שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "מי הגבר שיסתכל עליי לא כעל סלב או ארנק מהלך, אלא כעל אישה?"

    היא הרסה לעצמה את החיים כדי לבנות אותם מחדש, הנסיקה קריירה מוזיקלית, ישנה פעם בכמה חודשים ולא יצאה לדייט מעולם. ניקול ראידמן מחפשת את האחד

    ניקול ראידמן (צילום: אלכס ליפקין)
    "ביום שאני אהיה מאמי לאומית ויכתבו לי רק "מהממת", אני אדע שאני נעלמת."(צילום: אלכס ליפקין)

     

    אישה יכולה להיות גם אשת עסקים, גם אמא, וגם להצטלם ככה. בדרך כלל מתחילים בביקורת: "את אמא, איך את יכולה להצטלם עם התחת בחוץ, למה את מוכרת את הגוף שלך?". זה לא סותר אחד את השני. נהפוך הוא. כל עסקת החבילה שנקראת אישה, שמתחלקת לתוכן, פנימיות, חיצוניות — כשהכל עובד ביחד, אין בושה. ואין שום דבר רע באישה שמרגישה בנוח לחשוף חלקים מהגוף שלה. זה מעצים.

     

    רוצים גליון "בלייזר" במתנה הביתה? לחצו כאן

     

    אני בן אדם מאוד ביקורתי. אני יודעת בדיוק מה המגבלות שלי — גם גובה, גם גיל. אני כבר לא בת 18, אני בת 33, ויש לי שני ילדים. לכולנו יש פאקים וסימני מתיחה מלידה, והשנים עושות את שלהן. אף אחד לא צריך להיות מושלם. אני לא עושה בוטוקוס, ורק כשאגיע למצב של כלב שארפיי — גרביטציה קלינית — אולי אתחיל. אני לא אידיאל היופי האולטימטיבי, ולא אהווה דוגמה כאשת הפיטנס של 2020.

     

    המוזיקה בערה בי שנים, אבל פחדתי שיתייחסו אליי כאל גימיק. לא באתי לריאליטי כמו "כוכב נולד", ואמרתי "אוקיי, אני אנונימית, ואני אהיה זמרת". באתי עם השם והמוניטין ששמרתי עליהם שנים, לתחום אכזרי עם הרבה ביקורת — ויצאתי בכל הכוח לעבר הלא נודע.

     

    לא אכפת לי מהפלייליסט של גלגלצ. יש להם פחות קהל מלסטורי הכי עלוב שלי. הקהל מקבל אותי, אוהב ומעריך. האנשים האמיתיים אוהבים. אני מאושרת כשאני שומעת נהג מונית שפותח חלון ושומע את השירים שלי, או רואה את הטרפת שקורית סביב השירים באינסטגרם.

     

    ביום שאני אהיה מאמי לאומית ויכתבו לי רק "מהממת", אני אדע שאני נעלמת. שכנראה כבר עיכלו אותי, הקיאו אותי, וזהו, תם זמני. כשיש יותר מדי טוב, כנראה שפספסתי בגדול. אנשים מתים לביקורת חיובית, אבל אם כולם אוהבים משהו שעשית, אם לא עוררת אנטגוניזם — סימן שקל לעכל אותך ואתה לא עושה שום דבר מהפכני, מתריס וחדש. אי אפשר שכולם ילקקו לך את התחת ויפרגנו. כל עוד קיים המרמור אני יודעת שאני בדרך הנכונה.

     

    "אם גבר לא מסוגל להכיל את האישה שלצדו, ומעצים את עצמו דרך רמיסה, הוא לא ראוי לה." (צילום: אלכס ליפקין)
    "אם גבר לא מסוגל להכיל את האישה שלצדו, ומעצים את עצמו דרך רמיסה, הוא לא ראוי לה."(צילום: אלכס ליפקין)

     

    חייתי כמו במעצר, אבל מעולם לא נעלתי את עצמי. תמיד הייתה לי דלת לברוח. כשאמרתי שאני חיה בגיהינום מלא, אנשים לא הבינו. "הרי את חיה עם אוליגרך כמו מלכה, בטח פרנס אותך ועשה אותך מי שאת, למה את מתלוננת?". אנשים חושבים שכשאת חיה עם אוליגרך נופלים עלייך מטבעות כמו בקזינו, וזה לא ככה. אנשים חושבים שאם לו יש כסף, גם לך יש את הכסף הזה. לא.

     

    קשה להכיל אותי. את האישיות שלי, את הכריזמה, את הקריירה. אני חייתי עם בן אדם מאוד חזק, לא סמרטוט — אבל עם כל זה היה לו נורא קשה להכיל אותי. ועדיין, כמה שניסיתי למתן את האופי שלי למען הילדים ולמען המשפחה, בסופו של דבר הבנתי ששום ניסיון כזה לא עובד ולעולם לא יעבוד. אם נשים מבינות את זה, ויפה שעה אחת קודם, זה יתרון גדול. החיים קצרים, וצריך לחיות אותם.

     

    אם גבר לא מסוגל להכיל את האישה שלצדו ומעצים את עצמו דרך רמיסה, הוא לא ראוי לה. היא צריכה לחפש גבר עם ביצים יותר גדולות, סורי. נשים מאבדות את עצמן לפעמים בקשר והופכות להיות צל של עצמן. חשוב שאישה תשמור על האופי שלה והעקרונות שלה, ולא תיבלע במסגרת המשפחתית של ילדים, כביסות, ארוחות ערב, הציפייה שתהיי אישה למופת. אני חושבת שלכל אישה יש פוטנציאל להיות אשת עסקים, ואם אישה מרוויחה יותר מגבר זה לא דבר רע — אנחנו לא בעידן הקומוניסטי של "את תבשלי לי מרק ואני אלך לעבודה". כל אדם צריך חיים משלו, עבודה משלו, הגשמה עצמית.

     

    "ואם היה לך רע, למה היית שם כל כך הרבה זמן?". כי יש משוואה שנקראת משפחה, ולמשוואה הזאת נכנס ויתור למען הילדים. אז את בולעת צפרדע, ובולעת היפופוטם ובולעת פיל — וסובלת בשקט. לא בשביל כסף. כי אם הייתי צריכה כסף וחיים נוחים, הייתי נשארת לסבול עוד ועוד.

     

    שלוש נשים סיפרו לי שבזכות הסיפור שלי הן קמו והלכו מקשר שלא היה להן טוב בו. הרבה מאוד אנשים פונים אליי היום ואומרים לי "ניקול, נתת לנו כוח". זה עצוב, זה להתעורר על החיים. אבל אני שמחה שיכול להיות שעשיתי משהו טוב, ושהקיום שלי מצדיק את עצמו.

     

    "לא פחדתי לקום וללכת כי הילדים נתנו לי את הכוח." (צילום: אלכס ליפקין)
    "לא פחדתי לקום וללכת כי הילדים נתנו לי את הכוח."(צילום: אלכס ליפקין)

     

    לא פחדתי לקום וללכת כי הילדים נתנו לי את הכוח. מישל אמרה לי, "אם את סובלת בשבילנו, אז אל". וככה הילדים הרוויחו אבא. חשוב לא להכניס את הילדים למלחמה. לא הצבתי אולטימטום על לראות אותם. ילדים זה ערך עליון. הוא אבא וזה לכל החיים. היום אני מכבדת אותו הרבה יותר ומעריכה הרבה יותר על זה שעשה תפנית ושינוי גדול והיום הוא אבא הרבה יותר טוב משהיה בתוך הבית.

     

    כשרוקנתי את הארון של בן זוגי לשעבר וארזתי לו את הדברים, מישל נכנסה וראתה חדר ארונות ריק. הסתכלתי עליה בחשש מהתגובה שלה. זה מלחיץ לא לראות את הבגדים של אבא בבית. והיא הסתכלה עליי ואמרה, "אמא את צריכה עזרה? בואי ננקה ונסדר ביחד. אני מבינה, אני ילדה גדולה. אבא עובר לבית אחר, ואת אורזת לו את הדברים, כי באיזשהו יום יהיו פה בגדים של מישהו אחר". ואת רואה את הילדה אורזת קולבים. וזה לא ברור, הם כל כך רוצים שיהיה לי טוב והם כל כך בוגרים שבאמת זו המתנה הכי גדולה שקיבלתי מהזוגיות ומהחיים. ואני מודה כל יום לאלוהים על זה שיש לי אותם. שום בן זוג, שום כסף שבעולם וקריירה שבעולם לא יהיו עבורי מה שהילדים שלי עבורי. זה הדבר הכי מדהים שקרה לי בחיים.

     

    השנה הרסתי לעצמי את החיים, ואז בניתי אותם מאפס. אי אפשר לבנות בלי להרוס. אי אפשר לחכות שהנס יקרה, שהאביר יבוא, שמישהו יבוא וייתן לך למנכ"ל חברה. צריך לקום, לעשות, ליזום. זה נותן כוח להמשיך ונותן גם משמעות לחיים. אבל אני שמחה שהתעוררתי בגיל 33 ולא בגיל 45. אני רוצה להתחיל את החיים מההתחלה.

     

    הדיליט העיקרי שעשיתי השנה זה על הפייקיות והפאלשיות. הסתתרתי מאחורי כל זה. לא רציתי להראות רגש וכאב אלא מותגי יוקרה וקוטור. לא רציתי שיחטטו לי בחיים. כי אם היו מחטטים לא היו רואים משהו זוהר ומנצנץ. התחלתי לחפש מי אני מתחת לכל העטיפות הקוטוריות הארוזות היטב וערימות הפאלשיות. בתור מי אני רוצה שילדיי יראו אותי. אני רוצה שהם יהיו גאים בי. אני רוצה לקום בבוקר ולהבין שעשיתי משהו שבא מהנשמה שלי, מהמהות שלי.

     

    סגרתי את החנות שלי בכיכר המדינה אחרי תשע שנים וזה היה כמו להרוג ילד. בניתי אותה מא' ועד ת', אבל הבנתי שאני לא מסוגלת יותר להתעסק בבגדים, בבחירות של קולקציות, בשמאטעס. היצירתיות שלי לא באה שם לידי ביטוי.

     

    "ישנתי בפעם האחרונה לפני שלושה חודשים." (צילום: אלכס ליפקין)
    "ישנתי בפעם האחרונה לפני שלושה חודשים."(צילום: אלכס ליפקין)

     

    אני מפרנסת. זה כבד על הכתפיים. החיים שלי הם לא מניקור וכיכר המדינה ובגד חדש ונעל חדשה ובערב פאב. אני פרסומאית, אשת קריאייטיב ואסטרטגית. חושבים שזה תחום זוהר, אבל זה לא. יש תחרות גדולה בשוק. לא קל להיות הכי טוב. אבל אני לא מתפשרת. או שאני עושה את הדברים כמו שהם ועד הסוף, או שאני לא נוגעת ולא עושה בכלל.

     

    ישנתי בפעם האחרונה לפני שלושה חודשים. בעיקרון, אני לא ישנה. נכנסת למיטה ב־4:00, ובשעה 6:00, לא יעזור, גם אם לא ישנתי — העיניים נפתחות לי בלי שעון מעורר. כי ביממה יש 24 שעות וצריך להספיק הכל. אנשים חושבים שאני חיה בלה לה לנד. אבל להיות אמא לשני ילדים, ולהיות אשת עסקים, להחזיק משרד עם עשרות עובדים, ולנהל קריירה מוזיקלית על כל הכרוך בזה — זה לא פשוט. מי שהיה מתחלף איתי בחיים ליום — היה קורס. אני במשרד כשאנשים באים אליו, ואני שם כשהם הולכים. ארבעה גברים לא היו עומדים בקצב ובלחץ הזה.

     

    אף פעם לא הייתי בחופש. כמה שחושבים שאני נוסעת ומבלה, אני לא. מעולם לא הייתי בחופשת בטן־גב, וזה גם לא משהו שמעניין אותי. בתקופות היותר יפות ניסיתי לנסוע עם בן זוגי לשעבר לחופש והייתי מתקפלת משם אחרי יום. אני לא מסוגלת להיות בחוסר מעש. אני היפר־אקטיבית. זה כמו מנוע של פרארי שנוסע פול גז על 260. אני חושבת שגם אני עשויה מאותו חומר. והייתי במסגרת שבה היה מצופה ממני להיות פיאט פונטו. לא הפכתי לזה. הייתי מורידה הילוך כדי למתן, כדי שמי שנמצא לצדי יקבל כבוד והערכה, אבל זה לא עזר.

     

    מעולם לא הייתי בדייט, בחיים לא הייתי במועדון, מעולם לא יצאתי לבר. על זוגיות אני לא יכולה ללמד הרבה. לפני מיכאל הייתה לי זוגיות קצרה עם בן אדם אחד, שגם היה מבוגר ממני, וזהו. אין לי הרבה ניסיון. את מיכאל הכרתי בפגישת עבודה עם חבר שלו שהיה לקוח שלי. אני מסתכלת על בנות שכן יצאו, ואולי הן לא הגיעו להישגים שאני הגעתי אליהם, אבל הן חיו. וזה כאב גדול, לחיות 33 שנה ולא לחוות אולי את האהבה המיתית והמטורפת שסוחפת אותך.

