שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    שאלת המוסר בין אלאור אזריה לאריות הים

    אמנם יש דמיון בין המקרה של אדי גלגאר מיחידת העילית האמריקנית לבין האירוע בחברון, אבל חשובה יותר השורה התחתונה: מלחמה במאה ה-21

     

    ארה
    אדי גלאגר (צילום: רויטרס)

    אדי גלאגר ואלאור אזריה לא נפגשו מעולם וספק אם ייפגשו, אבל הסיפורים שלהם והדרמות שעוררו דומים להפליא והם בהחלט מתממשקים בעולם הפתוח של חדשות, ביטחון ומוסר לחימה.

     

     

    גלאגר היה לוחם ב"אריות הים", יחידת העילית של חיל הים האמריקני שלוחמיה חיסלו בין היתר את אוסמה בן לאדן ולאחרונה את אבו בכר אל-בגדדי, והשתתפו בכל מוקד לחימה של ארה"ב, כולל אפגניסטן ועיראק. גלאגר, שמלכתחילה נשא על גבו קופת שרצים, הועמד לפני כשנה וחצי למשפט בפני בית דין של הצי על פשעי מלחמה בעקבות אירוע שבו נהרג טרוריסט של דאעש. ביולי האחרון הוא אמנם זוכה מהריגה אבל נמצא אשם בהתעללות בגופה ובצילום עימה (זה מזכיר, ולא במקרה, פרשה דומה שהתגלתה בכלא אבו גרייב בעיראק ב-2006, שבמסגרתה נחשף שסוהרים אמריקנים התעללו באסירים, תיעדו זאת והפיצו את הצילומים).

     

    העונש שהוטל על גלאגר היה הורדה בדרגה ושלילת סיכת אריות הים, אבל זה לא היה הסוף, אלא רק התחלה של פרשה חדשה. בשבוע שעבר התערב הנשיא דונלד טראמפ בהליך, חנן את גלאגר ושני אנשי צבא נוספים שלהם יוחסו האשמות דומות של פשעי מלחמה, וקבע שהם עשו את עבודתם ואינם ראויים להיענש.

     

    מזכיר הצי האמריקני, ריצ'רד ספנס, שגיבה את מפקדיו של גלאגר, הביע התנגדות להחלטת הנשיא ופוטר מיד על פי הנחיית טראמפ בידי מזכיר ההגנה, מארק אספר.

     

    הפרשה לא יורדת מסדר היום בארה"ב ובצדק. ראשית, הנשיא אמנם מוגדר בחוקה כמפקד העליון של הכוחות המזוינים, אבל לא אמור להתערב בהחלטות פיקודיות מסוג זה. אלא שכאן מדובר בדונלד טראמפ. הוא מתעלם מהדרגים שמתחתיו ופועל, לא בפעם הראשונה, הפוך מהם.

     

    על הדרך מעוררת הפרשה שאלות עקרוניות של מוסר לחימה, בעימות צבאי שלא מתנהל על פי קודים מוסריים. גם אנחנו מכירים את הדילמה: בשנות ה-80 הייתה זאת הפרשה המטלטלת של קו 300, שהכתה קשות בציבור הישראלי וזעזעה את שב"כ, את המערכת המשפטית ואת המערכת הפוליטית, אחרי ששניים מהמחבלים שחטפו אוטובוס בדרום נתפסו חיים והוכו למוות בהוראת ראש שב"כ אברהם שלום.

     

    המקרה האחרון הוא כמובן של לוחם חטיבת כפיר אלאור אזריה, שבמרץ 2016 ירה למוות במחבל הפלסטיני עבד אל פתח א-שריף, ששכב במצב אנוש במשך 11 דקות על הכביש בחברון. הרמטכ"ל דאז גדי איזנקוט החליט להעמידו למשפט חרף מחאות וויכוח ציבורי קשה. איזנקוט לא התקפל והבהיר כי כך בדיוק נדרש ממוסר הלחימה של צה"ל.

     

    תיעוד: אלאור אזריה יורה במחבל    (צילום: עימאד אבו שמסייה. מתנדב בצלם בחברון)

    תיעוד: אלאור אזריה יורה במחבל    (צילום: עימאד אבו שמסייה. מתנדב בצלם בחברון)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    שר הביטחון דאז משה יעלון גיבה את הרמטכ"ל (מחליפו אביגדור ליברמן קצת פחות), וראש הממשלה בנימין נתניהו אמנם הביע אהדה למשפחת אזריה, אבל כיבד את החלטות הדרג הצבאי, מה גם שבישראל הדבר כלל אינו בסמכותו (אגב, רק בישראל רשאי נשיא המדינה להעניק חנינה, ואף זאת על פי המלצת הרמטכ"ל, שכמובן לא ניתנה).

    נפרשת כאן קשת שלמה של סוגיות מעוררות מחלוקת, אבל המרכזית שבהן אינה פורמלית אלא דווקא מוסרית. האם במלחמה בטרור, בהתמודדות עם טרוריסטים שפועלים ללא קוד מוסרי ומתעלמים מחוקי המלחמה, מותר גם לצד המדינתי, לצבא הסדיר, לנהוג בדרך דומה? למה שצד אחד יקשור את ידיו בזמן שהצד השני יעשה כרצונו?

     

    למפקדי הצי האמריקני, כמו למפקדי צה"ל, הייתה תשובה ברורה: לא. המחויבות שלנו, אזרחים וחיילים במדינות דמוקרטיות-ליברליות, היא לכבד את החוקים הללו. אנחנו מקבלים הדין הבינלאומי. רוב המלחמות בעידן הנוכחי מתנהלות מול ארגוני טרור וגרילה, אבל הן לא פוטרות מדינות מחוקי הלחימה המתווים דרך מוסרית ואתית.

     

    נכון, הנסיבות מזמנות מצבים קשים ומפתים, לפרקים רגש הנקמה או תחושת הניצחון גוברים, משכרים ומשקרים, וחיילים בכל הרמות עלולים לחרוג מהנורמות האלה. אבל כאן בדיוק נדרשת עמדה מנהיגותית; לא רק של מפקדי הצבא, אלא גם של הדרג המדיני. הוא חייב לגבות אותם. הסולם המוסרי אינו מוגבל לרמה הצבאית אלא נגזר מעולם הערכים של המדינה ושל החברה שאותן הוא משרת, והוא מחייב את כולם.

     

    נכון עשה צה"ל כשהעמיד את אלאור אזריה למשפט וחידד באותה עת את המותר ואסור במלחמה. בכל לחימה. בארה"ב, מנגד, שוררת עכשיו מבוכה באשר למותר ולאסור. למפקדי הצי אמנם אין ספקות, וחרף החלטת טראמפ, מבחינתם גלאגר סיים את דרכו בצבא וסיכת הלוחם ניטלה ממנו, אבל בזירה הציבורית נשארה עדיין תלויה באוויר השאלה העקרונית אם הוא וחבריו שגו. הנשיא סבור שלא. מפקדיו בטוחים שכן. אצלנו, נכון להיום, הדברים חדים וברורים, אבל מה יקרה בעתיד?

     

    • ד"ר נחמן שי הוא פרופ' אורח באוניברסיטת אמורי באטלנטה, ארה"ב, מטעם ה"מכון ללימודי ישראל". בעבר היה חבר כנסת ודובר צה"ל

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים