שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    ערב הודי מושלם בפסטיבל העוד

    בערב אחד, שני מאסטרים הודים, הראשון נגן הסיטאר שאהיד פארבז חאן והשנייה הזמרת פרבין סולטנה - לקחו את הקהל הישראלי למסע סוער וענוג בנבכי המוזיקה ההודית הקלאסית. שני קונצרטים שהפכו לשיאו של פסטיבל העוד ה-20 בירושלים

     

    צילום: אודי אלפסי - טרנקילו הפקות

    צילום: אודי אלפסי - טרנקילו הפקות

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     
    מלך ומלכה הודים הופיעו אמש בירושלים, באחד משיאי פסטיבל העוּד השנה, בערב שכולו מוזיקה הודית קלאסית,. המלך הוא המאסטר המושלם של הסִיטַאר: שַאהִיד פַּארבֵז חַאן. והמלכה היא מאסטרית הקול: פרבין סוּלטָאנַה. שני מוזיקאים מהוללים ביותר, ולא לתפארת המליצה.

     

    זה היה ערב גדול בכל מובן – באיכות המוזיקה ששפעה בו, ברמת המבצעים, בהתלהבות של הקהל ובאורכו של הקונצרט (שני מופעים נפרדים בכרטיס אחד, הראשון אינסטרומנטלי והשני ווקאלי, כל אחד בן שעה וחצי).

     

    שאהיד פארבז, שפתח את חלקו הראשון של הערב, הוא בן למשפחה של נגני סיטאר מהוללים לדורותיהם, הוא להיט בינלאומי מוכר היטב בהודו ומחוצה לה. פרבין סולטאנה, אף היא בת למשפחת מוזיקאים, מוכרת מאוד בהודו ומשלבת שירה הודית קלאסית עם גרסאות מודרניות, מקצתן שולבו בסרטי בוליווד והיו ללהיטים.

     

    צילום: אודי אלפסי - טרנקילו הפקות

    צילום: אודי אלפסי - טרנקילו הפקות

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    סיטאר מפעים

    על גדולתו של שַאהִיד פַּארבֵז חַאן (Shahid Parvez Khan, בן 61) כנגן סיטאר מופלא – אין עוררין. הוא גדול הנגנים בסגנון הנקרא אטָאוַוה (Etawah) שנפוץ בצפון הודו, ולמעשה הסבא-רבא של פרבז חאן נחשב למייסד האסכולה וגם הראשון מעולם שהקליט נגינת סיטאר, עוד במאה ה-19. נגינת הסיטאר באטאווה מדמה שירה, והיא מטמיעה - בצורת הפריטה ובטכניקה של הדהוד המיתרים – את הניואנסים והדקויות שיכול להפיק הקול האנושי. האילתור בסגנון הזה חופשי במיוחד, וההבעה הרגשית עוצמתית מאוד. ואין פלא אפוא שנגני משפחת חאן (אחיו, דודיו ואחייניו של שהיד פרבז) כל-כך פופולריים, גם מחוץ להודו. שכן בשונה מאסכולות סיטאר אחרות, הם פחות מונוטוניים והם גמישים יותר במידת האילתור שהם מרשים לעצמם לאלתר על-בסיס תבנית היסוד המוזיקלית – הרָאגַה. וכך יכולנו לשמוע אמש התפרצויות אנרגטיות במקצב סוער, בצד נגינה לירית ענוגה וחרישית, עם הדהוד וקשב פנימיים.

     

    שמעתי לא מעט נגני סיטאר, אך שהיד פארבז הוא באמת סיטאריסט מופלא. הוא מכשף את המאזינים בתערובת מלודית שיש בה סערות והפוגות, דקויות של מיתר רוטט עד לקצה התנודה שלו שמתחלף באחת במבול סוער וקצבי. גם כשהוא מנגן לבד, בלא הטַאבּלַה (שני תופי העץ המלווים בדרך כלל את נגני הסיטאר) – הוא יודע לייצר עולם קצבי שלם, ומספק לבדו מאסה צלילית-רגשית מרגשת. וכשהטאבלה מצטרפים מתנהל בינו לתופים מעין מרדף מוזיקלי מתוחכם, והם משלימים זה את זה בהרמוניה מושלמת.

