שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    השקופים של תל אביב

    בגבעת עמל נערכים למאבק. באבו כביר חוששים מהפינוי הבא. בשכונת התקווה וברמת ישראל יושבים שבעה. ככה נראים אנשים שהרשויות לא סופרות

     

    סתיו הררי ()

    בשבת האחרונה צלצל הטלפון שלי. מספר לא מוכר. "הגעתי לעיתון?", שאלה אישה מעבר לקו, "אני משכונת הארגזים, הבתים שלנו מלאים מים. התקשרתי למוקד ולא עונים. רציתי לבקש שישלחו כתב".

     

     

    הכתב האזורי, התברר במהרה, היה לא רחוק משם, בשכונת התקווה. שם, קצת יותר מוקדם, מצאו סתיו הררי ודין שושני את מותם המחריד במעלית מוצפת. ברשתות החברתיות המשיכו לעלות עוד ועוד תמונות סוריאליסטיות מדרום תל אביב: מכוניות שטות על המים וכאלה ששקעו בחניון שקרס, גולשים מפליגים בגלשנים ברחובות שהפכו לנהר.

     

    למחרת בבוקר, באבו כביר הסמוכה, פינתה העירייה את אורה גריב בת ה-56 מהבית שבו נולדה וגדלה. הוריה, עולים מאיראן, הגיעו לשכונה בשנות ה-50 בעידוד הממשל, להתיישב במה שהיה אז אזור ספר שצלפים ירו עליו. בישראל קוראים לאנשים כאלה לפעמים "חלוצים". אבל המינהל מעולם לא טרח להסדיר את מעמד תושבי אבו כביר, הם מעולם לא זכו לשירותים עירוניים בסיסיים, ובמקום "חלוצים" הם הוכרזו כ"פולשים" שדינם פינוי.

     

    הסיפור הזה לא בלעדי לאבו כביר. כך קורה גם בעוד שכונות מוחלשות – ותמיד מזרחיות – של העיר הלבנה. בארגזים, בכפר שלם, בנס לגויים, וגם במובלעת הצפונית של גבעת עמל, שם רשמו התושבים לפני שבועיים ניצחון נקודתי במאבקם הממושך מול העירייה והקבלן יצחק תשובה, שעשו יד אחת כדי לפנותם מבתיהם. בית המשפט המחוזי קבע שהתושבים, שגם הם יושבו במקום בשנות ה-50 ולא ניתן להם להסדיר את מעמדם, אינם פולשים, וכי המדינה הפרה ברגל גסה את החוזה שבמסגרתו התחייבה לספק להם דיור שווה ערך.

     

    אבל עינוי הדין טרם נגמר, שכן סכום הפיצויים שנפסק הוא 42 מיליון שקל ל-50 משפחות, קצת פחות ממיליון שקל למשפחה. רק תדמיינו שהיו מפנים מישהו משיכון צמרת הסמוך, שם דווקא כן אפשרו לתושבים להסדיר את מעמדם, בתמורה לפיצוי כזה. הסכום המביש הזה לא רק שלא מאפשר לתושבים לרכוש דיור חלופי, וכמובן אינו תואם לשווי הקרקע שעליה הם יושבים בדין, הוא גם לא מייצג שבריר מהייסורים שהם עברו במשך עשורים, כולל הכפשת שמם, טרטור משפטי והפיכת השכונה לסלאמס, מדיניות מכוונת ומוצהרת של שנים מצד העירייה, במטרה להבריח אותם מהמקום.

     

    המדיניות הזו, אגב, נמשכת גם היום: הנה, במשך שמונה ימים תמימים שררה בגבעת עמל עלטה מוחלטת, כי החשמל קרס ולא טרחו לטפל בזה. רק ביום שלישי, בעקבות מחאה קשה, העניין סודר. ככה זה שם, פעם בכמה חודשים יש חושך והתושבים נאלצים להלך כסומים בכבישים הלא סלולים. רק תדמיינו את זה קורה בשיכון בבלי הסמוך.

     

    גם ביוב מעולם לא התקינו שם, רק בורות ספיגה, אבל במזל – ואולי בזכות הקרבה לאזורים העשירים של צפון העיר ומרכזה, הזוכים ליחס שונה – השכונה לא הפכה לוונציה כשהתחיל הגשם. לתושבי הארגזים והתקווה היה פחות מזל, וגם לאורה גריב, שאיבדה את ביתה בגשם השוטף.

     

    בזמן שהמילים האלה נכתבות מתקדרים מחדש עננים שחורים מעל גוש דן. בגבעת עמל נערכים התושבים להמשך המאבק. באבו כביר כבר חוששים מהפינוי הבא. בשכונת התקווה ובשכונת רמת ישראל עדיין יושבות משפחת הררי ומשפחת שושני שבעה על ילדיהן. ככה נראים אנשים שהעירייה והרשויות לא סופרות. לזה מתכוונים כשאומרים "שקופים". קוראים להם "פולשים" במקום "חלוצים", וכשיורד גשם נותנים להם לטבוע באפס תשתיות.

     

    • תמר קפלנסקי היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים