שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    הדברים שיאיר נתניהו לא הבין על הנאצים

    הקישור שערך בנו של רה"מ בין התקשורת הישראלית לבין לני ריפנשטאהל לימד לא רק על בורותו, אלא גם על כך שלא הפנים במה מואשם אביו

     

    יאיר נתניהו (צילום: מוטי קמחי) (צילום: מוטי קמחי)
    יאיר נתניהו(צילום: מוטי קמחי)

    יאיר נתניהו צייץ בשבוע שעבר בטוויטר: "ללני ריפנשטאהל (הקולנוענית התועמלנית של אדולף היטלר, ב"ל) היה הרבה מה ללמוד מהתקשורת הישראלית". הדברים נכתבו בעקבות הסיקור בתקשורת של גילויי האלימות כלפי עיתונאים בעצרת התמיכה באביו ברחבת מוזיאון תל אביב. כלומר, השוואה בין שיטות התעמולה של הנאצים לאלו של התקשורת בארץ.

     

     

    נתניהו האב הסתייג בעבר מדברים שכתב יוצא חלציו. גם הוא הבין שלדברי בנו יש משקל ציבורי אף שאינו נבחר ציבור. מכיוון שבמקרה זה האב לא השמיע עד כה גינוי לדברי יאיר, צריך להתייחס אליהם כאילו נאמרו גם בשמו. ככלל, נוהגו של עולם הוא שהבן נעשה דומה יותר לאביו ככול שהוא מתבגר. במשפחת נתניהו האב מתחיל להידמות לבנו ככול שהוא מסתבך בפלילים.

     

    יאיר הוא העתק-הדבק של ביבי רק על סטרואידים. שניהם מנהלים מסע שיסוי נגד התקשורת הישראלית והצגתה כאויב העם, רק בניסוחים שונים. האב מאשים את התקשורת בפייק ניוז וברדיפה פוליטית, ואילו בנו המעודן מאשים אותה בשימוש בשיטות התעמולה של הנאצים. כלומר, פייק ניוז. זוהי התרת דמם של עיתונאים שהחלה כבר קודם לכן על ידי אביו ובאה לידי ביטוי בהפגנה בתקיפה פיזית של כתב ערוץ "כאן" (וגם של עיתונאים אחרים).

    ויש בעיה נוספת, מלבד ההסתה הפרועה, להשוואת התקשורת הישראלית ללני ריפנשטאהל: זו הבורות ההיסטורית שבחסותה משתמש יאיר נתניהו בדוגמה שמוכיחה דווקא את ההפך. כלומר, שיש לנו תקשורת חופשית, גם אם לא מושלמת, שמאפיינת משטרים דמוקרטיים אמיתיים.

    יאיר נתניהו משווה בין התקשורת הישראלית ללני ריפנשטאהל ()
    הציוץ של יאיר נתניהו

    לני ריפנשטאהל (צילום: gettyimages)
    לני ריפנשטאהל באולימפיאדת ברלין, 1936(צילום: gettyimages)

    ריפנשטאהל הייתה במאית קולנוע גרמנייה שהעריצה את היטלר לאחר שקראה את ספרו "מיין קאמפף". היא גויסה על ידי שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס כדי להפיק סרט שיאדיר את היטלר בתחילת כהונתו כפיהרר, באמצעות סיקור הופעתו בוועידת המפלגה בנירנברג ב-1934.

     

    בסרט, שנקרא "ניצחון הרצון", תועד היטלר מגיע לכנס במטוס. באמצעות שיטות עריכה קולנועיות חדשניות לתקופה יצרה הבמאית את הרושם של אל היורד מן השמיים ומתקבל בידי המונים מריעים הממתינים לו למטה. זה הדימוי שגבלס שרצה לשווק לציבור הגרמני: מנהיג מורם מעם שנמשח למלכות בידי כוח עליון.

     

    שיטות התעמולה של גבלס לא הומצאו בגרמניה. העיתונאי וההיסטוריון האמריקני ויליאם שיירר היה כתב חוץ ששהה בברלין וסיקר את עליית המפלגה הנאצית לשלטון. הוא נפגש עם גבלס לשיחה והבחין שעל השולחן מונח בספר תעמולה שנכתב דווקא על ידי יהודי-אמריקני בשם אדוארד ברנייס.

     

    ברנייס, בן אחותו של זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, נחשב בארה"ב למייסד התעמולה המודרנית. הוא המציא שיטות הסברה פסיכולוגיות כדי ליצור השפעה על המונים בתחום הפוליטי וגם המסחרי.

     

    גבלס אימץ את שיטותיו של ברנייס בשיווק דמותו של היטלר. הוא עשה זאת באמצעות עצרות ענק שבהן הופיע הפיהרר מוקף דגלים, הפיץ תצלומים מוקפדים שלו כדמות מסתורית וכמובן את סרטיה של ריפנשטאהל.

     

    תקיפת עיתונאי התאגיד בעצרת למען נתניהו

    תקיפת עיתונאי התאגיד בעצרת למען נתניהו

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    הבעיה של גבלס בראשית דרכה של המפלגה הנאצית הייתה העובדה שהתקשורת הליברלית בגרמניה התייחסה להיטלר בלגלוג כבריון ממוצע ופשוט. היא גם חקרה בהרחבה פרשיות שהציגו אותו באופן לא מחמיא. אחת מהן הייתה מערכת יחסיו האינטימיים עם גלי ראובל, אחייניתו למחצה, שמתה בנסיבות לא ברורות.

     

    הלקח של גבלס היה ברור: כדי להצליח בתעמולה יש קודם כל להשתלט על התקשורת. כאשר היטלר עלה לשלטון הוא יישם צנזורה חריפה על העיתונים. כולם היו חייבים להעביר לאישור את הכתבות לפני פרסומן למשרד התעמולה שבראשו עמד. הוא גם נהג לקיים פגישות יומיות קבועות עם עיתונאים ולהכתיב להם את המסרים שהמשטר רצה להעביר. כך נהג גם לגבי ספרים, סרטים והצגות תיאטרון. כולם היללו את היטלר, אחרת נשלחו למחנות ריכוז.

    האם התקשורת הישראלית דומה לנאצית? הפוך יאיר, הפוך. היא חופשית וביקרה מראשית הקמת המדינה גם את ראשי הממשלה החזקים ביותר, כולל מן השמאל. דוד בן גוריון הותקף קשות על התנהלותו בנושא "הפרשה" במצרים, לוי אשכול נכתש אחרי הגמגום לפני מלחמת ששת הימים, גולדה מאיר נצלבה אחרי יום כיפור ויצחק רבין התפטר בגלל עבודה עיתונאית שחשפה את חשבון הדולרים.

     

    יש כלל אצבע לגבי מערכות היחסים בין התקשורת לבין מנהיג: אם היא תוקפת אותו זו דמוקרטיה. אם הוא תוקף אותה ובמקביל פועל להשתלט עליה – זה מבוא לדיקטטורה. הנשיא האמריקני תומס ג'פרסון כתב: "לו הייתי נאלץ לבחור בין מדינה שיש בה ממשלה ואין בה עיתונות, לבין מדינה שיש בה עיתונות ואין בה ממשלה, הייתי בוחר באפשרות השנייה".

     

    אז, יאיר, עזוב את ההשוואה בין התקשורת בישראל ללני ריפנשטאהל ולנאצים. בשביל מה אתה צריך את זה? הרי אנשים רעים עלולים לטעון שהניסיונות של אבא שלך להשתלט על התקשורת מתאימים יותר למשוואה הזו.

     

    • ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים