שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: אלבום פרטי

    "איך אתם מסתדרים אם את לא עובדת?"

    שלומית בן ג'ויה החליטה לעזוב את ההייטק ולהיות בבית עם הילדים, אבל יום אחד בן זוגה הודיע לה שהוא התפטר ורוצה להקים עסק. בטור אישי היא מספרת על הפחדים, הדילמות והשאלה הנפוצה - "ממה אתם חיים?"

    "את שומעת? עזבתי את העבודה, אני עובר משכירות לעצמאות, החלטתי להפוך לטבעוני ובעוד שנה מהיום אני עושה איירונמן", אמר וחייך. "מצחיק", עניתי לו וקינחתי לקטן שלי את האף.

     

    "אבל למה בעוד שנה? אם כבר אתה הולך לעשות את תחרות הטריאטלון הקשה בעולם כשאתה אוכל רק חסה, אז תקבע יעד שיא, ותצא בעוד חודש לתחרות הקרובה. ככה, בלי להתאמן - פריסטייל. אני אומרת - אם קשה אז עד הסוף. אל תוותר לעצמך.

     

    "אני לא עובדת, יש לנו שלושה ילדים קטנטנים, בדיוק עברנו לבית חדש - זה הזמן לעוד כמה שינויים. אולי מהאיירונמן נמשיך לטיול של שנתיים לאפריקה ונעשה עוד ילד? נוכל לקרוא לו 'מאלי ולזה'".

     

    שלומית בן ג'ויה (צילום: אלבום פרטי)
    "גם לו מותר לחלום"(צילום: אלבום פרטי)

    "שוב את צינית? מה יהיה?"

     

    "מה יהיה?" חזרתי אחריו, ובלעתי את הרוק עם הציניות שלי, מבינה לאט-לאט שבעוד שהמוח הקדחתני שלי הוציא לכל היותר בדיחה משעשעת על "מאלי" שבאפריקה, הוא רקם תוכנית מהפכנית שלא הייתה מביישת את לנין בימי המהפכה, והוא רציני. מאוד רציני. זה היה השלב שבו פחות או יותר איבדתי את זה מבפנים והתחלתי להריץ תרחישי אפוקליפסיה-עכשיו שבו המשאב הראשון שיתכלה לנו הוא הכסף.

     

    קראו עוד:

    השאלה שעוזרת לי להיות אמא יותר טובה

    הנשים שיצאו לעצמאות כשהפכו לאימהות

    "כך נראה 'טיול האינסטגרם' שעשיתי עם בתי"

     

    התשובה העמוקה שלו באה בהשראת הסרט האלמותי "מלך האריות",שמסתבר שנתן לו השראה יותר מלילדים - "אקונה מטטה! איזה משפט מדהים!". ממש רציתי לענות לו באפריקאית - איבדת הרבה מאד ויטמין B12, אדוני, תחזור מיד לאכול בשר, אבל אני לא דוברת את השפה, וכל מה שיצא לי מהפה בקול חלוש היה - "מה?"

     

    ברקע התחיל להתנגן לו שיר הנושא של הסרט מהנייד שלו, והוא כבר החל לרקוד לו עם הילדים לצלילי השיר. אני, שהייתי מבולבלת, כועסת ובעיקר המומה מהתעוזה, הסתכלתי על הסצנה מבחוץ, ויכולתי להישבע שאם אלו לא היו החיים שלי, לגמרי הייתי מתחילה לרקוד גם.

     

    פריבילגיה

    בראייה לאחור, וגם בהסתכלות שלי אז, ממש לא הייתה לי פריבילגיה לא לעבוד. היינו באי-וודאות בכל אספקט אפשרי בחיים, חוץ, אולי, מהמשפחתיות שלנו. הפריבילגיה היחידה שהייתה לי היא הוודאות ששנינו רוצים מה שהכי טוב לבית הזה, שכולל אותנו ואת הילדים.

     

    שלומית בן ג'ויה (צילום: אלבום פרטי)
    לחיות תקופה בחוסר וודאות(צילום: אלבום פרטי)

    כשהחלטתי להאריך את החופשה בבית אחרי 11 שנים בהייטק כדי שאוכל לגדל את הילדים שלי כמו שרציתי, לא היה קל מזה. האמת היא, שזאת בכלל הייתה ההצעה של בן הזוג. הוא איש של לב ואני אישה של שכל. זה, כנראה, נתן לו את ההבנה הברורה שזה מה שאני באמת רוצה לעשות כרגע, על אף ההכחשות החוזרות והנישנות שלי (שבאו מהשכל), וזה תאם את הרצונות שלו בול. הוא רצה לדעת שכרגע אני ממלאת את התפקיד הזה, והוא יכול להתמקד בביצוע המהפכה בחייו ובחיינו.

     

    הוא רצה לדעת שבת הזוג שלו עושה מה שהיא באמת רוצה, ושהילדים שלו מטופלים כפי שהוא היה רוצה גם, והוא רצה עבודה שהוא יכול להתחבר אליה מוסרית ושתאפשר לו יותר חופש כדי להיות נוכח בחיי הילדים. בגדול, שנינו רצינו בדיוק אותו הדבר בהקשר המשפחתי, וזאת אולי הפריבילגיה הכי גדולה שיכולה להיות לזוג. הרגע הזה בו אתה בצומת דרכים וכל החיצים מורים על כיוון אחד ברור.

     

    הכיוון ברור, הדרך ממש לא

    אז נכון, הייתה לי את הפריבילגיה הזאת, וההבנה הזאת כבר אז היא שגרמה לי לתמוך בו גם כשהוא עשה צעדים כל כך קיצוניים, כמו לעבור משכירות לעצמאות כשאין לו שמץ של מושג מה הוא הולך לעשות, בעוד שאני לא עובדת.

     

    ידעתי שגם לו מותר לחלום, גם כשזה ממש לא נוח לי, ושאם אתמוך בו כמו שהוא תמך בי יש לנו סיכוי להגיע למקומות שבאמת טובים לנו. אבל כדי להגיע לשם דרוש טיפוס מתמיד, הקרבה ועצבים מברזל, שלא תמיד היו לי. שברנו חסכונות שהחזיקו אותנו תקופה מסויימת, עבדנו בתחילת הדרך כשכירים בעבודות שלא היו משאת חיינו אך איפשרו לנו במקביל להתקדם לדרך עצמאית, ובעיקר צמצמנו הוצאות.

     

    אני זוכרת שבתחילת הדרך, קצת אחרי שאבי סיים את האיירונמן הטבעוני שלו ורק פתח עסק בתחום הייבוא, אחד מהחברים הכי טובים שלנו שאל  - "תגידו, ממה אתם חיים?" נראה לי שזאת השאלה שבאמת מסקרנת את כולם. איך מצטמצמים? האמת היא שכשהורה אחד בבית לקבל את הילדים וכשאתה חי בפריפריה, כמוני, זאת לא משימה סופר קשה.

     

    שלומית בן ג'ויה (צילום: אלבום פרטי)
    "רוצים להגיע למקומות טובים"(צילום: אלבום פרטי)

    מספיק שצימצמנו את סעיף הצהרונים, והסתפקנו בהתחלה ברכב אחד, וכבר השגנו חיסכון ענק. בנוסף, יצאנו הרבה פחות למסעדות (שגם זה לא היה קשה, כי מסעדות וילדים קטנים זה פחות בעיני). סעיף הוצאות הביגוד גם קטן אצלי משמעותית כי לא הייתי צריכה בגדים לעבודה, וטי-שירט וג'ינס כיסו את כל הצרכים שלי מעל ומעבר.

     

    ובכלל, פיתחתי מיומנות לקנות מה שצריך, איכותי וזול יחסית. אם כל זה לא מספיק - אז סעיף הביטוח גם פחת (נדמה לי שיש על זה סדרת טלויזיה שנקרית "כפולים"), ובכלל - כשיש זמן לעשות קצת סדר ותיעדוף בהוצאות, הרבה כסף נחסך.

     

    טיפוס באפלה

    החלק היותר קשה, היה ההתמודדות הנפשית. ה"מה אם?" אני טיפוס שזקוק לוודאות מעל כל וודאות, והיו לא מעט רגעים של טיפוס באפלה. היו רגעים שהרגשתי שאנחנו מטפסים על האוורסט עם פנס ראש בלבד. לא יכולתי לצפות מה טומן העתיד ולא יכולתי לדעת אם עשינו את הבחירה הנכונה באמת.

     

    היו פעמים שהרגשתי שאנחנו הורים חסרי אחריות, ולא פעם רציתי לחזור לעבוד כדי להשיג שוב את תחושת הוודאות הזאת שיש לשכיר. כל פעם כזאת הרעידה את הסולם עליו טיפסנו, במיוחד כשבן הזוג לא תמיד הרגיש כמוני כי הוא חי מצויין עם אי-וודאות.

     

    לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

     

    אז איך מגשרים על הפער? עד כמה דביק שזה יכול להשמע - החבל העיקרי שליווה אותנו בטיפוס הייתה היד של האדם השני. למרות ההבדלים בינינו, הוא מעולם לא נתן לי הרגשה שאני בבית כי הוא "מאפשר לי" ואני מעולם לא נתתי לו את ההרגשה ש"אני מקריבה", והסיבה לכך היא פשוט כי שתי התפישות לא נכונות.

     

    בעיני, אם הן נראות למישהו נכונות זה רק בגלל שהוא שם את הערך הכספי מעל הערך של הטיפול בילדים. וזה, אולי, אחד העיוותים הכי גדולים של החברה שלנו בעת האחרונה.

     

    אף אחד לא איפשר לי להיות מי שאני, ואף אחד לא איפשר לבן הזוג שלי להיות מי שהוא. ובכלל, המילה לאפשר מעצבנת אותי בהקשר הזה. היא מקטינה ומצמצמת. לקחנו יחד החלטה משפחתית שבה כולם יוצאים מורווחים, וצעדנו לקראת מטרה משותפת. שמנו את האגו בצד וניסינו, באמת, להבין מה טוב עבורנו בנקודת הזמן הזאת, מבלי להכנע לתכתיבי החברה. זאת הפריבילגיה האמיתית שיש לכל אחד מאיתנו, אם רק יבחר לקחת.

     

    הכותבת היא אמא לשלושה ילדים (13, 11 ו-9) 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אלבום פרטי
    "לקחנו החלטה משפחתית שבה כולם מרווחים"
    צילום: אלבום פרטי
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים