הטראומה והנקמה של פותר החלומות

יוסי ילד שלי מוצלח

אם יוסף היה חי בתקופתנו ייתכן שהיה מאובחן כילד עם "קשיי תקשורת". ילד בעל מוח מבריק ודמיון מפותח, יפה תואר המכשף בכישוריו את המבוגרים והממונים עליו ועם זאת, נטול יכולת להבין את הקודים החברתיים ב"קבוצת השווים".

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות >>

יוסף לא ידע מתי לדבר ומתי לשתוק, הוא לא ידע שהחיים מחייבים רגעים של אחד בפה ואחד בלב, ושלא כדאי לשתף את אחיו בחלומות המלוכה, או לספר לאבא על מעלליהם.

הוא היה נער עם תקשורת פשוטה ואמיתית  וזו "בעיית התקשורת" שסיבכה את חייו - אך גם העלתה אותם על דרך המלך.

"שמש במרום זורחת / אמא את יוסי בנה שולחת.." (ע. הלל)

יוסף סובל מחרם של "קבוצת השווים",  אחיו בני לאה, ונאלץ לחבור לדרג ב' של המשפחה (ל"ז, ב'): "יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו".

כשה תם בדרכו למזבח, הולך יוסף לחפש את אחיו בשכם. רק נער שכמותו לא יירתע ממפגש עם אחיו הקנאים בעיר שכבר טעמה את אפם העז ועברתם הקשה. יעקב, שמקלל את שמעון ולוי, בניו הקנאים ומאחל לעצמו: "בקהלם אל תחד כבוד". שולח את התמים בילדיו לעשות את מה שהוא לא מוכן לקחת על עצמו.

"ריק הבית אין חלב / לחם אין ולו כזית"

פתרון חלומות פרעה מלמד גם הוא על קשיי התקשורת של יוסף. חלומות פרעה הם חלומות קלים לפתרון. בבית הספר של החרטומים נלמדו חלומות מסוג זה בכיתת המתחילים: יצורים דשנים שנאכלים על ידי יצורים שדופים, המספר שבע וחלום החוזר על עצמו? באמת, את זה אפילו אנחנו, חסרות ההכשרה, יכולות לפתור.

הנקמה של יוסף(ציור: גוסטב דורה)

אני מנחשת שה"יתרון" של יוסף על פני החרטומים הוא שיוסף לא הבין שלא כדאי להיות מבשר בשורות האיוב למלך. אלא שהפעם התמימות והישירות השתלבו בגאונות ואמביציה. יוסף צירף לפתרון החלום נוסחה לפתרון המשבר. הנטייה של יוסף לשאת חן בעיני "אבא" חברה לליקויים בתקשורת והוא אומץ כבנו יקירו של מלך מצרים.

השבר הטראומטי וכוחו המרפא של הסיפור

אני לא מכירה את הפסיכולוגית ד"ר צביה זליגמן אבל אני מתרגשת מעבודתה בתחום הטיפול בטראומה בכלל ובטראומה מינית בפרט, ואני מוקירה את אומץ לבה.

יש טראומות שנפוצותן מתאפשרת בשל תמיכת הקהילה ולכן ההתמודדות עמן דורשת לא רק כישרון טיפולי אלא גם אומץ פוליטי לעמוד לימין הקורבנות מול ממסד שותק, משתיק ומנצל. המפורסמות בין הפגיעות הטראומטיות בעלות האופי הפוליטי הן הפגיעה המינית ובלבה גילוי העריות, והפגיעות כתוצאה מהשירות הצבאי.

ד"ר זליגמן מטיחה בפני הממסד את הנתונים העצומים של גילוי עריות בעולם המערבי (1 מכל 6 כהערכה זהירה ביותר) וחוברת למטפלות ומטפלים המקבלים על עצמם את המחירים הנפשיים והחברתיים של טיפול בקורבנות טראומה. בשיתוף עם פרופ' זהבה סלומון היא ערכה, כבר לפני 16 שנים ספר עב כרס בשם: "הסוד ושברו – סוגיות בגילוי עריות", שפרץ דרך בתרבות הטיפול והשיח בישראל בתחום זה.

במאמרה בספר, היא מדברת על חשיבות בניית הסיפור שיצר את הטראומה. דבריה מתבססים על מחקרי טראומה פוליטית בתחומים אחרים (ביניהם טראומת השואה): "קרבן הטראומה, כמו גם אחרים, אינם יכולים להיות עדים לחוויה הטראומטית בזמן שהאירוע מתרחש..".

ועל כן הטראומה נחווית אצל הנפגעת בצורה שבורה, חושית בלבד ונטולת מילים. הנפגעת "חווה את הפגיעה באופן כה טוטאלי עד כי איננה יכולה לשמש עד לעצמה, אין לה מילים לתאר את החוויה שנותרה כ'חוויה בלתי מנוסחת' ".

בולעני הזיכרון

סיפור מסודר של החוויה הטראומטית הכרחי לתהליך הריפוי: "לשם כך (לצורך הריפוי) עליה לשחזר את החוויה הטראומטית, אשר נרשמה כאוסף של תחושות גוף ללא תמונה. רגשות ללא מחשבה ותמונות ללא רגש, ולאחות את דברי הזיכרון לכדי נרטיב כולל ורב ממדים".

הטראומה מרחיקה את הנפגעת מסיפור חייה והריפוי מחייב ניכוס מחדש של החיים האבודים. המצוקה מעמיקה כיוון שמי שיכול להשיב לנפגעת את פיסות החיים האבודות הוא התוקף שהיה לרוב עד מלא יחיד לאירוע, או, באירועים צבאיים, אנשים אחרים שנפצעו פצעים עמוקים לא פחות.

ומה עניין טראומה אצל סיפורי יוסף?

הטראומה ממנה סובל יוסף עצומה: אחיו החרימו אותו והוא לא הבין מדוע ואביו פינק אותו בצורה לא אחראית ולא הכין אותו להתמודדות עם החיים האמיתיים. בשיא הזוועה אביו שולח אותו הישר אל מלכודת המוות של אחיו. 

לרגעים יוסף מאמין שאחיו ירצחו אותו, או שימות מרעב וצמא ולבסוף הוא מגלה שהם "רק" מכרו אותו לעבדות. גם בחיי העבדות הוא מתגלגל בין ימים טובים לימים בהם תמימותו מעמידה את חייו בסכנה.

יוסף לא יודע דברים רבים שאחיו יודעים: הוא לא יודע מה הם סיפרו לאבא. הוא לא יודע כיצד אבא הגיב. הוא לא יודע אם אבא חיפש אותו או לא, אם בכה עליו או מיהר להשלים עם אבדנו. הוא לא יודע איך התגלגלו חיי המשפחה מיום מכירתו והלאה, ואם אחיו מרגישים צער ואשמה ואולי שמחים שנפטרו מ"בעל החלומות".

יוסף לוקח את שלו

באינטואיציה מבין יוסף את מה שנלמד לימים במחקר הפסיכולוגי. על מנת להירפא עליו להשיג מאחיו את קרעי סיפור חייו. התקופה בה מהתל יוסף באחיו, מסתיר מהם את זהותו וגורם להם להתרוצץ ולהסתבך בין כנען למצרים, לא נועדה (רק) להעניש את המשפחה המתעללת, היא בעיקר דרך לנכס לעצמו את מה שבלעדיו חייו אינם חיים, את סיפור הטראומה.

אם ייחשף יוסף בראשית ההיכרות, הוא לא יזכה לשמוע את סיפור חייו, שכן אחיו יפחדו, יתביישו ויציעו לו סיפור טבול בתחליפי סוכר. כמי שמהלך במדבר ללא מים, זקוק יוסף לאמת, ולכן הוא מטרטר את אחיו ובשיא דורש להכניס לשבי את בנימין וכך מייצר סימולציה של אובדנו.

בהתחלה שומע יוסף אמירה מקוטעת: "וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ". רעבונו מתעורר והוא עושה מעשים שתכליתם לזכות בנתחים נוספים של הסיפור.הוא שומע דברים שבכוחם להציע מזור לנשמתו.

"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת: וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ",(מ"ב, כ"א).

יוסף מחריף את הצעדים כנגד אחיו ואז זוכה לשמוע את החתיכה האחרונה החסרה בסיפור. את התשובה לשאלה מה ידע ומה הרגיש אביו: "וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי: וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה: וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה". ואז, לראשונה, הוא פורץ בבכי בפומבי ונחשף בפני אחיו.  כשהסיפור המלא בידיו, יוסף יכול לסגור את המעגל ולהיפגש עם אביו.

מצוות השבת אבידה

השבת הזיכרונות האבודים של נפגעות ונפגעי טראומה היא משימה משפחתית וקהילתית. היא בבחינת "פיקוח נפש" שחשיבותו צריכה לדחות את כל הקולות ואינטרסים המשתיקים. כוחות עצומים בקהילה ובמשפחה נסמכים על בולעני הזיכרון שיוצרת הטראומה וממשיכים בחיי ההפקרות. המצווה המוטלת עלינו היא להחזיר לנפגעות ולנפגעים את היכולת לספר את סיפור חייהן.

ובית המדרש של הטוקבקים

השבוע, חברה בבית המדרש שלנו, שלצערי התביישה לכתוב את שמה אבל לא את תגובתה, כתבה למערכת ynet: "מה הקטע להביא את הזקנה הבלה הזו כל שבוע מחדש?  אם היא פרופסור אני דוקטור

שקשוקה". אני אמנם לא המערכת, ובכל זאת, בסרטון אני מגיבה לכל חלקי השאלה.

שבת שלום!