     

    מה שמקסים במיוחד אצל שַאהִיד פַּארבֵז זה שהמוזיקה שלו נשמעת בו-זמנית עדכנית ועכשווית לגמרי ובו-בזמן מסורתית לחלוטין. זה נגזר גם מכישרון-העל שלו אך גם מהאג'נדה המוזיקלית שלו: הוא חדשן ומתפתח ונוטל חירות רבה יחסית במידת האילתור על הרָאגַה. הרָאגַה (rāga) במוזיקה ההודית – קצת בדומה למַקָאם במוזיקה הערבית - היא תבנית מוזיקלית שעל-בסיסה מאלתרים המנגנים והזמרים. היא מגדירה מסגרת מלודית מסוימת, מוטיבים מוזיקליים, את תבנית הצלילים ואת מצב הרוח והתחושה שהמוזיקה אמורה לייצר בקרב שומעיה. הנגן ינגן את הצלילים שמכתיבה הראגה כסדרם, אך יאלתר עליהם בפיסוקים כרצונו, במשכי זמן שונים, בהטעמות משתנות ועוד כהנה וכהנה. ושהיד פארבז עצמו אמר שהראגה היא הבסיס להבעה אישית וששבעים-שמונים אחוזים מהמוזיקה היא האילתור.

     

    יש כמה מאות ראגוֹת במוזיקה ההודית הקלאסית, והן משקפות מצבי רוח שונים, עונות שנה או שעות שונות ביממה. ושאהיד פארבז חאן יודע לקחת את הראגה הקלאסית, העתיקה לעיתים, וללוש אותה מחדש באופן שמאזין בן ימינו, מהודו ומחוצה לה, ישמע מוזיקה שאינה רק נפלאה עד למאוד אלא רלוונטית לגמרי.

     

    ולאשד היצירתי והשובה-לב ששהיד פארבז מייצר, נילווה מופע הבעות שלם שהוא מפגין. הוא נע, הבעות פניו מתחלפות, משגר מבטים לקהל ולנגן הטאבלה שלו, וכך אוחז בשומעיו לא רק באמצעות הצלילים אלא גם במבעים. כריזמה מובהקת.

     

     

    פסטיבל עוד (צילום: ניר שאנני)
    ערב הודי מושלם(צילום: ניר שאנני)

     

    הכל והקול נשארים במשפחה

    ההכשרה המוזיקלית של שני המאסטרים ששמענו אמש, נעשתה כולה במודל מסורתי, במשפחה. במשפחת חאן נגינת הסיטאר עוברת מדור לדור. שהיד פארבז התחיל ללמוד בגיל שלוש, אצל הסבא שלו ושניים מדודיו שירה קלאסית ותיפוף על טאבלה. שירה קלאסית - כדי ללמוד הבעה ולחדד את הרגישות לדקויות של הקול והצליל. וטאבלה – כדי להפנים מושגי יסוד של קצב ודינמיקה, מה גם שטכניקת הנגינה על טאבלה מפתחת את הגמישות והרגישות של כף היד והאצבעות. ואלו ישמשו אותו מאוחר יותר בנגינה על הסיטאר שהוא כלי גדול ומסובך בן 20 מיתרים וכמה סריגים. את הנגינה עליו הוא למד מאביו, ולמעשה כל שנות ילדותו ונעוריו של שהיד פארבז הוקדשו לסיטאר וכבר בגיל שבע, הילד התאמן במשך כחמש שעות ביום, ובנעוריו אף הרבה יותר.

     

    מודל הכשרה דומה עברה הכוכבת השנייה ששמענו אמש - פַּרבִין סוּלטָאנַה. היא נולדה באסאם (שבצפון-מזרח הודו) למשפחת מוזיקאים ממוצא אפגאני. כקודמה גם היא הייתה ילדת פלא והחלה את הכשרתה אצל סבה ואביה בגיל חמש. ובבגרותה אצל מאסטרים של שירה קלאסית כולל אצל דילישאד חאן (Dilshad Khan) - מי שלימים יהפוך לבעלה ולפרטנר מוזיקלי במשך חמשיים שנים.

     

     

    קול ללא גבולות

    פרבין סולטאנה (Parveen Sultana, בת 69) היא סופר-סטאר בתחומה. המשותף לה עם קודמה הוא המודרניזציה של הנוסח המסורתי. היא ידועה בשל המנעד המטורף של קולה, כמעט ארבע אוקטבות שלמות שביניהן היא מתניידת בלא כל מאמץ ובצלילות בהירה (תופעת טבע ממש בהתחשב בגילה). היא גם מפורסמת ברב-גווניות של הז'אנרים שהיא שרה: מקלאסי מובהק ועד אדפטציה עכשווית, משירת קודש ועד למוזיקה לסרטי בוליוווד.

     

    פרבין סולטאנה מוכרת מאוד כמומחית של שתי גארנות (אסכולות מוזיקליות): פטיאלה (Patiala gharana) שמאפשרת מידה גדולה יחסית של חירות באילתור, וקִירנַה (Kirana gharana) – המסורתית יותר, אסכולה שלמדה מבעלה הנחשב למאסטר מובהק שלה. הקירנה שמה דגש ממוקד, נפרד, על כל אחד מהצלילים של הראגה עליה השיר מתבסס. כלומר לא שירה שמבליעה את תווי הראגה המקורית ברצף של האילתור, אלא התמקדות ממושכת ודשנה בכל צליל וצליל לעצמו, והתמקדות במבע הרגשי שלו. אתמול שמענו את זה היטב בשיר הראשון הממושך שביצעה.

     

    אבל דומני שסגולותיה באות לידי ביטוי בחוזקה בפטיאלה – האסכולה הזו עושה שימוש בעיקר בראגות בנות 5 צלילים אך מאפשרת את קישוטן ועיטורן ללא גבול במהלך השירה, תוך שילוב של טאנות סבוכות. טאנה (Taan) הוא עוד מושג בשירה ההודית שגם אם לא מוכר בשמו, הוא מוכר לכל מי ששומע לפעמים שרה הודית קלאסית: אותם קטעים מלודיים קצרים אך מאוד מהירים ודחוסים, בדרך-כלל רטט מהיר של ההברה אַהה. ואתמול יכולנו לשמוע בשירה של סולטאנה עד כמה הטאנות בסגנון הזה הן מהירות וסבוכות. וניכר גם שהיא גם לא מוציאה אותן מגרונה אלא ממש מתוך בית החזה. בפאטילה - ואת זה שמענו היטב במופע אמש – לא מחמירים עם ביצועים קלאסיים לבדם, ואין באסכולה הזו שום בעיה לערבב גם שירים עממיים ואפילו להיטי מוזיקה לסרטים. טהרני המוזיקה הקלאסית בהודו לא כל-כך אוהבים את "התרת הרסן" הזו, אבל הקהל נוהה אחריה.

     

     

    אני אישית – אף שכולי הערכה לעוצמה של סולטאנה ולשליטה המופתית שלה בגארנה - פחות אוהב את הסגנון המחוספס והאקספרסיבי שלה. עניין של טעם. בשירה הודית קלאסית אני נוהה אחרי השירה המדיטטיבית יותר, שרמזים לה שמענו אמש בשני "שירי קודש" לקראת סופו של הקונצרט.

     

    ומשפט סיום על פסטיבל העוּד. זו השנה ה-20 שלו. עניין לחגיגה של ממש. מדובר בפסטיבל נפלא, ששומר על חיוניותו כבר שנים רבות. הקים אותו אפי בּניַה, מנהל בית הקונפדרציה בירושלים, והוא משמש מנהלו האמנותי עד היום. בתחילת הדרך הוא התמקד במורשת המוזיקלית הערבית העשירה, אבל עד מהרה הפך הפסטיבל לבמה לכל סגנונות המוזיקה של המזרח התיכון – הצפון אפריקנית, הטורקית, הבלקנית, היוונית, הכורדית והרחיק מזרחה למוזיקה הפרסית, ההודית והאפגאנית. עולמות מוזיקליים שמשפיעים זה על זה, שואבים זה מזה, וחוגגים תרבות חוצת גבולות, דתות ולאומים.

    פסטיבל עוד (צילום: ניר שאנני)
    חגיגת תרבות חוצת גבולות(צילום: ניר שאנני)

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים