"אולי טעיתי כשנשארתי עם הילדים בבית"

"בן", אני מנסה לקרוא לו שוב אבל מבינה ששום דבר לא באמת יגיע לאדם שמאויים ברצח וירטואלי, מלבד, אולי, איום ברצח אמיתי או איום שאקח לו את המחשב לשבוע (שבראש של מתבגר זה איום שווה ערך לחלוטין). הראשון גדול אפילו עליי, והשני יוציא אותי לוזרית כי אין שום סיכוי שאעמוד במילה שלי, גם כי אני לא ממש מאמינה בעונשים אבל בעיקר בגלל שאשכח בעצמי מהמילה שלי שעתיים אחר כך.

משחק אחרון

אני רוצה להזכיר לו שהוא ביקש ממני אתמול להזכיר לו לפנות שעה לטובת לימוד מתמטיקה ברמה של חמש יחידות בגרות כי הוא רוצה להקדים את הבגרות בשנתיים. איכשהו כמעט כל שבוע זה אותו הסיפור - הוא מספר לי כמה שהוא רוצה לשבת ללמוד, אבל אף פעם לא מצליח לגייס את עצמו ופשוט לעשות את זה.

לטורים הקודמים:

הגשמה והתפתחות - לא רק בזכות הקריירה

לקבל טלפון מהגננת ופרצופים מהבוסית

"איך אתם מסתדרים אם את לא עובדת?"

הוא ילד מחונן, ואין לי ספק שיש לו את היכולת לשבת, ללמוד ולהבין, הבעיה היא לא שם. הבעיה היא שהוא לא מצליח לגייס את עצמו למשימה, ואז הוא מבקש ממני עזרה. כשאני מנסה לעזור ומזכירה לו סוף סוף שהוא ביקש תזכורת, הוא פונה אלי ואומר שהוא "רק יסיים את המשחק הזה" והוא מיד יישב. מיותר לציין שהמשחק לא באמת נגמר אף פעם, נכון? נראה שהמוטיבציה האמיתית היחידה שיש לו זה לשבת ולשחק במחשב, ואם רק הייתי מאפשרת לו אז זה היה גם לאכול ליד המחשב, להיפגש רק עם חברים וירטואלים ולוותר על מקלחות כי במילא לא יוצאים מהחדר כל היום.

אני נזכרת בעצמי בגילו, חדורת מוטיבציה להצליח, לדחוק את הגבולות, לנצח את כל מי שמסביבי. באתי מטבריה, הכי פריפריה שיש, והייתי מוקפת בקבוצה קטנה של ילדים חכמים מאוד, מבתים טובים ותחרותיים לא פחות ממני. ההורים שלי מעולם לא ישבו איתי ולא בדקו לי שיעורים, וודאי לא תזכרו אותי בענייני מבחנים ועבודות. הם לא היו צריכים. פשוט היתה לי מוטיבציה פנימית.

"הייתה לי מוטיבציה פנימית להצליח"(צילום: אלבום פרטי)

על מוטיבציה ודוב קוטב אחד

לפני כמה חודשים הלכתי לסרט המופלא "תמונת חייו" של הבמאי יונתן ניר. אני מודה, אני חולת דוקו מילדות, וכשיש דוקו ישראלי משובח זה בכלל מקפיץ לי את הנשמה. אז כן, אני ממש ממליצה ללכת לראות, אבל זה לא העניין. בעיני, סרט טוב הוא כזה שמעלה שאלות אצל הצופה.

יצאתי מהסרט בהתרוממות רוח ועם המון שאלות, חלק גדול מזה היה בגלל שאחרי הסרט היה דיון פתוח בין הקהל לבין הבמאי וגיבור הסרט על המוטיבציות שלו. הסרט מספר על צלם ימי ישראלי, עמוס נחום, שהגיע להישגים מרשימים ברמה בילנאומית, ועל הדרך שלו להשיג את "תמונת חייו" - צילום עם דוב קוטב פנים מול פנים, מתחת למים. מטורף. אבל כמו בחיים, יש את מה שעל פני השטח ויש את מה שמתחת לפני השטח - מה לעזאזל גורם לאדם לדחוף את עצמו להישגים נדירים ומרשימים בכל קנה מידה? מה גורם לאדם להצליח כל כך? להעז כל כך? מה היה לו שאין לבן שלי?

