"הדם של כולנו זול כל כך"
"המדיניות הרוחבית של מערכת החינוך הישראלית אינה מכוונת לפיתוח אנשים חושבים וביקורתיים, היא רוצה אנשים צייתנים. זה מתחיל בבית הספר והלאה לצבא, שאף הוא, באופן גורף אינו מבקש חיילים חושבים". אודי הלר בטור אישי נוקב
לאחרונה התפרסמו נתוני מבחני פיזה 2018, שלצד נתוני העוני והמוטיבציה לשירות בצה"ל, חשפו כי ישראל היא מדינה עם מוגבלות וללא שוויון בין חלקים נרחבים באוכלוסייה.
כחלופה לאומץ הנדרש להתמודדות עם הבעיות המכריעות, מתקיימת מדיניות מוסכמת ליצירת מסגרות אזרחיות וצבאיות כבתי-ספר נפרדים, כיתות מקדמות וסיירות עילית, המעמיקה עוד יותר את הפערים תוך אפליה כלפי אוכלוסיות חלשות ואנשים עם מוגבלות.
מעל 250 שנה חלפו מאז יצא לאור ספרו המכונן של ז'אן-ז'אק רוסו, "אֵמִיל, או על החינוך" ודבר לא השתנה. החינוך נותר בנקאי - התלמיד דלפון, וניכר פער רב ממדי בין בוגר מערכת החינוך לבין צרכי הצבא ושדה הקרב העתידי.
החברה אזרחית מפולגת ומקוטבת ומתגייס לא עוד נלקח ממנה לפרק זמן קצוב ושב אליה, אלא נותר חלק ממנה וחותמה ניכר בו. כבר משנת 2002 – ישראל מדורגת במקום הראשון בפערים סוציו-אקונומיים מקרב מדינות ה-OECD באוריינות קריאה. גם בתחום העוני ישראל ניצבת במקום הראשון מבין מדינות ה-OECD בעוד 28% מהאוכלוסייה הכללית מוגדרים עניים.
זנב מקשקש לפדגוגיה מיושנת
"לא חל שום שינוי משמעותי במערכת החינוך הישראלית מאז קום המדינה", כתב פרופ' ניר אוריון ממכון וייצמן ב-2004, אך בעשורים האחרונים נראה שמדינת ישראל מנסה לשלוט באמת. "לעובדות לא נעימות יש עקשנות מרגיזה שאי אפשר להיפטר ממנה אלא באמצעות שקרים גלויים", כתבה הפילוסופית חנה ארנדט, וזה בדיוק מה שאנו עושים.
מזה כעשור צה"ל מתמודד עם ירידה במוטיבציה לשירות צבאי, בפרט במוכנות של הקבוצות המבוססות בחברה לשרת ביחידות קרביות, תוך העדפה ברורה לאלו הטכנולוגיות.
המדיניות הרוחבית של מערכת החינוך הישראלית אינה מכוונת לפיתוח אנשים חושבים וביקורתיים, היא רוצה אנשים צייתנים. זה מתחיל בבית הספר והלאה לצבא, שאף הוא, באופן גורף אינו מבקש חיילים חושבים.
במקומות שהוא כן צריך אותם ככאלו, הוא יוצר "יחידות מיוחדות" ו"סיירות" אליטיסטיות המסוננות למשעי, וכך תורם את חלקו בהנצחת הפערים החברתיים ופערי ההזדמנויות בין חלקי החברה, מצב שמתקבע אחר כך באקדמיה ובתעסוקה.
אותו צה"ל כצבא העם, עליו אמר ראש הממשלה בן-גוריון ש"רק הוא יכול וצריך לשמש גורם מלכד", מתנער כיום מכל שינוי שיש בו כדי לערער או להתעמת. מערכות ניהול הידע שלו, שבשימוש מוסדות ההשכלה הגבוהה ובתי-הספר, מבוססות על טכנולוגיה של "צינורות הולכת הוראה" המוכנעת כזנב מקשקש לפדגוגיה מיושנת.
גישה זו מבטיחה מינימום מעורבות והשפעה של החיילים או התלמידים על התהליך, דעתם נחסמת והמוטיבציה יורדת. עיר הבה"דים - קריית ההדרכה הגדולה והחדישה בישראל, אבן הָרֹאשָׁה בכיפת הברזל, מכשירה את חניכיה בכיתות נוסח המאה ה-18. כל שינוי או טכנולוגיה חדשים לכאורה שהוטמעו, "הצליחו" רק משום שלא אתגרו את הארגון הצבאי או החינוכי וכל מה שהיה בו כדי לאתגר, תויג ונדחק.
עשרות שנות קבעון תפיסתי
מערכת החינוך מקבלת כח אדם זול, צה"ל מקבל כח אדם זול, הדם של כולנו זול. אנחנו לא עושים דבר זולת רעש וצלצולי מילים. פערים אלו הם הצטברות של עשרות שנות קבעון תפיסתי, תוצאה של מדיניות ולא של היעדר מדיניות, ויותר מכך מעידים על הצלחה יתרה של מדיניות זו.
"המשבר בהוראה מתרחש לא משום שההוראה מתבצעת בדרך לא תקינה. נהפוך הוא. המשבר מתרחש דווקא משום שההוראה ממלאת בקפדנות רבה את מה שמוכתב לה", כתב צבי לם, חתן פרס ישראל לחינוך.
בשנת 2016 גובש נייר עמדה במכון מופ"ת שלא חסך במילים קשות: "'שרשרת הפיקוד', אשר הייתה אמורה להוביל את השינוי והשיפור הפדגוגי, משמרת ומנציחה אותו. יתרה מכך – במקרים רבים הגורמים או הארגונים השונים הנמנים עמה פועלים לפי האינטרסים הפרטיים שלהם".
אף ממשלה לא באמת ניסתה לשנות את מסלול ההתרסקות של החברה הישראלית. אף ממשלה גם לא באמת התאמצה לשנות את היחס כלפי יותר ממיליון ורבע מאזרחיה המתמודדים עם מוגבלות בעוד שליש מהם נאלצים להתקיים מקצבאות. יש לכך השפעה על הביטחון הלאומי של כולנו יותר מכל איום בטחוני חיצוני.
לוּ אֵמִיל היה אוטיסט
כילד איבדתי את אחותי היחידה, ונותרתי להתגורר בבית שלא באמת רצה את האוטיסט שאימץ, ולבסוף התנכר והותיר אותי פגוע עד עמקי נשמתי, נטוש וחסר כל, מבקש אוכל וקורת גג מאחרים.
למרות כל זאת לא הרמתי ידיים והמשכתי להיאבק, לנסות להשפיע ולתקן את העולם סביבנו כדי שילדים עם קושי כמוני יצליחו.
לאוטיסטים היכולת לחולל שינויים משמעותיים ולקדם כל מרחב בו הם נמצאים, אפילו את מערכת החינוך והצבא, דווקא בגלל שהם רגישים ומאתגרים, בגלל שהם מחייבים אחרים לחשוב מחדש ולהסתגל אליהם. הם לומדים לימודי ליבה ומשתוקקים לתרום.
במקום להשתנות המערכת כולאת את האוטיסטים בכיתות תקשורת ויש 400 מהן עם שתי מורות ועד 10 תלמידים. אין תלמיד ומורה בישראל שלא היו מבקשים לעצמם תנאים כאלו. כך גם באוניברסיטת אריאל ובעברית בהן פועלות תוכניות נפלאות לשילוב אנשים עם אוטיזם, שזוכים לחונכים צמודים כחלק מסל שירותים בהתאמה אישית.
אל לנו, בשם "הביטחון" או בשם אידיאולוגיה "צודקת" זו או אחרת, לסור מהשאיפה להיות חברת מופת כסלע קיומנו, כפי שציוו לנו בני עמנו שלא זכו לראות את תקומת המדינה העברית, ולמען אותם מיליונים שנרצחו באכזריות בנאלית ששורשיה אפליה, גזענות, יהירות, בורות, פולחן אישיות ונאמנות עיוורת לגזע, דת או לאום.
הגיעה השעה שכולכם תשמיעו קול ותצעדו את מצעד החיים לא בארץ זרה כי אם בארצנו, לזעוק כי אנו חברה אחת ולה פנים רבות, שונות ומגוונות, חברה החפצה לעתיד טוב יותר. רק ביחד נצליח.
אודי הלר, אוטיסט, בוגר מדעי המחשב, מנסה לעשות את העולם קצת יותר טוב למען כולם, מנסה ליזום פרויקטים שמשלבים קהילה וטכנולוגיה
לפנייה לכתב/ת 
