המנהלת הבכירה מפייסבוק vs מחלת הסרטן

אחרי שניקולה מנדלסון גילתה שהיא חולה בסרטן והספיקה לנגב את הדמעות, היא עשתה שני דברים: הראשון, לקרוא כל מה שיש בגוגל על סוג הסרטן שבו חלתה, לימפומה פוליקולרית, להתחבר אל קבוצת פייסבוק המאכלסת חולים מסוגה ולספר להם שגם היא, מנכ"לית פייסבוק אירופה, המזרח התיכון ואפריקה, הצטרפה לסטטיסטיקה. הדבר השני היה להתקשר למארק צוקרברג, מייסד פייסבוק, כדי לבשר לו את החדשות הרעות.

איך צוקרברג הגיב? 

"מארק הוא אדם אכפתי ונדיב והוא מאוד חם. הוא אמר לי: 'קחי את כל הזמן שאת זקוקה לו, קחי חופשה כדי להרגיש יותר טוב, ואנחנו כאן בשבילך'. אמרתי לו: 'זה הדבר הכי גרוע שאתה יכול לומר לי'". 

למה? 

"כי העבודה היא חלק כל כך חשוב בחיי. אני בת מזל בעניין הזה, אני אוהבת את הג'וב שלי, רוב האנשים לא. אמרתי לו שאני רוצה להמשיך כרגיל, ומארק אמר: 'אוקיי, תמשיכי כרגיל אם את בסדר, אבל אל תרגישי לחץ בעניין הזה'".

מנדלסון (48), המנהלת הבכירה ביותר בפייסבוק מחוץ לארצות־הברית, המדורגת מספר 5 בחברה, עושה בימים אלה את מה שמנהיגות עושות: הקמת קרן ללימפומה פוליקולרית והשקתה במסע יחסי ציבור ענקי ברחבי העולם. עם משכורת של שישה אפסים בשנה וכריזמה ממגנטת, היא טסה בימים אלה בעולם כדי להשיק את הקרן, שתיתן מענה לחולים ותגייס את טובי החוקרים בעולם למציאת תרופה.

גם בישראל היא תכננה לבקר. הרקטות שנפלו כאן לפני כשלושה שבועות ביטלו את הגעתה. הריאיון איתה מתקיים בשיחת וידיאו ממשרדי פייסבוק בתל־אביב. "הייתי אמורה לעלות על הטיסה", היא משחזרת, "לא באמת דאגתי כי כבר הייתי בישראל כשדברים כאלה קרו, ואגב, זו אחת הטכנולוגיות המדהימות (כיפת ברזל, אמ"ר), אבל כשסגרו אצלכם משרדים ובתי ספר, זה הרגיש מעט שונה. עזבתי את נמל התעופה בלב כבד". 

תקציר הפרקים הקודמים: ניקולה שרון מנדלסון (לבית קליין), ילידת מנצ'סטר, אנגליה, היא אחת משלושת ילדיהם של זוג יהודים ציוני, סליה ובארי, בעלי חברת הסעדה כשרה. המסלול לצמרת עבר דרך חלומות להיות שחקנית. אחרי תואר ראשון בתיאטרון ואנגלית מאוניברסיטת לידס ובהמלצת חבר, החלה את דרכה בעולם הפרסום ב־1992 והתקדמה בתעשייה. ב־2008 הפכה לשותפה וליו"ר חברת הפרסום העצמאית KARMARAMA בלונדון, וסומנה כאחת הנשים החזקות בעולם הפרסום בבריטניה. היא נשואה לג'ון מנדלסון, בעל חברת לובינג, שהכירה בגיל 18 באוניברסיטה, ויחד הם הורים לארבעה: גבי (22), דני (21), סאם (18) וזאק (15). מנדלסון אוחז בתואר אצולה שאינו עובר בירושה ונקרא "הברון של פינצ'לי", מקום מגוריהם, מה שהופך אותה לליידי. בשנת 2013 גויסה מנדלסון לפייסבוק, שם הכירו אותה כשעבדו מולה בנושאי שיווק, והפכה לאישה השנייה הבכירה אחרי שריל סנדברג, סמנכ"לית התפעול של צוקרברג ויד ימינו. 

הסרטן אובחן לפני שלוש שנים, בנובמבר 2016. היא הרגישה גוש קטן במפשעה והלכה לרופאת עור, שהיא במקרה גם חברה טובה. "האבחון היה מהיר", היא מספרת. "לאנשים עם סרטן דם לוקח בערך שנתיים עד שלוש עד גילוי המחלה, בעיקר לנשים, כי הסימפטומים הם כמו במנופאוזה. יש לך הזעת לילה ושינויי משקל, את עייפה, אז אומרים לך: 'קחי כדור ותהיי בסדר', ובינתיים את נעשית חולה יותר. המסע שלי היה קצר". 

מה החברה־רופאה אמרה?

"'שזה כנראה שום דבר, גושים באים והולכים. אם זה לא יעבור בעוד שלושה שבועות, תחזרי'. אחרי שלושה שבועות חזרתי אליה. לפי המבט בעיניים שלה, היא לא אהבה את זה. זה היה יום שני, לעולם לא אשכח את זה. הייתי אמורה להגיע לישראל ושאלתי אותה: 'אני יכולה לטוס?' היא אמרה: 'סעי, אני עוד לא יודעת למי אני רוצה לשלוח אותך, נחשוב על זה'. מעולם לא סיפרתי את זה לאף אחד, אבל אני זוכרת שהגעתי לכותל והתפללתי. ידעתי שמשהו לא בסדר רק מלהסתכל על הפנים שלה". 

מתי הודיעו לך שאת חולה בסרטן? 

"ביום שישי של אותו שבוע. כשחזרתי ללונדון, ראיתי גינקולוג. הוא בדק אותי וחשב שהכל בסדר. לבשתי את המעיל מוכנה ללכת, כשהוא אמר: 'נעשה בדיקת CT ליתר ביטחון'. עשיתי את הבדיקה. וכמה שעות אחר כך ראיתי הרבה שיחות שלא נענו, כי במקרה לא הייתי עם הטלפון איתי, שזה נדיר אצלי. אמרתי לבעלי 'זה רע'. התקשרתי לחברה שלי וכשהיא הבינה שלא דיברתי עדיין עם הגינקולוג, היא אמרה: 'אני בדרך אלייך'. הגוף שלי התכווץ. הרגשתי ממש חולה. כשהגיעה, אמרה: 'הסקירה הראתה שיש לך גידולים בכל הגוף, מלמעלה למטה. נעשה ביופסיה ופט סי־טי ונמצא מה זה'". 

איך נראה סוף השבוע ההוא?

"זה היה סוף השבוע הגרוע בחיי. בכיתי. ירדתי במשקל. הרגשתי נורא. מסביב הכל התנהל נורמלי, רק בעלי ואני ידענו. לא הוריי, לא הילדים. אף אחד. לא רצינו להדאיג אותם, כי אנחנו בעצמנו לא ידענו מה זה".

לימפומה היא הצורה הנפוצה ביותר של סרטן הדם. לימפומה פוליקולרית היא הסוג השני השכיח בסוגי הנון־הודג'קינס והיא מחלה חשוכת מרפא. 60 אחוז מהחולים חיים יותר מעשר שנים, אך שיעור תוחלת החיים עולה בהתמדה. כשסיפרה מנדלסון לילדיה, שאל אותה בנה הצעיר: 'אמא, את הולכת למות?' היא הודיעה לו שזה לא עומד לקרות. 

