שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: אלבום פרטי
    לקבל טלפון מהגננת ופרצופים מהבוסית
    "הרופא פוסק שלילד יש דלקת אוזניים, ואני כבר לא איתו. כל כולי בימי מחלה שאצטרך לקחת, ושוב להתנצל בפני המנהלת שלי ולהודיע לה שאהיה זמינה לכל דבר". שלומית בן ג'ויה על החשש התמידי משיחת טלפון מהגן

    אין דבר מתסכל יותר מתינוק חולה לאמא עובדת. בטח כשהתינוק הזה הוא הילד הראשון שלך. אין לך מושג אם הוא סובל מהאוזניים, מהשיניים או משניהם, ואולי בכלל טרף אותו חיידק. את לא לגמרי סומכת על עצמך, בכל זאת - את די חדשה בשכונה.

     

    מה שמביא אותך לרוץ לרופא ולנסות למצוא לו פתרון כאן ועכשיו שיעיף את המחלה הזאת תכף ומיד, כי אצלנו אין שום סבלנות ליצורים שגודלם מתחת למיקרון, לא מצידי ולא מצד המנהלת שלי, שגם היא אמא.

     

    ככה זה, כשאת במערכת - את חייבת להיות מערכתית, וכשאת במשימה - את חייבת להיות משימתית. עם כל הכבוד לתינוק הקטן, יש כוחות גדולים וחשובים ממנו שקרויים "העולם", כמו הפרוייקט הבא שיוצא לדרך במקום העבודה, שיניע ולו במעט את גלגלי הכלכלה הגדולים.

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    אני נזכרת בעצמי, אמא צעירה, מקבלת את הטלפון הידוע לשמצה מהגננת של בן, הבן הבכור שלי - "בואי לקחת אותו, הילד עם חום". הבן שלי, כמו בכורים רבים אחרים, היה חולה המון בשלוש שנותיו הראשונות. וכשאני אומרת אומרת המון, אני מתכוונת כל הזמן. וכשאני אומרת כל הזמן, אני מתכוונת גם לזמן שלי, גם לזמן של האבא וגם לזמן של הסבתות.

     

    אני עוזבת הכל, לא לפני שהתנצלתי בפני המנהלת שלי שלוש פעמים על כך שהבן שלי חולה, שוב, ולוקחת אותו מיד למרפאה, שירפאו אותו. במרפאה מסביבי מתקפת וירוסים וחיידקים בתור יפה ומסודר, שדואגים טוב-טוב לכך שאם הילד לא באמת חולה, הוא יהיה חולה, ממש בקרוב.

     

    משפחת בן ג'ויה (צילום: אלבום פרטי)
    מתנצלת ועוזבת הכל(צילום: אלבום פרטי)

    שוב להתנצל בפני המנהלת

    הרופא מתחיל בבדיקה הגופנית ואני מסננת לי בראש - "רק לא אנטיביוטיקה, רק לא אנטיביוטיקה". "אנטיביוטיקה!", הוא פוסק. יש לו דלקת אוזניים.

     

    הוא ממשיך לדבר, אבל אני כבר לא איתו ולא עם מסע ההפחדה על החיידקים באוזן התיכונה שיכולים להגיע ממש עד למוח, כי כמו בחיים, אין דבר מפחיד יותר ממשהו שלא רואים. אני גם לא עם הסיבוכים הצפויים ללא טיפול, ולא עם ההסבר על המינונים. אני אפילו לא עם הרגע הזה שאני שוב צריכה לבקש מאמא שלי שתציל אותי בחלק מהימים ושתוותר על החוגים שלה והחיים שלה באופן כללי.

     

    לטורים הקודמים:

    "תכננתי לכבוש את העולם - ואז הפכתי לאמא"

    "איך אתם מסתדרים אם את לא עובדת?"

    "במשך שנים לא העזתי לומר שאני 'רק' אמא"

     

    אני כל-כולי עם ימי המחלה שאצטרך לקחת, ושוב להתנצל בפני המנהלת שלי. ואיך אני כותבת לה הודעה שמוציאה אותי גם אחראית כלפי העבודה וגם כלפי המשפחה שלי, ונותנת לה להבין שאהיה זמינה לה לכל דבר.

     

    ברור לי שברגע שכתבתי לה שאני זמינה לה, ויתרתי גם על הזכות לנוח כשהבן שלי נח, וגם על הזכות לישון, אולי רק עם עין אחת. כי שינה זה לחלשות. אז מה אם הילד "מנדנד" ורוצה כל הזמן על הידיים, מי אמר שאי אפשר לעשות גם וגם? הרי אנחנו נשים. מולטי טאסקינג זה השם השני שלנו. וכולן ככה, כמוני. כולן. ואני, אני כמו כולן. בטח לא שונה. כי שונה זה מסוכן. אפילו יותר מחיידק טורף.

     

    משפחת בן ג'ויה (צילום: אלבום פרטי)
    זמינה לכולם, כל הזמן(צילום: אלבום פרטי)

    לצאת בסדר עם העולם

    כבר אז הבנתי שמשהו כאן לא תקין. הבנתי וזרמתי עם הזרם. הצלחתי לשרוד גידול של שלושה ילדים צפופים בתור עובדת היי-טק עד שהקטן שלי, איתן, היה בן שנתיים. כל הזמן הזה הרגשתי בשרידות ועם חשש מתמיד מטלפון מהגן.

     

    האמת היא שאז הייתי די בורה, אמא חדשה, שמסתכלת על החיים מפריזמה מצומצמת מאד שכל כולה - לשרוד את היום ולצאת בסדר עם העולם, במיוחד עם מקום העבודה שלי, ובטח עם המנהלת שלי.

     

    לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

     

    בעוד שמדינות העולם המפותחות הבינו כבר די מזמן שילד חולה צריך לשבת בבית ולנוח, כי גוף האדם הוא באמת "המכונה שלא תאמן", ו"שסבלנות, סבלנות לא קונים בשום חנות", הן גם הבינו ילד קטן צריך (מלשון - צורך) להיות עם ההורה שלו בשנותיו הראשונות (המדינות האלה אפילו מעודדות את זה תרבותית וכלכלית).

     

    לצערי, אנחנו טרם הבנו את זה. תרבות האינסטנט חילחלה גם כאן, יבוא אישי מארה"ב. במקום לצעוד לכיוון, שבו מבינים מה חשוב באמת בנקודת הזמן הזאת, כשהילדים קטנים, אנחנו ממהרים לתת פתרונות קסם כמו תרופות, ובלבד שגלגלי הכלכלה לא יפגעו, ושלא נצטרך לכתוב עוד הודעה מבישה למנהלת שלנו על היעדרות מהעבודה. ואכן, גלגלי הכלכלה לא נפגעים, הם אפילו מורווחים ברווחי עתק, במיוחד אלה של הפארמה.

     

    להיות עם הילד כשהוא חולה, כמה שצריך (צילום: אלבום פרטי)
    להיות עם הילד כשהוא חולה, כמה שצריך(צילום: אלבום פרטי)

    להניח לאגו

    אז נכון, מדינת ישראל צעירה, ויש לנו המון לאן לגדול ולהתפתח, וההספק שלנו בשבעים שנה הוא לא יאמן, על סף פלא. מה שמטריד אותי הוא הכיוון, המגמה אליה נעים. נעים אל "הלא נעים". לא נעים לי ממה יגידו, מלהיתפס אדם קטן ולא מפותח, לא נעים "לא להתקדם", וממש לא נעים לי מללכת נגד הזרם.

     

    גם כאן, כמו בטור הקודם, קלטתי שהאגו שלי הוא המוביל, כאילו אני המרכז, ואין כאן משהו גדול יותר ממני (גם אם הגוף שלו ממש קטנטן). הייתי עסוקה בעצמי ובתחושות האשמה שלי, במקום להבין שזה לגמרי בסדר, נכון וצודק להישאר עם הילד שלי בבית כשהוא חולה, גם אם הוא חולה המון.

     

    וגם כאן אני מציעה, להניח לאגו, ולו לתקופה הקצרה שבה הילדים ממש קטנים וצריכים אותנו, וברגע שנניח לאגו - גם תחושות האשמה יפחתו. וכשתחושות האשמה פוחתים, קוראים לנו דברים מופלאים. באחריות.

     

    הכותבת היא אמא לשלושה ילדים (13, 11 ו-9)  

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אלבום פרטי
    לשרוד את היום ולצאת בסדר עם העולם
    צילום: אלבום פרטי
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים