצר מגיע לקחת את כרטיס האשראי, הולך להעביר אותו במחשב ומחזיר פתק שעליך לחתום עליו. בסין המלצר מגיע אליך ישר עם מכשיר לקריאת האפליקציה, ובתוך פחות מחמש שניות אתה כבר בחוץ. העובדה שבסין אין בכלל טיפים מקילה עוד יותר על כל העניין. במסעדות אחרות הלכו עוד צעד קדימה והדביקו על השולחנות קוד שמקושר לתפריט. כך אפשר להזמין את המנות שרוצים ובסוף לשלם בלי לחכות למלצר.

בימים הראשונים שלי בבייג'ינג הספקתי לסבול מהתענוג המפוקפק של קבלת כסף מזויף, תופעה רווחת למדי בסין. נהגי מוניות וריקשות היו מיומנים במיוחד בלהחזיר לך עודף בשטר מזויף. מובן שכל זה נעלם ברגע שמשלמים לנהג דרך אפליקציה. בימי הארנק הספקתי לאסוף קערה גדולה מלאה במטבעות קטנים של אחד וחמישה פן (חצי אגורה ו-2.5 אגורות) שקיבלתי כעודף. לא היה הרבה מה לעשות איתם בכל מקרה. בעידן האפליקציה אין כבר צורך להתעסק עם כסף קטן, תודה לאל.

חלק מסוד ההצלחה של אפליקציות התשלום הסיניות טמון בכך שהן גם מאפשרות למשתמשים להשקיע כסף באפיקים שונים שהם רווחיים יותר מפיקדונות בנקאיים. כתוצאה מכך רבים מהסינים מעבירים בכל חודש את משכורתם כולה לאפליקציה בלחיצת כפתור ומנהלים את הכסף משם. העובדה שהיתרה באפליקציה זמינה ומתעדכנת אונליין בכל פעולה שביצעת, בלי חיוב נסתר של חברת האשראי שמגיע רק בסוף החודש, עוזרת לדעת מה מצבך הפיננסי האמיתי בכל רגע ולשלוט טוב יותר בהוצאות.

התפוצה הרחבה של אפליקציות תשלום עוזרת גם לעסקים סיניים להמציא מודלים חדשים וחסכוניים. ברשת בתי הקפה לאקין, הגרסה הסינית של סטארבקס, החליטו לוותר לחלוטין על הקופה הרושמת. במקום זה הלקוחות מבצעים את כל ההזמנות באפליקציה, משלמים אלקטרונית ובאים לאסוף את השתייה, בלי לעמוד בתור.

דברים הלכו כל כך רחוק עד שבשנה שעברה הבנק המרכזי של סין נזעק להזהיר כי חנויות חייבות לכבד מזומן, ואסור להן להפלות את מי שמתעקשים לשלם בשטרות ומטבעות. אז היום אולי בעלי עסקים יסכימו לקבל מזומן בלית ברירה, אבל הם בהחלט עשויים להרים גבה כלפי התמהוני שאין לו משום מה אפליקציית תשלום.