     

    "אמא, את צריכה מישהו מחו"ל שילך איתך לאופרות ותיאטרון. גברים בארץ אוהבים רק כדורגל". לריצ'י, הבן שלי, יש ספקולציות איך צריך להיראות ולהיות בן הזוג שלי. הוא הציע שאכיר גבר בריאליטי, "מחפשת את האחד", והם ישפטו לפי האם הוא מרשה לעשות מסיבת פיג'מות. מישל אמרה לו שהוא טועה, "הגבר הזה צריך קודם כל לאהוב את אמא. אם הוא אוהב את אמא ואמא מסתדרת איתו, גם אנחנו נמצא איתו שפה משותפת". אני גם לא פוסלת עוד ילדים. גדלתי כבת יחידה ואני רוצה משפחה גדולה.

     

    "מעולם לא הייתי בדייט, בחיים לא הייתי במועדון, מעולם לא יצאתי לבר." (צילום: אלכס ליפקין)
    "מעולם לא הייתי בדייט, בחיים לא הייתי במועדון, מעולם לא יצאתי לבר."(צילום: אלכס ליפקין)

     

    עד שלגבר יש את הביצים לגשת אליי, אני מסתכלת עליו במבט של "אני יכולה לעזור לך? אתה רוצה להיות לקוח שלי? אוקיי, רגע. אתה בעצם פיתחת אפליקציה ואתה רוצה שאני אשקיע בה". לדוגמה, טסתי מפריז, ולאורך כל הטיסה גבר צרפתי ניהל איתי שיחה נעימה, אינטליגנטית. הוא לא ידע מי אני. מבחינתו אני פשוט אישה שיושבת לידו בטיסה. לקראת הנחיתה הוא ביקש ממני את המספר שלי. עד ששכנעתי את עצמי לתת לו הזדמנות, כבר ירדנו מהטיסה, והקיפו אותי אנשים וביקשו סלפי. ראיתי את המבט שלו מתחלף. הוא קלט שאני לא בחורה נורמטיבית. הסכתלתי עליו במבט של "אתה באמת צריך את זה? אתה יכול להכיל את זה?", וראיתי את החולשה שלו, שחשב שאני אולי בחורה מעניינת ואטרקטיבית, אבל עכשיו הוא קולט שאני פאקינג מפלצת. המשכתי ללכת. זה כבר לא עניין אותי.

     

    מי הגבר שיוכל להסתכל עליי לא כסלב, לא כאשת עסקים, לא כארנק מהלך, לא ככוח וביצים של שור, אלא כאישה? נורא בא לי להיות האישה הקטנה, הרגישה, החלשה, ללא מסכות, שכל מה שהיא רוצה זה אהבה. להיות נאהבת ומוערכת. מה קרה? אז אני מוכרת, אז אני אשת עסקים, אז אני בולדוזר. אבל אני בן אדם. זה התסכול של הפחד להישאר לבד כל החיים. אני לא במקום של בחורה נורמטיבית בת 33 עם שני ילדים, אני סוג של אימפריה מהלכת, ונורא נורא בודדה. וכל אחד שמתקרב אליי, יש לו הרבה מאוד פחד.

     

    מישהו התחיל איתי ואמר לי, "ואם תצאי לדייט עם מישהו, הגרוש שלך לא יהרוג אותו?". הסתכלתי עליו, אמרתי לו, "וואו. הגרוש שלי לא יהרוג אותך. אבל כנראה, חמוד שלי, שלך יש ביצים כאלה קטנות, שיאללה תתקדם בחיים שלך, כפרה תתקדם". הוא חי את החיים שלו ואני את שלי.

     

    שמים לי בדלת של הרכב פתקים כמו בכותל. "היי, את לא מכירה אותי אבל את ממש יפה ומוצאת חן בעיניי, אני בטוח שאני לא הטייפקאסט שלך אבל זה הטלפון שלי ואני אשמח שתחזרי אליי". פעם השאירו לי מכתבים של "שלמי לי את המשכנתה, ואם לא תשלמי אני אתאבד", והיום יש לי בדלת יותר הצעות לדייט. אי אפשר לפספס את האוטו שלי. זה טנק עם סמלים של "ניקול ראידמן" רקומים בפנים. יש לי אוטו של גבר מניאק. אוטו עם מנוע מרצדס בראבוס שהכינו לי במיוחד. לשייחים סעודים אין כזה. גברים מתחרמנים לי על האוטו, עומדים על האוטו שלי ומלקקים אותו. כשאני מחנה את הרכב בתל אביב, אנשים מצטלמים לידו, נשכבים לי על האוטו. ברור שיודעים של מי האוטו, אי אפשר לפספס. לא חזרתי לאף אחד מהפתקים. אם אין לך ביצים לחכות ליד האוטו שלי ולהסתכל לי בעיניים, ואתה מתחבא מאחורי פתק — מה יהיה? איפה החיזורים, איפה הגברים?

     

    "אני רוצה אינסטלטור, פועל בנין, עורך דין או סופר" (צילום: אלכס ליפקין)
    "אני רוצה אינסטלטור, פועל בנין, עורך דין או סופר"(צילום: אלכס ליפקין)

     

    מה הסיכויים שלי למצוא מישהו? 50% גייז, 20% גייז בארון. מה שנשאר זה נשואים, או חסרי ביטחון וכריזמה שאני לא צריכה, ואיפשהו מסתובבת מאית אחוז שכנראה יש להם בעיה עם עצמם ופוחדים לגשת אליי. או מי שפונים אליי באינסטגרם. הלם. אני נכנסת להם לפרופילים. אחד כותב לי שהוא מאוהב בי, חמוד. נראה. נכנסת, רק תמונות של בירה ופיצה, ורגליים עם נעלי ספורט שהוא שם על שולחן הקפה, עם הבירה והפיצה. הבנתי, אתה רווק, אתה חסר אסתטיקה, ואם תשים אצל בבית את הנעליים עם הבירה ועם הפיצה על השולחן אני אשרוף אותך. או אחד אחר באינסטגרם מתחיל איתי, אז נכנסת לפרופיל. הכל צילומים של פרחים ופרפרים. תגיד לי יא חתיכת הומואית בארון, עם מי את באה להתחיל. נכון שאני טרנסית, אבל באמא שלך — אני רוצה גבר. לא כוסית שמצלמת כל היום עם עדשת זום פרפרים ופרחים.

     

    אני רוצה אינסטלטור. אבל עם חריץ בלי שערות, ומכנסיים נקיים ומגוהצים. אז אם אתם אינסטלטורים, פועלי בניין, או עורכי דין כי תמיד צריך ייעוץ משפטי, או סופרים, יפים כמו פירס ברוסנן, חכמים כמו בני ציפר, שיהיה לנו על מה לדבר, צ'ארמרים, גיי פרנדלי — כי אחרת כפרה לא נסתדר, יש לי מלא חברות הומואיות — אוהבי ילדים, צריך להיות בן אדם שאוהב אקסטרים כי אני בן אדם משוגע ואקסטרים, אני לא חיה אורח חיים של ספה־פופקורן־סרט. צריך לזוז ולחיות ולאהוב את החיים, ובעיקר צריך להיות בן אדם, עם נשמה טובה. אה, או מוסכניק. זה לא רע בכלל. מוסכניקים עושים מלא כסף, אבל לפחות אני אדע שמישהו יחליף לי את הג'אנטים וידאג לי לשמן. יש מלא יתרונות. רק שיישאר בן אדם.

     

    רוסים, רק תיתן להם סיבה למסיבה. אנחנו לא נוצרים, אנחנו לא עובדי אלילים. אנחנו בסך הכל חוגגים את בואה של השנה החדשה. זו החלפה של תאריך. מבחינתי זה רק ספרות אחרות בצ'קים שאני כותבת. תמיד ב־31 בדצמבר אני שמה עץ אשוח בבית, ויש מתנות מתחת לעץ. אני מכינה ארוחה גדולה, ואני מזמינה סנטה קלאוס. פעם מיכאל היה סנטה קלאוס, הייתי מלבישה אותו. עכשיו לא, מחפשת סנטה קלאוס אחר.

     

    קראו עוד בגליון בלייזר "נובי גוד" המלא, עכשיו בדוכנים (צילום: אלכס ליפקין)
    קראו עוד בגליון בלייזר "נובי גוד" המלא, עכשיו בדוכנים(צילום: אלכס ליפקין)

     

    למקרה שפספסתם:

     

    למה צריך אורגזמה נשית?

     

    קצת על בוואריה, אבל בעיקר מתכונים לשניצל מסינטה, שוקרוט וברווז.

     

    ומה עושה הסטארט-אפ הישראלי שהעפיל לגמר תחרות עלי-באבא הסינית?

     


    פורסם לראשונה 05/12/2019 11:16
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים