יחסים מסוכנים: איך קרבה להורים עלולה להשאיר אתכם לבד
משפחה חמה ואוהבת היא דבר נפלא, אבל מתברר שיחסים קרובים עם ההורים עשויים לחבל בזוגיות של הילדים. "קשה להתחרות בקשר המשפחתי. בכל פעם שיש בעיה עם בן הזוג, הכי פשוט לחזור למשפחה במקום לפתור אותה", אומרים המומחים, ומסבירים אילו אנשים סובלים מכך ואיך אפשר לסייע
לפעמים נדמה שאם יש משהו אחד שהקדמה והטכנולוגיה לא הצליחו להביס, זו הכמיהה האנושית לקשר. ואם כולנו או רובנו רוצים לאהוב, מדוע קשה כל כך למצוא אהבה? לשאלה הזו יש אולי תשובות רבות, אבל אחת מהן קצת פחות מוכרת - הקשר שלנו, כבוגרים שחיים מחוץ לבית, עם ההורים שלנו. מתברר שדווקא יחסים הדוקים וחמים מדי עם ההורים עלולים להסוות בעטיפה מרשרשת של בילויים משותפים, שיחות נפש יומיומיות, תמיכה כלכלית ושאר מנעמים יחסים של שליטה, אשמה או תלות, שעלולים לעכב אותנו במציאת זוגיות או לחבל במערכת היחסים הקיימת.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"כשרוצים זוגיות ואין, אז הקשר עם משפחת המוצא הוא אחד הדברים שהכי מומלץ לבדוק", טוענת ד"ר אנאבלה שקד, מייסדת בית הספר לפסיכותרפיה, מנהלת אקדמית של בית הספר לאימון במכון אדלר ומחברת הספר "לקפוץ למים - מהימנעות להשתתפות מלאה בחיים". "כאשר לאדם יש תפקיד משמעותי מאוד בתוך משפחת המוצא, והוא מקבל בה מענה נעים ומחבק לצורכי השייכות והחיים החברתיים שלו, קשה מאוד להתחרות בכך - כי כל קשר אחר שצריך להתחיל ולבנות מההתחלה עם אדם זר, בעיקר עם בן זוג, דורש השקעה, מאמץ והתמודדות, אז למה לו?", היא אומרת.
"זה מודל שמאפיין הרבה פעמים בני זקונים", מוסיף ד"ר אבי מרדלר, פסיכולוג קליני. "בני זקונים הם בדרך הכלל הילדים המפונקים יותר של הבית, אשר מסתכלים על החיים מתוך עמדה נפשית של רצון לקבל חסות ולשמור על הרווחים של 'הקטן'. הם שואפים לחיים שבאים בקלות, לחיי נוחות, ומאמץ נתפס אצלם כהרעת תנאים. במקרים כאלו נראה לכאורה יחסים טובים בינם לבין ההורים, אבל בעצם אלה יחסים שיושבים על תפיסת חיים שלפיה לא כדאי להם להתבגר".
איך נדע שמדובר ביחסים חמים מדי עם משפחת המוצא ולא בסתם יחסים טובים?
"יש כל מיני סימנים לעודף קרבה עם ההורים", אומרת שקד. "למשל כשהבן או הבת מגיעים אל ההורים כל סוף שבוע, מדברים המון בטלפון, שוהים הרבה יחד ויוצאים יחדיו לבילויים ולנופשים בחו"ל. בעיקרון זה כשההורים ממלאים חלק גדול מהחיים החברתיים של האדם".
"יש תהליך התפתחותי שבסופו אמור לקרות 'וייפרד איש מאביו ואימו'", אומר מרדלר. "בילדות יש לילד עמדה פנימית של ברית עם אבא ואמא. בגיל ההתבגרות הילד אמור לפתח נפרדות מההורים ולבנות זהות אוטונומית, כלומר להתחיל להיות יותר כוכב בעולמו שלו ופחות כוכב בעולמם של ההורים. כדי שהתהליך הזה יתקיים באופן תקין, על ההורים להיות מסוגלים לשחרר שליטה סמויה וגלויה, לעודד נפרדות ולכבד שונות. אם כל העסק הזה קורה בסדר, נוצרים יחסים בוגרים בין הילד לבין הוריו, ואז מתאפשרת פנייה של הילד החוצה לכיוון של בניית זוגיות עם אדם שהוא לא מתוך המשפחה. עכשיו הילד אמור ליצור שותפות עם בן או בת זוג. זו ברית שאמורה להיות יותר חזקה מהברית הקדומה עם ההורים, אבל פה עלולים להיות כמה סיבוכים", הוא אומר וצוחק.
מה מאפיין זוגיות שמורכבת מבני זוג שלא השלימו את ההיפרדות הבריאה ממשפחת המוצא?
"כשיש קרבת יתר עם אחד ההורים או עם שניהם", אומרת שקד, "אז גם כאשר כבר מוצאים זוגיות, היא עלולה שלא להיות עמידה ועצמאית, כי הקשר האינטנסיבי עם ההורה ממלא את מקומה. צריך להבין שהיכולת ליצור קשר קרוב ואינטימי שיש לו משמעות ושייכות מחוץ למשפחת המוצא, כולל מסוגלות להתמודד עם קונפליקטים שצצים ביחסים, היא כמו שריר שבמקרים האלה לא התפתח. כשכל כך קל, נעים ונוח לחזור לחדר הילדות אצל אבא ואמא, אז גם כשכבר מוצאים זוגיות, כל פעם כשיש בעיה, הכי פשוט זה לחזור למשפחת המוצא במקום לפתור אותה".
"מקרה נוסף הוא כשהיחסים בין הילד להורים מבוססים על סחיטה רגשית לא מודעת מצד ההורים", מוסיף מרדלר. "כשמישהו מרגיש חוב היסטורי להוריו, הוא עלול לחוות את יצירת הברית עם בת הזוג, שאמורה להיות יותר חזקה מהיחסים עם ההורים במובן של הקדימות, כסוג של כפיות טובה. אם בנוסף לכך ההורים מטפטפים ועוזרים לו לא לשכוח מאין הוא בא, ופחות שואלים לאן הוא הולך, זה עלול לייצר סוג של אשמה שעלולה לפגוע בלגיטימיות של תהליך יצירת החיבור הזוגי. כלומר, אותו אדם עלול להפוך לסוג של מגשר או מתווך בין ההורים שלו לבין בת הזוג, ובמקרים קיצוניים יותר עלול גם לדרוש מבת הזוג להתאים את עצמה לנורמות המשפחתיות שלו. זו סיטואציה שמחבלת בתהליך של בניית זוגיות, שאמורה לשבת על מדינה משלה ולייצר המנון משלה ודגל משלה. זהו כשל התפתחותי בטרנספורמציה מבית ההורים אל חייו של זוג עצמאי. אשמה עשויה להיות דבק חזק מאוד, שלא מאפשר את ההיפרדות בטוב".
מרדלר מספר על מודל נוסף של יחסי שליטה בין הורים לילדים שפוגע בזוגיות: "מצב זה נפוץ אצל ילדים בכורים שגדלים להיות הילדים הטובים, המרצים, שבמקרים מסוימים גם יבחרו את בן או בת הזוג לפי מידת התאמתם לציפיות המודעות או הלא-מודעות של ההורים שלהם. במצבים כאלו אותו אדם שלוקח את תפקיד 'הבן הטוב', מה שנקרא, לא עשה תהליך התפתחות פנימי. הוא לא מרד בגיל ההתבגרות ולא בנה זהות נפרדת, ועל כן נשאר במובן הפנימי כמו איזה מין ילד בתוך גוף של מבוגר. כשאדם כזה מתחתן, הרבה פעמים הוא וזוגתו לא ייצרו אוטונומיה ניהולית אמיתית והם יהפכו לשני הילדים של ההורים. ההסתכלות על ההורים תישאר הסתכלות אל עבר מקור סמכות, במקום יחסים של שוויון ערך בין בוגרים.
"הזוג גם לא יפתח זהות זוגית שמבוססת על בחירות סובייקטיביות כמו 'מה מתאים לנו' או 'מה נכון לנו', וההורים יהיו מעורבים באופן פולשני בכל ההחלטות שלהם. בני הזוג יקבלו את ההתערבות הזאת גם מתוך החשש שלהם להיות אוטונומיים, גם מתוך הקושי לגבש סוג של זהות סובייקטיבית משותפת כזוג, וגם כדי לא לאבד את האהבה של ההורים ואת הרעפת המנעמים מצידם, שהרבה פעמים מגיעה כעסקת חבילה. זוהי תלות.
"צריך להבין שתהליך ההיפרדות ובניית הזהות מחייב מראש התיידדות עם החלק התוקפני שקיים בתוכנו", הוא מבהיר. "כדי לגבש זהות אני צריך להיות אסרטיבי, וזה מחייב יכולת להיות דעתן, יכולת להתווכח ויכולת להגיד 'לא מתאים לי'. אלו הן יכולות שלא התפתחו אצל ילדים טובים ומרצים, ויש לכך כמובן מחירים כבדים".
יש משהו שההורים עצמם יכולים לעשות לגבי זה?
"ראשית, ההורים צריכים לבדוק איך הם מגיבים אם הילד לא רוצה לבוא לארוחה או רוצה להתרחק", משיבה שקד. "האם הם מפרגנים לבחירה שלו? או שאולי הם מעבירים מסר שהם לא מרוצים מזה, שהם נפגעים או מרגישים נטושים? באופן כללי", היא אומרת, "כבר מגיל צעיר הורים צריכים לשים לב שהילד מתנהל בשני העולמות, גם בעולם המשפחתי וגם בעולם החברתי, ולעודד יחסים מחוץ למשפחה. חברותיות זה דבר כל כך חשוב בחיים, כי זה המקור המרכזי לרווחה. ההורים גם צריכים שיהיו להם חיים משל עצמם כזוג, ושהמשפחה לא תהיה חזות הכול. הילדים צריכים לדעת שאמא ואבא לא תמיד שם, כדי שיפתחו את שריר החיים העצמאיים".
"יש גם מקרים", אומרת שקד, "שבהם הזוגיות של ההורים לא טובה, והמשמעות של להישאר לבד בקן המתרוקן היא דבר בלתי נסבל עבורם - ואז אחד ההורים או שניהם דואגים שהילד יישאר כדי למלא צרכים אישיותיים או מעשיים שלהם עצמם. אבל הילדים לא יכולים ולא אמורים להיות תחליף לזוגיות הלא טובה שבין ההורים".
"רעיון הגדילה מבוסס על שלבים", מוסיף מרדלר. "תינוק, ילד, בוגר, אבא, סבא וז"ל. ככל שהילדים גדלים, כך אנחנו ההורים מתקרבים למוות, למרות שלא ממש בא לנו ללכת לשם. לכן יש איזשהו רצון להחזיק את הילדים כ'ילדים', כי אז נוצרת לנו אשליה שאנחנו נשארים הורים צעירים לילדים שלנו. כחלק מתהליכים תת-הכרתיים, ישנה מוטיבציה להורים לייצר עיכוב בתהליך הטבעי של החיים. ילד שלא רוצה לגדול והורה שלא רוצה לשחרר מייצרים' שילוב מנצח'".
איך מתבצע התהליך הטיפולי או האימוני עם האדם הבוגר שלא מצליח לייצר זוגיות?
"אדם שלא מייצר זוגיות, למרות שהוא טוען שהוא רוצה בה, למעשה נמנע ממשימת החיים הזו", אומרת שקד. "במקרה של קרבת יתר עם ההורים, אנחנו מתמקדים בלבנות את עמוד השדרה שלו, את העצמאות שלו, משפרים את היכולת לקשר בין-אישי עם חברים ועם עוד אנשים, וכשהוא יוצר מערך נוסף של אנשים שאפשר לסמוך עליהם הוא יכול להתחיל לפתח נפרדות בריאה מההורים.
"לפעמים מגיעים אליי לקליניקה ההורים עצמם, שמודאגים מכך שהילד הבוגר שלהם לא מוצא זוגיות, ואז אני מסבירה להם שאומנם זו לא משימה של ההורים, אבל אנחנו כן בודקים אם יש משהו שהם עושים ולא מודעים אליו, ביחסים עם הילדים או בהתנהלות שלהם, שתומך בהימנעות הזאת של הילד. אם כן, אני מדריכה אותם איך לייצר נפרדות בריאה מהילד ואיך ליצור קשר תומך שיש בו מרחק ומרחב לזוגיות ולפרטיות של הילדים הבוגרים, כי זה שונה מלהיות הורה לילד צעיר".
מה מדליק אצלך נורה אדומה בטיפול?
"אם מישהו אומר לי שהוא סיפר לאימו את כל מה שקרה בטיפול, או כשמישהו אומר 'אני לא זז בלי אבא שלי', זה מדליק נורה אדומה", אומרת שקד. "זה טוב שלאנשים יש קשר קרוב עם ההורים שלהם ושהם משתפים, אבל כשזה מוגזם זה עלול להיות בעייתי. פרטיות היא אחד הדברים שמהווים סימן לנפרדות מההורים. זה דבר מאוד חשוב, ולכן זה בסדר לעודד ילד כבר מגיל צעיר שיהיה לו גם העולם שלו, כי כשיהיה אדם בוגר צריכה להיות לו מסוגלות ליצור ולשמר קשרים אינטימיים, עמוקים, משמעותיים ומתמשכים עם מישהו שהוא לא מהמשפחה".
"לאדם בוגר צריכה להיות אוטונומיה רגשית", מסכם מרדלר, "במובן שהוא יודע לעשות הפרדה בין בחירות זהותיות שקשורות לעולם הפנימי שלו לבין בחירות שקשורות ליחסים עם ההורים. כאשר אנחנו מזהים שיש הפרה של האוטונומיה ביותר מסממן אחד, זה מרמז על כך שיש בעיה ביחסים, שהסיטואציה עם ההורים לא מאפשרת לתהליך ההתפתחותי התקין הזה להתקיים".
