מה שקורה בבאניה נשאר בבאניה

יום רביעי, 12:00 בצהריים, ואני שיכור מהתחת בבית מרחץ רוסי באזור התעשייה של פתח תקווה עם ולרי, אבא של אסיה, אשתי. אנחנו יושבים חצי ערומים סביב שולחן במלתחה שמשמשת גם כחדר אוכל וממוקמת בצמוד לסאונה. לשולחן מנוילנת מפה חומה, מעוטרת ריבועים בשלל גוני החום, והוא עמוס כלים חד פעמיים, מטונפים מעצמות דגים ופירורי לחם שחור, ספלי בירה, מאפרות גדושות בדלים ובקבוק חצי ריק של וודקה. כשהתיישבנו, לפני חצי שעה בערך, הבקבוק היה מלא. מדי פעם כפכפי הקרוקס הלבנים שקיבלנו בכניסה מתחככים בטעות זה בזה מתחת לשולחן.

העור שלי ורוד ומבורווז בו זמנית אחרי שני סבבים של סאונה ב־120 מעלות ואחריה טבילה בבריכת מים קפואים. הידיים שלי נוטפות שמן מאכילה בהמית של דגי מקרל, כרוב כבוש ועגבניות מוחמצות, ולא ברור לי אם אני בקושי מצליח לגלגל סיגריה מרוב שכרות או שמנוניות.

אומרים שביקור בבאניה שוטף ממך את כל הרעלים לקראת השנה החדשה, אבל זה כנראה עניין תרבותי. הדבר היחיד שיטהר אותי כרגע יהיה להקיא ולישון יומיים. אני מנסה להשתלב ואומר "אתם מבינים, זה למה אני רוצה להיות רוסי. אתם בעצם אשכנזים שיודעים ליהנות". ולרי צוחק ואומר "אתה מתכוון, אשכנזים שיודעים לשתות". אנחנו מורידים את הצ'ייסר, וולרי אומר שאנחנו צריכים ללכת, "יש לי ישיבה חשובה בעבודה". אני שואל אותו איך הוא מסוגל ללכת לעבודה עכשיו. "מה הבעיה? אני במצב רוח טוב. העובדים שלי ישמחו, אני הולך לאשר לכולם את הפרויקטים".

ברוכים הבאים לבאניה(צילום: טל שחר)

במציאות הגענו במונית שירות קו 16 ולבשתי ז'קט שגנבתי מערוץ הילדים ושהיה גדול עליי בכמה מידות (המלתחה שלי היא מחסן תלבושות של ליצן). מעל שולחן האוכל עמד שעון קוקייה שהעניק מדי חצי שעה ביטוי אודיאלי לשתיקה המביכה. אך כמו בהרבה מקרים בחיים שלי, גם הפעם הקיבה המכילה שלי גאלה אותי, ותאוותי למאכלים מזרח אירופיים — ובפרט לחולודץ (רגל קרושה) — נידפה את המבוכה וכבשה את לבו של ולרי.

ובכל זאת, האווירה באוטו הייתה קשה.

חשבתי שאולי זה גל היובש הקיצוני שגרם לשפתיים שלי להתפורר ולעוף ברוח כמו הנוצה בסוף של "פורסט גאמפ". אולי בגלל שבדומה ללחץ שנוצר באוזניים כתוצאה מהמראות ונחיתות, כך כל נסיעה לפתח תקווה בהכרח כרוכה במלנכוליות פיזית כמעט, או שאולי האווירה המתוחה נגרמה מהעובדה שאני נשוי לבת של ולרי ועד היום הוא ואני נפגשנו רק באירועים משפחתיים מרובי משתתפים. הוקל לי. הסיבה למתיחות היא כי זה הדייט הראשון שלנו. ולא סתם דייט: אנחנו בדרך לבאניה, בית מרחץ בסגנון רוסי באזור התעשייה פתח תקווה בבוקר יום חול. בעוד פחות משעה נהיה ערומים למחצה ונכה זה את זה במטאטא עשוי ענפים ועלים יבשים.

ירדנו בצומת מורשה וניסיתי להפיג את המתח. אמרתי לוולרי שהפעמים היחידות שהייתי בפתח תקווה זה בהפגנות.

"בהפגנות האלה של השמאלנים מול הבית של מנדלבליט?".

גמגמתי ש"כן, אבל זה לא בהכרח שמאלנים אתה יודע, זה הפגנות נגד השחיתות". האנקדוטה רק ליבתה את המתח משל שפכתי מים על גחלים לוהטות בסאונה. בימים מן המניין ולרי, איש ימין מובהק, נהנה לצחוק על שמאלנותי ולהציג אותי לראווה בפני חבריו כאילו הייתי אטרקציה קרקסית ביזארית מז'אנר הפריק שואו. "זה ירמי, בחור טוב, אבל שמאלני".

היה זה יום פקיעת המנדט של גנץ להקמת ממשלה ויום לפני פרסום החלטת היועמ"ש להעמיד את נתניהו לדין, וסבלנותו של ולרי עמדה לפקוע גם היא. זאת הייתה טעות לעלות את ההפגנות בכיכר גורן. פשלה של טירון בדייט ראשון. ניסיתי לחפות ושיניתי בגסות לנושא שיחה שחשבתי שיגרום לוולרי להרגיש בנוח — תרגום של דברים מרוסית. שאלתי אותו מה משמעות המילה באניה והוא נתן את התשובה הרוסית המוכרת והמתנשאת: "זה מושג שכולל הרבה דברים, המשמעות שלו הרבה יותר רחבה מהמילים שקיימות בעברית".

נקודת השקה ישראלית רוסית נוספת היא שבדומה ל"גבעת חלפון אינה עונה" ו"הלהקה", שמוקרנים בלופ מדי יום עצמאות, לרוסים יש את "צחוק הגורל", סרט קאלט מ־1975 שמאז צאתו מוקרן מדי נובי גוד והוא מעין "בדרך לנובי גוד עוצרים בבאניה". שאלתי את ולרי והוא סיפר שזה סרט מצחיק אבל גם מאוד עצוב. ניסיתי להבין מה עצוב בו ולא הצלחתי. שיערתי שכמו בכל יצירה רוסית שמכבדת את עצמה, גם קומדיית קאלט קלילה מוכרחה להכיל אלמנטים מורבידיים וטרגיים (דוגמאות אקראיות: בדידות קיומית, אלכוהוליזם, עוני מחפיר, אלימות גרוטסקית, לינה בתעלה מתחת לגשר במינוס מעלות כשבכיסך רק פלאסק עם אצטון).

נסענו בסמטאות אזור התעשייה, חלפנו על פני תחנת הטלוויזיה של ערוץ "הידברות" שנהגתי לצפות בו מסטול בשתיים בלילה כשעוד גרתי אצל אמא. התחנה שוכנת בקרבת "מעדניית אודסה" שמציעה מגוון רחב של מיני טריפה. תהיתי אם בתחנת הטלוויזיה מועסקים חילונים שבהפסקת הצהריים, בין רב אחד למשנהו, קונים לעצמם סלמי מבשר סוס וטורפים אותו בהיחבא.

בן רגע עברנו ממד. מאזור תעשייה שטוף שמש ארץ ישראלית קופחת, למבואה חשוכה, קרירה ועמוסת פיצ'פקעס שנראתה כמו מסבאה במזרח אירופה. הרצפה רופדה בשטיח בורדו כהה, ועל החלונות נתלו וילונות סגולים כהים. בפינה אחת של המבואה נדחסו שתי ספות עור חומות כהות, ומעליהן שני ציורי שמן בגוונים חומים כהים שמוסגרו במסגרת עץ חומה כהה.

בפינה עמד אקווריום חום ובו דג זהב ענק אחד, על ידו נתלתה טלוויזיה ששידרה את התוכנית KVN (בעברית: מועדון המצחיקים ובעלי התושייה), פורמט שגם הוא, כמו רוב הדברים הרוסים, מכיל כל כך הרבה אלמנטים, שגם במאמץ משותף ולרי, יבגני ואלכס התקשו לתרגם לעברית. ממה שהבנתי וראיתי אפשר לומר שבגדול הוא הכלאה רב־תחומית בין שעשועון, ריאליטי כוכב נולד, "סאטרדיי נייט לייב" ו"של מי השורה הזו" — והכל במסגרת תחרותית בין קבוצות חובבנים של אגודות סטודנטים ואיגודים מקצועיים (לדוגמה, סניף סמולנסק של המכון המוסקבאי להנדסת חשמל הם אלופי 2012).

במבואה המרכזית עמדו בר מעץ חום כהה ושולחן סנוקר. על הקירות נתלו שלושה שעוני מחוגים שונים בסגנון סנוקר שעליהם הצביע אלכס בגאווה והוסיף, למען הסר ספק, ש"החדר מעוצב בסגנון סנוקר". מלבדם השתלשל מהתקרה כדור דיסקו, ועל הבר נתלתה כרזת רטרו של כורה פחם סובייטי מפוחם עם הכיתוב "אחרי העבודה הולכים לבאניה".

הפער הקיצוני בין פנים הבאניה לחוץ של אזור התעשייה הזכיר לי את מסיבת הנובי גוד שערכו חברים של ההורים של אסיה בחדר אוכל של בית אבות ברמת חן. אחת מחברותיהם עבדה במקום והשיגה אישור להשתלט עליו ללילה. המעבר החד בין המסדרונות הגריאטריים מבושמי האקונומיקה שחיפו על ריח הגסיסה הטבעי שיש בבתי אבות והאנחות שעלו מהחדרים — של גסיסה? של אורגיות? — היו מנוגדים לגמרי למתרחש בחדר האוכל שהוסב לאולם נשפים מאולתר ובו גברים בחליפות רקדו עם נשים בשמלות פייטים נוצצות, השולחנות הועמסו בכל טוב, ותאורת הפלורסנט המדכאת הומרה בעצי יולקה שנצצו מקישוטי חג צבעוניים.

בית המרחץ עצמו התגלה כמלתחה לא מאוד גדולה. סקרתי את החלל ועלו בי מחשבות יובל נח הרריות מהורהרות שעיקרן הן שמרחצאות, כמו מאכלים עדתיים, הם בעצם ההוכחה שלאומים הם דבר מדומיין. הרי בגדול אין באמת הבדל משמעותי בין חמאם טורקי, באניה רוסית וסאונה פינית. בדיוק כמו שבסופו של דבר דים סאם, ורניקי וקרעפלך הם אותו המאכל — כיסון ממולא במשהו. הדבר הכי רוסי בבאניה היה האופן שבו היא הצליחה לדחוס שימושים רבים כל כך בחלל קטן שכלל פינת אוכל, מקלחון, שירותים, חדרון סאונה מעץ ובריכה קטנה.

החלפנו לבגדי ים ונכנסנו לסאונה עם כובעי הדרדסים. התיישבנו על דרגש עץ, וולרי אמר לי לשפוך מים על הגחלים הלוהטות. עשיתי כבקשתו, והסאונה התמלאה אדים וניחוח עצי מעושן ומתקתק. התחלנו לנטוף זיעה, השרירים החלו לרפות, והרגשתי כמו נתח בשר מובחר. המשפט של אלכס "אתה תצא חזרזיר ורוד" הדהד בראשי, בעוד העור שלי החל להתבשל ולהתקרמל במיצים של עצמו. דמיינתי את עצמי כמנה עיקרית בסעודה קניבלית.

"מצטער, אבל זאת שמתמחה במסז' שוודי חולה היום"(צילום: טל שחר)

אחרי כמה דקות ולרי התייאש ואמר "בוא אני אראה לך איך עושים את זה". נשכבתי על הבטן ועצמתי עיניים. ולרי רכן מעליי, הניף את המטאטא ואמר "זה על זה שאתה שמאלני", הצליף בי והתחיל לצחוק. "זה על מה שעשיתם לביבי", עוד הצלפה. אלכס הציץ מחלון הסאונה ואמר "נו הוא מחזיק מעמד?". הרגשתי שאני בסרט אימה רוסי. סובבתי את הראש לעבר ולרי שבעלטת הסאונה וערפל האדים נראה לי כמו אביגדור ליברמן. הוא הניף את המטאטא וצחק "עכשיו נוציא ממך את הדיבוק השמאלני אחת ולתמיד".

התחלנו לצחוק וצעקתי "אוקיי אני ימני עכשיו, בסדר, די!". אלכס פתח את הדלת ואמר לנו לצאת. טבלנו במי הבריכה הקפואים והרגשתי איך כלי הדם שלי מתרחבים. זאת הייתה תחושה נהדרת, הרגשתי כאילו נולדתי מחדש ולא בקטע סימבולי. היה לי כל כך קר שנעלמה לי השפה ויצאו לי מהפה הברות ג'יבריש תינוקיות.

"מה, גם אתה נכנסת עם הנייד למים?"(צילום: טל שחר)

אלכס סיפר שהוא מהנדס תוכנה במקור ואיכשהו התגלגל לנהל את המקום כבר 14 שנה. עכשיו הוא רוצה לחזור למקצוע המקורי שלו והוא מוכר את העסק ליבגני שהפתיע אותנו כשסיפר בעברית מצוינת שעלה לארץ רק ב־2012.

ולרי סיפר כשכשעלה ב־1992 הוא היה מהנדס ניקוז אבל לא הצליח למצוא עבודה ונאלץ לעבוד כפועל במפעל לייצור צינורות. אבל אז, כמו בסיפור תנכ"י, הגיע המבול הגדול של חורף 92'. נתיבי איילון הוצפו והושבתו, מה שגרם למע"צ להיפתח לתחום הניקוז.

ולרי, היום ראש מחלקת ניקוז במע"צ, הרים כוסית ואמר: "כשניל ארמסטרונג עשה את הצעד הראשון על הירח הוא אמר 'צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות' ואחר כך הוסיף בשקט 'בהצלחה מר גורסקי'. במשך שנים לא ידעו למי הוא התכוון, ורק כעבור 30 שנה הוא סיפר שעכשיו כשמר גורסקי נפטר הוא יכול לגלות שבגיל 12 הוא שיחק בייסבול עם חברים בחצר. באחד הסיבובים הכדור עף ונחת על יד החלון של משפחת גורסקי. ארמסטרונג הלך להביא את הכדור ושמע את מר גורסקי מבקש מאשתו מציצה. היא התעצבנה ואמרה 'אתה תקבל את זה כשהילד של השכנים יטייל על הירח!'. למה סיפרתי לכם את כל זה? כי אני רוצה להרים כוסית על התגשמות החלומות הכי פנטסטיים שלנו".

הרמנו כוסית רביעית והתחלתי להרגיש מעורפל. אלכס אמר לי שהוא לא חשב שאעמוד בזה. הסכמתי ואמרתי שהיו רגעים שכמעט קרסתי אבל פחדתי לא לצאת גבר ליד אבא של אשתי. ולרי צחק ואמר "זה למה אני אוהב אותך. אתם יודעים, כשירמי והבת שלי רק הכירו, הם נסעו לצימר בדרום. כבר במחלף קוממיות הרכב שלהם נתקע והעלה עשן. הם התקשרו אליי והגעתי לנסות לחבר כבלים ולעזור. ירמי התנצל שהוא לא יכול לעזור לי כי הוא לא מבין כלום ברכבים ושהוא לא מספיק גבר, ושאם הוא היה במקומי הוא היה חושב פעמיים לפני שהיה מסכים לחתן את הבת שלו איתו. כשהוא אמר את זה, ידעתי שהוא ראוי לה ושהוא אחד משלנו".

אלכס ויבגני צחקו, שתינו כוס וודקה חמישית, ואלכס אמר ש"הדבר הכי חשוב בבאניה זה לא הסאונה ולא כל המסביב, הכי חשוב זה הסיפורים".

"בדיעבד, טוב שלא הגיעו בנות"(צילום: טל שחר)

ולרי ואני יצאנו מהעלטה המזרח אירופית לשמש המסנוורת של אזור התעשייה. הוא נהג למופת, בעוד שאני נרדמתי כמו בוק במושב על ידו. הוא הוריד אותי בבית והמשיך ליום עבודה במשרדי מע"צ, אני חזרתי הביתה והתעוררתי בחושך בהנגאובר. עברתי על ההערות שכתבתי בבאניה ולא הבנתי כלום, כאילו מישהו אחר כתב אותן ("תזכור את הפועל ראשון לציון", "לא מתאים שנרגילה על הקיר" ו"אפשר לעשות פיפי בבריכה?"). אני חושב שזה מעיד על התמסרות מוחלטת לחוויה ועל יכולת שתייה שנפגמה.

שמעתי פעם שברוסיה נהוג לשתות עוד כוסית מהמשקה שהשתכרת ממנו כדי להעביר את ההנגאובר. תרגמתי את התובנה הזו למלאכת הכתיבה, ושתיתי וודקה בניסיון לשחזר את קרעי הזיכרונות שאבדו. לאט־לאט הכל חזר אליי.

צולם בבאניה בוגטיר , הסדנה 9 פתח תקווה, 03-9230711 

גיליון דצמבר מוקדש לנובי גוד. לתכנים נוספים, חפשו אותנו בדוכנים

למקרה שפספסתם:

• הכנו ברווז ושוקרוט א-לה וינה

• הבנו מה לעשות עם יד חזקה בפוקר, צ'ק או אול אין

• היינו בראפ באטל וזה היה אלים יותר מMMA