הקרן ללימפומה פוליקולרית שהקימה מנדלסון הציבה לעצמה מטרה לגייס 20 מיליון דולר בשלוש השנים הראשונות למטרות מחקר, העלאת המודעות ומציאת תרופה בתוך עשר שנים. "אין קרן צדקה או מחקר ללימפומה פוליקולרית, ורציתי לייצר מקום שיאפשר לחולים לחיות טוב יותר עם הסוג הזה של הסרטן. האתר של הקרן (theflf.org) מרכז את המידע על מגוון המחקרים והטיפולים. בישראל יש כמה מהטופ של המדענים והרופאים בעולם והם חלוצי מחקר. אני מחויבת לגייס את הכסף לקרן, אני רק צריכה מוחות מבריקים שיחשבו מה אפשר לעשות אחרת".

איך את נלחמת במחלה?

"כשאובחנתי, גיליתי שאין תועלת בכימותרפיה באופן מיידי, אלא רק בנקודה שבה הסרטן גדול מדי. זה הצריך חשיבה מחדש מצדי, כי כשיש לך סרטן, את יודעת שתעברי טיפולים ושתנצחי את זה, זו הטרמינולוגיה שמשתמשים בה".

בסופו של דבר היא עברה לפני כשנה וחצי סבב כימותרפיה ואז סיפרה לעובדים. היא לא נזקקה לפיאה כי השיער לא נשר וחל שיפור במצב.

שאלת את עצמך, למה זה קרה דווקא לי?

"לא. זה פשוט מה שזה. יש לנו היסטוריה של סרטן במשפחה, ותמיד חשבתי שאני צריכה לצפות שיום אחד זה יקרה גם לי. אבל חשבתי על איזו נקודה בעתיד, כשאהיה מבוגרת. טוב, הילדים שלי חושבים שאני כבר מבוגרת (מחייכת), ואני לא חושבת שאני כזו. בראש אני עדיין בת 25".

אפשר להמשיך בחיים כרגיל אחרי בשורה כזו? 

"זה מאתגר. החיים שהיו לי לפני המחלה שונים מחיי עכשיו. הסרטן הוא משהו שמעבר לשליטתי ומה שהחלטתי לעשות זה להתפקס על הדברים שהם כן בשליטתי. בזמנו, מאחר שידעתי שאצטרך בעתיד כימותרפיה, עשיתי הכל כדי להכין את הגוף שלי לטיפולים. כל הדברים שאנחנו יודעים וצריכים לעשות בכל מקרה, לאכול טוב, להתעמל, להיות טובה לעצמך. זה בהחלט משנה את החיים".

מה היו ההחלטות הכי חשובות שלך כחולת סרטן? 

"שריל סנדברג נתנה לי עצה מדהימה לפני שעשיתי את בדיקת הפט סי־טי: 'אל תייצרי דאגות משניות'. שריל התאלמנה מבעלה (דייב גולדברג, שמת מהתקף לב בזמן שהתעמל בחופשה משפחתית במקסיקו ב־2015, אמ"ר) והיא כתבה לפני שנתיים את הספר Option B על התמודדות עם אובדן ואבל. היא אמרה לי: 'הדבר הכי גרוע שאת יכולה לעשות זה להתחיל לדאוג ולדאוג, מה יקרה לילדים ולבעלך ולהורים שלך, כי אז את בבור, ולא יכולה לצאת משם'. זה נכון. באותו בוקר שהלכתי לפט סי־טי התאפרתי, סידרתי את השיער וחשבתי: 'לא משנה מה יגידו, אתמודד'. 

"הדבר השני שקרה הוא שהבנתי כמה אני בת מזל על החיים שיש לי וכמה אני מכירה תודה על החיים שהיו לי, ולא הולכת לעשות שינויים. אני אוהבת את העבודה שלי, את בעלי, את הילדים שלי. אני מבורכת ואמשיך בחיים נורמליים כמיטב יכולתי. 

"הדבר השלישי שעשיתי הוא שינוי בתזונה ובפעילות הגופנית, שזה הכי חשוב. לפני כן, מעולם לא עשיתי התעמלות (צוחקת), ואני מתכוונת, מעולם! ואכלתי את האוכל הכי גרוע בעולם, הגרוע שבגרועים. אכלתי יותר סוכר ומתוקים מכל מי שאני מכירה. ירקות ופירות? באמת... הייתי האדם שהכי קל לקנות לו מתנות. קְנו לי ממתקים ואני שמחה. כשאובחנתי, הייתי צריכה לבנות תפריט חדש". 

את ממשיכה לעבוד עם יומן עמוס פגישות ולוח זמנים משוגע? 

"כן. בעלי חושב שאני קצת משוגעת, אבל אלה החיים שאני אוהבת".

לא רק עם מחלת הסרטן מנדלסון מתמודדת. אלה לא ימים קלים בחברת פייסבוק, שספגה בשנים האחרונות ביקורת צולבת על המדיניות שלה. מארק צוקרברג הוזמן באוקטובר האחרון להופיע בקונגרס האמריקאי במסגרת שימוע בוועדת השירותים הפיננסיים של הקונגרס. הוא הגיע כדי לתת תשובות בנושא "ליברה", המטבע של פייסבוק, ובפועל חטף אש לגבי חופש הביטוי המצונזר, האפשרות להלבנת הון דרך המטבע החדש, והותקף גם בשאלות לגבי הקלות הבלתי נסבלת, לטענת חברי הסנאט, שבה פועלים היום ללא פיקוח הולם ארגוני פשיעה ופדופילים בפייסבוק, בשל כשלים בהצפנה ובשמירת הפרטיות. 

זו גם השנה שבה מדיניות שתיקת המנהלים הסתיימה. צוקרברג רוצה היום את כל בכירי פייסבוק בחוץ; שידברו, יספרו על התוכניות לעתיד ויענו על שאלות קשות. במובן הזה, ההשקה של הקרן לחולי סרטן של מנדלסון, שאין לזלזל בכוונותיה הנפלאות, מגיעה בתזמון מושלם. זו הזדמנות גם לקבל הצצה אל האופן שבו מתנהלים הדברים בחברה. בשתי מילים: הכל מתועד.

כאמור, ריאיון הסקייפ עם מנדלסון התנהל במשרדי החברה בתל־אביב. מנדלסון מקבלת מראש ממחלקת הדוברות את קורות החיים שלי ותמונה, ויש צג מחשב על אחת הדלתות, שסופר לאחור את הדקות לקראת שיחתנו. אגב, כל הסיפורים על תנאי ההעסקה של העובדים נכונים. מקררי חטיפים ושתייה, מכונות גאדג'טים חינם, שיעורי יוגה, טיפולים הוליסטיים ומוצרי קוסמטיקה בשירותים. לאיש אין חדר משלו. גם לא למנכ"לית, עדי סופר־תאני. כולם יושבים בחלל פתוח. 

האתגרים העיקריים שעומדים בפני פייסבוק קשורים לבעיות האבטחה, מודה מנדלסון. "אנחנו משקיעים מיליארדים של דולרים ועושים השקעות ענק בבינה מלאכותית, כדי שנדע לזהות תוכן פוגעני שמופיע בפלטפורמה. אנחנו מעסיקים 35 אלף איש ברחבי העולם שבוחנים את התוכן שהולך ומסלים. יש לנו עדיין הרבה מה לעשות, וברור שבזמן שאנחנו עושים את ההשקעות האלה, היריבים שלנו ימצאו דרכים להילחם חזרה. מארק מאוד ברור בעניין הזה, אין דבר חשוב יותר מהבטיחות של 2.5 מיליארד האנשים בפלטפורמה שלנו, ואנחנו נמשיך להשקיע כסף גם אם זה יגרום קושי או אתגר מבחינת הרווחיות". 

אנשים חשים היום שפייסבוק הוא האח גדול שעוקב אחריהם ומאזין לשיחות. 

"אנחנו לגמרי לא מאזינים לשיחות. זה לחלוטין לא מה שאנחנו עושים!" 

איך תסבירי את זה שכמה שעות אחרי שיחה עם חברה, על כך שאני רוצה לטייל במרוקו, הופיעו לי בפייסבוק ובאינסטגרם פרסומות למרוקו? 

"מבחינה פרסומית, מה שאנחנו כן עושים זה מטרגטים. אם את נכנסת לאיזה אתר ומסתכלת שם על איזו שמלה או יעד לחופשה - אם לעמוד האינטרנטי הזה יש קוד, שמאפשר לשתף אינפורמציה, אנחנו יכולים בדרכים מסוימות לשלוח לך פרסומות". 

אז הכל מתחיל ונגמר באלגוריתם?

"זה לא אלגוריתם אלא קוד. מין מכאניזם שעושה טירגוט מחדש, שנעשה בכל רחבי האינטרנט. רוב חברות הטכנולוגיה משתמשות בזה, כי זה מאפשר לך להגיע למודעות שהכי רלוונטיות אלייך ומחזק את הניוזפיד שלך. כשאני מסתכלת על הניוזפיד שלי, יש בו הרבה מידע על יעדים לחופשות, שמלות, דברים שקשורים לילדים, אלה הדברים שאני מתעניינת בהם. הפיד של בני המשפחה שלי נראה לגמרי אחר". 

הייתה לך שיחה עם מארק על השנה האחרונה, הלא פשוטה, שעברה פייסבוק?

"מארק לא מפחד לקחת את האחריות שיש לנו כחברה, לא מתחבא מאחורי האתגרים שאנחנו מתמודדים איתם והוא מחויב לפתור אותם. מה שהוא מדבר עליו בתשוקה כל הזמן, זה על הטוב שאנחנו נלחמים למענו. אחד הדברים שהוא עושה כבר 15 שנה, וזה משהו שמפתיע אנשים, זו אותה ישיבת Q&A (שאלות ותשובות, אמ"ר) שבועית ברשת עם עובדי החברה וכל אחד יכול לשאול אותו כל שאלה. הוא עושה את זה תמיד ביום חמישי או שישי ובתחילת השבוע עושים סקר בנושא כלשהו, וכולם מצביעים. העובדים גם מפנים אליו שאלות פרטיות על הילדים או שואלים למה הוא התלבש בהאלווין כפי שהתלבש. יש עניינים פרטיים שהוא משתף, כמו למה הוא קנה איזו חברה או איך הגיע להחלטה מסוימת. אנשים לא חוששים לשאול אותו שאלות והוא לא פוחד לענות, כי שקיפות חשובה לו. הוא מאוד פתוח וזה לדעתי הדבר שהכי מפתיע אנשים לגביו". 

איך נתפסים הישראלים בפייסבוק לעומת משתמשים אחרים? יהיה נכון לומר בעדינות, שהם יותר נלהבים? 

"כן, זה בטוח (צוחקת). הישראלים הם האנשים הכי נלהבים בעולם. אחד הרגעים המרגשים בקריירה שלי היה להכריז על פתיחת המשרדים של פייסבוק בישראל. אפשר למצוא כאן התרגשות, חדשנות, בלגן של יזמות. אנשים באים מכל העולם למשרדים בישראל לראות מה הולך".

מנדלסון מרוויחה שכר שנתי של שישה אפסים ויש אלפי עובדים תחתיה. היא עובדת ממשרדי פייסבוק בשכונת קובנט־גרדן הלונדונית, ואחראית על רוב הדברים, הטובים והפחות טובים, שקורים בפייסבוק מחוץ לארצות־הברית. 

למה את משייכת את ההצלחה שלך ואת עמדת הכוח שהגעת אליה? שריל סנדברג טוענת בספר שלה "לפרוץ קדימה", שנשים מצליחות משייכות את הצלחתן למזל ולא לכישרון. 

"טוב, אני חושבת שעבדתי קשה מאוד כדי להיות בת מזל (צוחקת)".

כמה קשה? 

"כל מה שעשיתי עד הנקודה שהגעתי לפייסבוק, הכין אותי לתפקיד הזה. הייתי 22 שנה או יותר בתעשיית הפרסום. אני מבינה את עולם הפרסום, מבינה שיווק, אבל תמיד הייתי מאוד סקרנית בדברים החדשים שקורים ולא פחדתי לקחת סיכונים או ליזום. הייתי, למשל, האישה הראשונה בראש ה־IPA, איגוד חברות הפרסום של בריטניה. פעם ראשונה ב־100 שנה שהייתה אישה בתפקיד". 

כאמא צעירה לארבעה, איך נראו חייך? 

"הייתי רצה למשרד, מסתכלת על השעון לעתים קרובות, הייתי תמיד האדם האחרון שנכנס לישיבה בהתנצלות, שולחת שוקולד כפיצוי לאנשים. עשיתי הכל. ככל שהצלחתי יותר בקריירה, יכולתי להרשות לעצמי יותר תמיכה. בתחילת הדרך הוצאתי על עזרה בבית את כל מה שהרווחתי. הייתי בת 25, ילדתי את ילדיי בגיל מאוד צעיר. במשך 16 שנים עבדתי רק ארבעה ימים בשבוע. פעמיים בשבוע עזבתי מוקדם יותר כדי לראות אותם, ופעמיים בשבוע נשארתי עד מאוחר. הייתי חייבת להיות מאוד מאורגנת, המשפחה מאוד חשובה לי. זה לא אומר שהייתי תמיד נוכחת, אבל אני נמצאת עבור הילדים בדברים החשובים. אחד הדברים שלא מלמדים אותך הוא שאת צריכה לתעדף".

איזה חלק יש לבעלך בהצלחה שלך?

"פגשתי את ג'ון בגיל 18 באוניברסיטה וגדלנו יחד כזוג. הוא תומך בי לגמרי, ולא הייתי יכולה לעשות את זה בלעדיו. לפני שלקחתי את הג'וב בפייסבוק אמרתי לו: 'זו משרה שתשנה משמעותית את סגנון חיינו, נוכל לעשות את זה?' הוא אמר: 'לכי תעשי את זה'". 

אתם מצליחים בכלל להיפגש, כמשפחה? 

"לא משנה איפה אני בעולם, בשבת אני תמיד בבית. זו הבטחה שנתתי לעצמי. אנחנו שומרים שבת כמשפחה, מבלים יחד בשבת בבוקר. זו החלטה משמעותית, משום שאני לא טסה בימים האלה. בשבוע שעבר הייתי בקליפורניה, והישיבה התארכה עד חמישי אחר הצהריים. ידעתי שאם לא אעזוב בזמן, אחמיץ את הטיסה. אנשים הבינו. זה חלק ממי שאני". 

איזה קשר יש לך לישראל?

"אני לא יכולה להיות יותר ציונית ממה שאני. בגיל שבע הגעתי לישראל לראשונה עם כל המשפחה. בשנות ה־70, אנשים לא טיילו הרבה, וזה היה טיול מאוד מיוחד. אני זוכרת ממנו הרבה, את הטיול לכותל, עשינו את כל הדברים התיירותיים. בעשר השנים האחרונות הייתי בישראל פעם או פעמיים בשנה, אני מגיעה כל פסח, ויש לי חיבור עמוק למדינה". 

איך תיראה השנה הבאה שלך?

"אני עושה תרגיל שנקרא Vision Writing, שבו אני מדמיינת שעכשיו דצמבר 2020, ואני מביטה לאחור על השנה שעברתי, על החיים האישיים, המקצועיים והקהילתיים. בשנה שעברה עשיתי את התרגיל הזה, דמיינתי שאני משיקה את הקרן שלי עוד לפני שהשנה הסתיימה. בחיי האישיים זו תהיה שנה של שינוי, כי יש לי ילדה שמסיימת אוניברסיטה, ילד שמתחיל אוניברסיטה ובן שהולך למבחני קבלה לאוניברסיטה. אז כן, החיים שלי ימשיכו להיות עסוקים ומשוגעים, אבל ככה אני אוהבת אותם". 8