שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הקרב נגד המגפה של העידן המודרני

    ספר חדש, "המרדף אחר הזיכרון", נותן תמונה מקיפה על המחלה שהפכה לאחת המגפות של העידן המודרני: אלצהיימר. הסופר ג'וזף ג'בלי מספר על הסבא החולה שלו, עורך סקירה על ההיסטוריה של המחלה ומציג מחקרים עדכניים שאולי יעזרו למגר אותה. ובקרב הזה יש גם נקודה ישראלית

    "כשהייתי בן 12 סבא שלי התחיל להתנהג מוזר". כך פותח ג'וזף ג'בלי את ספרו "המרדף אחרי הזיכרון", שנותן תמונה מקיפה על ההיסטוריה וההשלכות המקצועיות והאישיות של מחלת האלצהיימר. "הכל החל בטיולים חסרי פשר. הוא היה עוזב את שולחן ארוחת הערב, וחצי שעה לאחר מכן היינו מוצאים אותו משוטט בלי מטרה בשכונה... עד מהרה חדל סבי להכיר את בני משפחתו שלו. קרה לו משהו משונה שקשה להגדירו".

      

    מחלת האלצהיימר מאופיינת בניוון הדרגתי של תאי העצב במוח. היא פוגעת בזיכרון, ביכולת החשיבה, בהתמצאות בזמן ובמרחב וביכולת לזהות אנשים וחפצים, מה שגורם לפגיעה קשה בתפקוד היומיומי ובתקשורת עם הסביבה. המחלה פוגעת במיליוני בני אדם ברחבי העולם, ולמרות שהיא מופיעה בשכיחות גבוהה יותר בקרב בני הגיל השלישי – ידועים גם מקרים של צעירים מתחת לגיל 60 שלוקים בה. על פי נתוני משרד הבריאות, מספר החולים בישראל הלוקים בדמנציה (מכלול המחלות שגורמות לבעיות בזיכרון, ובהן אלצהיימר) עומד על 200-150 אלף בני אדם, המהווים 10 אחוז מבני 65 ומעלה.

     

    האם יש תקווה לחולי האלצהיימר?

     

      

    קיראו עוד:

    אלצהיימר צעיר: כשמחלה של זקנים תוקפת באמצע החיים

    בדיקת דם המאבחנת אלצהיימר - שנים לפני התפרצותה

    הרופא שטוען שמצא שיטה לעצור את תסמיני האלצהיימר

      

    כשאלויס אלצהיימר תיאר את המחלה בנאום שנשא בפני באי כנס פסיכיאטרים ב־1906, קהל השומעים הביע חוסר עניין בולט בדבריו. רק ארבע שנים אחר כך, כשב"מדריך לפסיכיאטריה" הופיע לראשונה המונח "מחלת אלצהיימר" זכו המחקרים שלו להערכה הראויה.

      

    ארגון הבריאות העולמי (WHO) הכריז על חקר האלצהיימר והדמנציה בכלל כנושא המקבל עדיפות טיפולית ומחקרית. על פי נתוני הארגון, רשומים באירופה למעלה משישה מיליון בני אדם הסובלים מאלצהיימר, ובארצות הברית ארבעה מיליון נוספים – מספרים שעל פי הערכות המומחים יכפילו את עצמם עד שנת 2030. המדענים נמצאים במרוץ מטורף נגד השעון כדי לנסות ולמצוא תרופה, וג'וזף ג'בלי הוא אחד מהם.

     

    ג'בלי, חוקר במכון הנוירולוגי של "יוניברסיטי קולג' לונדון", עבד במשך שנים במחקר על חולדות שהונדסו גנטית ועברו גירוי תאים במערכת העצבים המרכזית – כדי שיפתחו אלצהיימר, וזאת בתקווה למצוא דרכים שיביאו למציאת תרופה.

     

    בספר "המרדף אחרי הזיכרון" (הוצאת "מודן". תרגום: יוסי מילוא), בשפה בהירה וקולחת, אנחנו מקבלים תיאור ממקור ראשון של המחלה המפחידה, שלטענת חוקרים הפכה לגורם התמותה השני בעולם, אחרי מחלות לב ולפני סרטן. ג'בלי לוקח אותנו למסע חיפושים מגרמניה של המאה ה־19, שבה תועד החולה הראשון, דרך אנגליה שאחרי המלחמה, אל הג'ונגלים של פפואה־גינאה החדשה, מעבדות מחקר ביפן, דרך אמריקה, הודו, סין, איסלנד, שוודיה וקולומביה. גיבורי הספר הם מדענים מכל רחבי העולם, שלצד כמה מהם עבד ג'בלי באופן אישי, וכן חולים ובני משפחותיהם, שחלקם הסכימו להיחשף ולהזדהות וחלקם העדיפו להשאר באלמוניותם כי התביישו במחלה.

      

    בסוף המסע שלו הוא מגיע למסקנה שהדרך הטובה ביותר כרגע להתמודדות היא להבין את המחלה, ואת זה הוא עושה מהמקום הכי קרוב ואינטימי שאפשר - זיכרונות על סבא שלו.

     

      ( )
    עטיפת הספר

     

    אניגמת האלצהיימר

    בגוף ראשון, ובשפה המובנת גם למי שאינו חוקר מוח, הוא נותן סקירה של הידע שהצטבר בכל הנוגע למחלה, בוחן מספר גורמי סיכון פוטנציאליים - סטרס, תזונה גרועה, חוסר בפעילות גופנית – ונאלץ להגיע למסקנה שאלצהיימר "נותרת אניגמה".

      

    "בסך הכל היו לסבי חיים בריאים למדי ולא היה בהם כדי לזרוע אור על המחלה", הוא כותב. "גם ארנולד הדרום־אפריקאי המטופח החובב הספורט שפגשתי בלונדון חי חיים בריאים, וכמוהו גם קארול האופטימית והנמרצת מקובנטרי, שחלתה באלצהיימר של הגיל המוקדם... יותר ויותר דומה שחוקר המוח ארתור טוגה מקליפורניה צדק כשאמר שזה פשוט 'חוסר מזל'".

      

    ועם זאת – הוא לא מאבד תקווה. הוא מציג בספר כמה תחומי מחקר, מחידוש תאי מוח (השתלה של תאי IPS) ועד פרביוסיס ("היפוך של התהליך הפתולוגי בבעלי חיים זקנים באמצעות שטיפת הרקמות בדם של בעל חיים צעיר"), מחקרים פורצי דרך בתחום מחלת ה"קורו" KURU (שהתגלתה בפפואה־גינאה החדשה) והחדשים ביותר בתחום ה־PCA - האלצהיימר של הראייה.

      

    לאחרונה התבשרנו על פריצת דרך חדשה שהגיעה מישראל. צוות מחקר בראשות פרופ' אסתר סגל מהפקולטה להנדסת טכנולוגיה ומזון בטכניון, שעבד בשיתוף עם המעבדה לנוירו־הנדסה ושיקום באוניברסיטת בר־אילן בראשות פרופ' אורית שפי, שפיתח שבב סיליקון חדשני שעשוי לסייע במניעת החמרת האלצהיימר.

      

    "ישנו חלבון (NGF – Nerve Growth Factor) שחוקרים הוכיחו שיש לו השפעה ממתנת אם הוא נמצא במינונים נכונים במוח", מסבירה פרופ' שפי. "הבעיה הייתה איך להכניס אותו למוח ולגרום לכך שיהיה פעיל לאורך זמן, תוך התגברות על מחסום דם־מוח, כשהמוח, בניסיון להגן על עצמו, לא מאפשר לחלבונים להיכנס אליו. הבעיה השנייה הייתה להביא לכך שהחלבון לא יתפרק מהר מדי".

      

    כאמור, הפתרון היה פיתוח חדשני של "אריזה מחוררת, שלתוכה הכנסנו את החלבון, והיא מאפשרת את החדרת החלבון לאזורי היעד במוח ושחרור שלו במשך שבועות ארוכים, כשכל הזמן משתחררת כמות קטנה וקבועה לתוך המוח", היא מסבירה.

      

    פרופ' שפי מקפידה להבהיר שהפיתוח אינו תרופה לאלצהיימר, "אבל אם במעבדה כלשהי בעולם ימצאו תרופה יעילה – אנחנו מספקים את הכלי שבאמצעותו ניתן יהיה להחדיר את התרופה למוח בצורה היעילה ביותר, בין אם בהחדרת השבב באמצעות ניתוח או בעזרת אקדח".

      

    לדבריה, "העכברים שלנו במעבדה התרוצצו עם הצ'יפ הזה במוח שבועות ארוכים, ונראה שהכל היה בסדר, כל תוצאות הבדיקות התקופתיות הראו שזה עובד. עם זאת אנחנו עדיין בשלב העכברים והדרך עוד ארוכה".

     

     

     (אלצהיימר דמנציה אלצהימר)

     

    "מחלה אכזרית"

     גם היא, כמו ג'בלי ורבים מהחוקרים המוזכרים בספר, מגיעה לנושא ממקום אישי לגמרי. "יש לי אבא חולה אלצהיימר", היא אומרת. "אני חושבת שהחברה עושה אידיאליזציה למחלה, כשמתייחסים לחולים בטון סלחני של זקן חביב: 'הוא לא זוכר', או 'הוא חי לו שמח ובלי דאגות'. בפועל, זאת מחלה אכזרית שפוגעת בכל התפקודים של הבן־אדם והוא מאבד צלם אנוש. זה הרבה פחות יפה ואידילי ממה שרבים חושבים. זאת בעיה אמיתית שיש בחברה. אנחנו לא באמת יודעים מה הם מרגישים, ואם המודעות למצבם הקשה קיימת והם רק לא מסוגלים לבטא את זה. זה ממש קשה ואכזרי".

      

    רמז למה שקורה במוחו של חולה אלצהיימר אפשר למצוא בראיונות הרבים שהעניק סופר הפנטזיות הבריטי טרי פראצ'ט לתקשורת, כשהתברר לו ב־2007 שהוא חולה. פראצ'ט, שאימץ בשמחה את התואר "מר אלצהיימר", פתח אז במערכה של שבע שנים שמטרתה להעמיד את האלצהיימר באור הזרקורים, כשהוא רותח מזעם על התהליכים במוח שגוזלים ממנו את רוחו ואישיותו ומביע את רגשותיו בעשרות ראיונות לתקשורת.

     

    "יש לי ההפך מכוח־על", הוא כתב. "לפעמים איני יכול לראות את מה שנמצא מולי. אני רואה ספל תה בעיניי, אבל מוחי מסרב לשלוח אליי את המסר על ספל התה. זה מאוד זן (ZEN) - בתחילה אין ספל תה בכלל, אבל מאחר שאני יודע שהוא נמצא שם, הוא יחזור ויופיע ברגע שאסתכל בו שוב".

      

    זאת מחלה שהיא "נטל מאיים וסמוי מן העין שעלינו לשאת", מסכם ג'בלי בספרו, תוך שהוא מודה שבעקבות כתיבת הספר הוא הגיע לתובנות שמדובר במחלה שבהחלט ניתן למצוא לה מרפא. "טווח הטיפול הולך ומתרחב", הוא כותב, "אנחנו קרובים יותר מתמיד למיגור האלצהיימר. זאת באמת ובתמים תחילתו של הסוף". *

      

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אלצהיימר. המגיפה של העידן המודרני
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים