3 ימי תרגול מדיטציה, בלי מילים ובלי טלפון : הצצה לסדנת ויפאסנה בצפון

השביל הצר נמתח עד לקצות הר תבור. שדרת עצי ברוש בודדה. שלושה עצי זית. מכוניות בודדות. רק קול המואזין מהכפר הסמוך מפר את הדממה. כאן, למרגלות כיפת ההר, נעים בדממה עשרות שתקנים. הם לא לבושים בגלימות אדומות. והם גם לא מגולחי ראש. כאן לא דרמסאלה, ולא רישיקש שבהודו. אבל היוגיסטים הישראלים משננים פה ללא הפסקה את רזי תורת הבודהה. מתרגלים נשימות ויציבות.

"מתחם תובנה" שבקיבוץ עין דור הוא מעין בועה חרישית טובלת בירוק. שעה וחצי בלבד מהרעש של תל־אביב פועל מרכז הוויפאסנה הפשוט הזה ומציע סדנאות של שלושה ימים למתחילים או עשרה ימים למנוסים. החוקים פשוטים: אין מכשירים סלולריים ולא מחשבים, אפילו לא ספרים. בגדים פשוטים ונוחים. התזונה: טבעונית טהורה. אבל מעל הכל, הכלל הכי חשוב הוא השתיקה. אסור לדבר, אסור אפילו לנעוץ מבטים במתרגלים אחרים. אסור לשקוע במחשבות — להתעסק רק בכאן ובעכשיו.

נדמה שטרנד הסופ"ש של שתיקה רק הולך וצובר תאוצה. אנשים שלא דמיינו בחלומות הכי פרועים שלהם שיגיעו להר תבור לשלושה ימים של שקט מוחלט מוצאים את עצמם כאן ולא תמיד יודעים להסביר אפילו לעצמם איך זה קרה. תחשבו על זה: שלושה ימים בניתוק מוחלט, בלי הסלולרי, ללא רשתות חברתיות, בלי בינג', בלי שעון ועם אוכל טבעוני למהדרין.

ארזתי תיק עם שני זוגות מכנסיים נוחים, צעיף כזה של רוחניקים ונעליים נוחות. הזמנתי חברה להצטרף אליי, והפראיירית נענתה בחיוב בלי ממש להבין במה זה כרוך. עלינו למכונית ונסענו שעתיים לקיבוץ עין דור, בדרך צילצלתי להסביר לכל מי שמכיר אותי שלא אהיה זמינה שלושה ימים ושלא ייבהלו. מובן שהם נבהלו. "שלושה ימים בלי טלפון? לא תוכלי להתקשר אלינו?" אמא שלי נשמעה מבולבלת מהצד השני של הקו. "למה את צריכה את השטויות האלה? לפחות תתקשרי מחר רק להגיד שהכל בסדר", היא ביקשה למרות שהסברתי בסבלנות אלף פעם שלא אוכל. הגענו לקיבוץ ובו חיכו לנו עוד עשרות אנשים שלבושים בדיוק כמונו באופנת סטלנים ובמגוון גילאים ופרצופים. בחורה דתייה עם חיוך ביישני, אישה בת 80 שמדברת רק אנגלית למרות שהיא גרה בארץ כבר 20 שנה, אדם מבוגר שהגיע עם אשתו כדי להיגמל מסיגריות וגם אשת עסקים שניסתה לעזוב הכל בצד חוץ מאת תיק העסקים שלה שבא איתה לכל מדיטציה.

הפקדנו את הסלולרי בתיבה מיוחדת יחד עם דברי הערך והשתבצנו לחדרים. אותי שיבצו עם הדתייה הביישנית ועם עוד בחורה שראיתי רק ביום הראשון. ישנו במעין מתחם עם מלא מבנים נמוכים שרוב ימות השנה ממלאים אותו תלמידי בית ספר בטיול השנתי. חדר עם שלוש מיטות מופרדות ומזגן שנכבה מעצמו כל רבע שעה. השארנו את הציוד בחדר והלכנו לאולם המדיטציה. 

גונג! המורה נתנה בגונג הראשון, ותענית השתיקה החלה רשמית. רק המורה לא הפסיקה לדבר ופירטה במשך דקות ארוכות את חוקי הבית. איבדתי ריכוז כבר בהתחלה, בחלק על האוכל הטבעוני שיוגש בשלושת הימים הקרובים. אחרי ההסברים התחלנו במדיטציה הראשונה. התבקשנו לחלוץ נעליים בכניסה ולתפוס מקום על כרית. הרבה אנשים, שכנראה קראו קצת יותר ממני, התחילו לעצב להם את המקום עם שלוש כריות לכל רגל, קרש עץ כזה מוזר שנותן תמיכה ומלא בהמון שמיכות להגנה מהקור. אני ישבתי על כרית אחת שנושקת לרצפה ואחרי שלוש דקות בדיוק הרגל שלי נרדמה והייתי בטוחה שצריך לקטוע אותה. 

המורה הסבירה בסבלנות שחייבים להתרכז בהווה. "בודהה הוא מושג המתייחס לאדם שחווה הארה והגיע למצב של נירוונה. אם מגיעות מחשבות על העבר או העתיד יש לשלוח אותן הלאה ולנסות להתרכז באיפה שאנחנו נמצאים עכשיו". 

עוד פעם נשמע הגונג - ופוף, כולם צנחו למדיטציה של 45 דקות רצופות. טוב, אז מה עושים עכשיו. מלא קולות צצו לי בראש, ניסו לגרום לי לחשוב. כל מחשבה שהגיעה — ניסיתי לחבוט בה: "לכי מכאן, אמרנו לא לחשוב". ניסיתי להתרכז בנשימות הרועשות של הבחורה מימיני, ללא הצלחה. המחשבות המשיכו לקפוץ עליי מכל הכיוונים. 

עוד פעם גונג, וכולם חוזרים למציאות בדממה. "עכשיו מדיטציה בהליכה", פוקדת המורה. מה??? איך, אפשר ללכת, בשקט, ולא לחשוב. "עכשיו אנחנו נלך בחוץ, נתמקד בצעדים איטיים ומדי פעם נעצור לעמוד", הסבירה המורה החביבה. טוב, נו, זה עדיף על ישיבה רצופה שכמעט נגמרה בקטיעה של פלג הגוף התחתון. סיבובי הליכה שקטים, מיליון מבטים של אנשים זרים מסביב, שגם הם כמוני אבודים וטיפה מבוישים. מזל שיש את עמדת הקפה שיכולתי להימלט אליה אחת לכמה דקות של שעמום. לשמוע את השלוקים של עצמי נשמע פתאום כיף. עוד גונג. ארוחת ערב טבעונית.

אחד הדברים הכי טובים שקרו לי במשך הסופ"ש הוא האוכל. תבשילים מלאי טעמים, חמוצים, חריפים מתוקים, הייתי סופרת את הדקות עד שהגונג של האוכל יגיע. כולם עומדים בתור לקחת את האוכל, בשתיקה כמובן, מוזגים אחד אחרי השני, מתיישבים ושותקים. רק הקולות של הסכו"ם נשמעים ברקע, אף אחד לא מיישיר מבט לשני. חוששים שאם יסתכלו ייענשו בחומרה. 

הגונג של השעה 21:30. זמן ללכת לישון. מאז הטירונות לא שלחו אותי למיטה כל כך מוקדם. התהפכתי שלוש שעות בשתיקה במיטה — אסור גם לקרוא או לכתוב. באמצע הלילה העירו אותי קולות שנשמעו מתוך החדר. קמתי בבהלה והבנתי שהשותפה שלי מדברת מתוך שינה — משלימה את כל מה שלא הספיקה להגיד במהלך היום. מונולוגים שלמים, חסרי כל תוכן הגיוני, שלא נגמרים וסובבים במעגלים. עד שבשלב מסוים העייפות ניצחה ונרדמתי שוב.

6:30 בבוקר. גונג של יום חדש. מיד אחרי צחצוח השיניים — פתחנו שוב במדיטציה קבוצתית, שבה נרדמתי בערך חמש פעמים. בסיום המדיטציה הלכנו לעשות יוגה עם המורה. סוף־סוף קצת מתיחות, ואז ארוחת בוקר טבעוניתוש. במשך כל היום, כשתירגלנו מדיטציה בהליכה ובישיבה, כבר התחלתי להסתגל לרעיון. למדתי איך הכי נוח לשבת בלי שאסתכן בנמק, ובאיזה מסלול הכי כדאי לטייל כדי שאשמע את הילדים של היישוב הסמוך משחקים ואקבל קצת תחושת מציאות מהעולם שבחוץ. 

התחלתי להרגיש שלווה שקשה להסביר במילים. למדתי איך לווסת את המחשבות, לא לחבוט בהן באלימות אלא לשלוח אותן הלאה באדישות. כל מדיטציה שהגיעה הייתה טובה יותר מהקודמת. כאחת שמתרחקת משתיקות מביכות הרגשתי סוף־סוף שאני לא חייבת כלום לאף אחד. לא לחייך, לא להיות נחמדה, לא להתעניין בכוח באנשים שסביבי.

אבל דווקא אז, בשישי בערב, כשהיה נראה שאני מתאקלמת יפה — הגיע רגע השבירה. הרגשתי שאני חייבת לקום ולצרוח. "למה שנעשה דבר כזה בערב שישי?! עד שיש לנו קצת חופש מהחיים, באנו פאקינג לשתוק? למה?". עצבים, עשר דקות של מחשבות שטסות לי בראש בקצב ולא מרפות. בום. הגונג הגיע ושלח אותי לישון חסרת מנוחה. 

הבוקר שאחרי הגיע ואיתו היום האחרון. בלי להגזים, אני מעריכה אותו כיום הטוב ביותר שלי בשנים האחרונות. אחרי התקף העצבים הרגשתי מרוקנת, ואז נחתה עליי שלווה אמיתית. אף מחשבה טורדנית לא הציקה לי וחיכיתי לכל מדיטציה כאילו הייתה פרק חדש בבינג' של הסדרה "חברים". אז ככה נראה האושר האמיתי שלי? כנראה.

סיימנו את שלושת הימים. המורים שואלים איך היה, וכולנו מתרגלים מנהג שנקרא "דאנא" — נתינה בלשון הבודהיזם. בחלק הזה משחררים את כולם לארנקים כדי שיתרמו לעמותת "תבונה" ולמורים שהיו מנותקים ביחד איתנו ובמיוחד בשבילנו — שלושה ימים. תרמתי את חלקי וטסתי לפתוח את הסלולרי. חיכו לי מאות הודעות, אבל זה לא הזיז לי. במשך כמה ימים, גם כשחיפשתי חניה ליד הבית, בדרך כלל חצי שעה של תסכול ועצבים — הרגשתי עדיין את השלווה של עין דור. אחרי שבוע כבר חזרתי לקלל את הנהגת ביונדאי שגנבה לי את הכחול־לבן האחרון ברחוב.

לא חייבים לנסוע עד הר תבור. וגם לא חייבים לשתוק שלושה ימים. במרכז "עדנה נווה מדבר יפואי", שהוקם על ידי שתי אחיות תאומות, מונית וחן שילת (28), שגדלו בבית דתי בירושלים, אפשר לתרגל ויפאסנה על בסיס מזדמן. אחרי החוויה בעין דור — וכל הטוב שהתחיל להציף אותי — החלטתי להמשיך עם המדיטציות והגעתי אליהן בהמלצה של חברות. 

"המקום הזה הוא התגשמות של חלום, ובעיקר מתנה שאנחנו רוצות לתת לאנשים", הן אומרות. את המתחם הקימו לפני שנה, במו ידיהן. הן בחרו בעצמן כל תמונה וכל כרית. "רצינו לעשות במקום אחד מחול, מדיטציה, הופעות ואפילו בית קפה־מעדנייה. בנות לא באות לכאן כדי לעשות כושר ולהיות כוסיות אלא כדי לפגוש את עצמן". 

מתי נתקלתן במדיטציה בפעם הראשונה? 

"בגיל 22, כשחזרתי מהודו", אומרת מונית. "זה היה נשמע ממש רוחני ומוזר. נסעתי מירושלים באוטובוסים למפגשים קבוצתיים שאותם הדריך מורה שאת הרוב המוחלט של הכלים קיבלתי ממנו. חשוב לקבל פידבק כדי לדעת איך להשתפר. התרגול הממש פשוט הזה שינה לי את החיים. זה הפך להיות הכלי הכי משמעותי בחיים שלי. אני מתרגלת כל יום. הייתי דוסית לגמרי, אבל זה פתאום הפך להיות הבית שלי, העוגן שלי לשאול את עצמי מה שלומי". 

איך מגדירים תוצאות של מדיטציה? 

"במדיטציה אין תוצאות. אי אפשר להצליח או להיכשל, כמו בדברים שאנחנו עושים ביום־יום. מה שכן, יש לה תוצאות מובהקות - את לומדת להכיר את עצמך, ללמוד עלייך יותר". 

אז אחרי שהתנתקתי לשלושה ימים והמשכתי להתנסות במדיטציה קרוב לבית — אני ממליצה לכל אחד, במיוחד לאלה שהכי ספקנים, על החוויה הזו. הניתוק מהחיים, ובעיקר מהסלולרי, גרמו לי להיזכר בדברים ששכחתי מזמן. כמו כמה כיף יכול להיות פשוט לשתוק, לבהות בתקרה ולחשוב. כן, תעשו משהו נחמד בשביל עצמכם לכבוד 2020.