הפוך גוטה, הפוך

אם יש משהו שמעניין אותי כאדם בכלל, וכאמא בפרט, זה איך לגרום לילדים שלי להצליח, להביא את עצמם לקצה במובן הטוב של העניין. נראה לי שחלק מהבחירה שלי לעשות הפסקה בקריירה ולהישאר איתם בבית בא מתוך הרצון שלי לתת להם את הביטחון והשלווה הפנימית ש"אמא כאן". לרפד להם את הקן טוב, ככה שכל עוד שהם בבית, יהיה מי שיקשיב להם כשעבר עליהם יום רע, מי שיקבל אותם עם ארוחה חמה ומנחמת, ומי שייעץ להם בדברים הכי קטנים-גדולים של החיים. נראה לי שאיפשהו אני כנראה פוחדת מהחסר, גם ברמה החומרית, ולא פחות מזה ברמה הרגשית, ובגלל זה יש מצב שכאמא שבחרה להיות בבית עם הילדים, אני בעודף.

תמיד יהיה מי שיקשיב להם (צילום: אלבום פרטי)

אז מה היה לגיבור הסרט? היה לו "חסך". הוא גדל עם אבא שהמעיט בדיבור וברגש, והיחסים ביניהם היו בעייתיים בלשון המעטה. לפי האינטרפטציה שלי הוא התמודד עם החסך הרגשי הזה בכך שהוא יצר לעצמו חיים שכולם הוכחה אחת גדולה שהוא לא מפחד, שהוא יכול. בדיוק הפוך ממה שקיבל בבית. כמו מצליחנים רבים אחרים – דווקא הקושי, הרצון להוכיח, הרעב (לאוכל או למשהו אחר) שחווינו בילדות הופך להיות המנוע הכי גדול שלנו. 

מכשילה את התהליך?

נכון, יש מצליחנים שצמחו גם ממקום של שפע, ויש שגדלו בחוסר ונשארו באותו המצב. הרבה פעמים אלו שממש הגיעו להישגים מרשימים חיים את החוסר הזה ברמה היומיומית גם לאחר שחוו הצלחה מטאורית, ועדיין אי אפשר להתעלם מהעובדה שהרבה מאוד מהמצליחנים חוו חסך כלשהו וצמחו ממנו.

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

זה לא שלא חשבתי על זה לפני הסרט, חשבתי לא מעט. היו (ועדיין) יש ימים שבהם אני קמה עם ספק מאד גדול בדרך שבה בחרתי. הרי אם הצמיחה באה הרבה פעמים מהחוסר, מהקושי, מהיצרים ההשרדותיים שלנו שמתפתחים בתנאי מדבר, אז מה שאני עושה עלול לגרום לפינוק יתר, ניוון השריר העצמאי ולנטיעת דיס-מוטיבציה בילדים שלי. אולי ההישארות שלי בבית מכשילה את כל תהליך הצמיחה שלהם?

אני מודה, אין לי תשובה חד משמעית בעניין הזה, וברור שיש עוד המון פרמטרים בסיפור של הצלחה שצריך להביא בחשבון. דבר אחד אני יודעת – שההחלטה הזאת לעצור את הקריירה ולהישאר בבית היתה גדולה ממני. אני יודעת שעשיתי כמיטב יכולתי להיות האמא הכי טובה שיכולתי ואני רק יכולה לקוות שלא טעיתי ולהודות על מה שיש.

הכותבת היא אם לשלושה ילדים (14, 11 ו-9)