ההסדרה עם חמאס – לא מה שסיפרו לכם
הארגון לא מעונין להפעיל אכיפה על ה"סוררים", אז כדאי להיזהר ברמזים על הסדר מתקרב. מקסימום מדובר ברגיעה זמנית או הבנות טקטיות
שיגור בלוני נפץ מרצועת עזה בסוף השבוע
הסדרה ארוכת טווח ברצועת עזה אינה מהלך שלילי מייסודו. אכן, הוא צפוי לגבות מחיר לא פשוט של פגיעה בדימויה של הרשות הפלסטינית מבית ומחוץ, וכנראה שגם ילווה בהתבססות ממשל חמאס, אולם במקביל הוא גם עשוי לספק רגיעה אסטרטגית לישראל, במיוחד לתושבי עוטף עזה, לסייע בשיפור המציאות האזרחית ברצועה, וליצור בהדרגה תנאים שיאפשרו בעתיד שינוי של הסדר הנוכחי באזור. בהעדר חלופות אסטרטגיות - ובראשן ביסוס הרשות ברצועה (אבו מאזן לא נלהב, בלשון המעטה, לפעול כרגע למימוש היעד הזה) או כיבושה מחדש - מסתמנת הסדרה ארוכת טווח כרעיון שנדרש לשקול בכובד ראש.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
ואולם, מה שמתפתח בהדרגה מתוך המגעים המתמשכים (והעקיפים) בין ישראל לבין חמאס בחודשים האחרונים, רחוק כנראה מהסדרה אסטרטגית ארוכת טווח. לא בטוח שכלל השחקנים, ובראשם חמאס, בשלים למהלך שכזה, ודי ברור שהנסיבות הנוכחיות, במיוחד כשישראל ניצבת על סף בחירות, לא מתאימות לקבלת הכרעה אסטרטגית.
רבים בישראל מעוניינים להציג חזות של התקדמות גוברת לקראת הסדרה, בין אם משיקולים פוליטיים ובין אם משיקולים ביטחוניים. למשל, הצורך למיקוד הקשב והמאמץ מול איראן והחזית הצפונית. הלהט והמהירות המלווים את המגעים עלולים לגרום לדחיקת שלוש סוגיות מפתח שהכרחי שיהוו תנאים בדרך להסדרה אסטרטגית אמיתית: התחייבות של חמאס להפסקה כוללת של הפעילות הצבאית, לרבות ביהודה ושומרון; אכיפת מרות מעשית וכוחנית של התנועה על כלל פלגי הטרור ברצועה (שבאופן מוטעה זכו לכינוי "סוררים"); וכמובן פתרון הסוגייה הרגישה ורבת החשיבות של השבויים והנעדרים.
ראשית, נדרשת התאמה במימד התודעתי. בהקשר הזה, מומלץ להיזהר מהדימוי שנוצר בחודשים האחרונים ולפיו ישראל וחמאס שותפות לאינטרס של השכנת רגיעה, ומצויות יחד במאבק נגד "הסוררים" המבקשים לערער את המצב. הדימוי הזה סייע במידה רבה לחמאס לבסס מעמד של מעין משקיף בחילופי המהלומות שבין ישראל לג'יהאד האסלאמי במהלך מבצע "חגורה שחורה". זאת, תוך הימנעות מהמשימה הלא-סימפטית של אכיפת מרות על יתר הפלגים, דבר שבראייתה עלול לסכן את דימויה כתנועת התנגדות.
אירועי הימים האחרונים ברצועה המחישו את פערי היסוד בתפיסה הזו. שבועות רבים לאחר חיסול בהא אבו אל-עטא, מתברר שמי שמניעה כעת את חזרת ההתגרויות היא חמאס עצמה, בעיקר באמצעות שיגור בלוני נפץ ותבערה, מתוך רצון לאותת על חוסר שביעות רצונה במימוש ההקלות האזרחיות מצד ישראל.
הממשל הנוכחי או העתידי בישראל, אם ירצה לקדם הסדרה אסטרטגית ברצועה, יהיה חייב לדרוש מחמאס את שלושת התנאים האלה. הקשה ביותר מבחינת התנועה, אך גם ההכרחי ביותר לקיום הסדרה, הוא אכיפת המרות על הפלגים, מהלך שכלל גורמי הכוח הפלסטיניים נמנעו ממנו לאורך עשרות שנים והיה מכשול בדרך לקבל הכרעות ברורות ולביסוס ריבונות אחת.
המהלך הנכון שישראל יכולה לנקוט כדי להביא לשינוי המציאות אפוא אינו הסרת "גורמים מפריעים" כגון אבו אל-עטא, אלא דחיקת חמאס לאכוף עליהם מרות תוך מימוש מעמדה כריבון בפועל ברצועה.
כל עוד כל התנאים האלה אינם מתממשים, ייטב אם ישראל תנקוט זהירות כלפי הטיעון שלפיו אנו מתקרבים להסדרה, ובמקום זאת תתאר את המציאות המתהווה ואת היעדים הצפויים בצורה מדויקת ומפוכחת: כרגיעה זמנית או כביסוס הבנות טקטיות, לא כהסדרה אסטרטגית שצפויה להביא לשינוי עמוק במציאות העזתית.
- מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז משה דיין באוניברסיטת ת"א. מרכז בימים אלה פרויקט בנושא המאבק האלימות ובפשיעה בחברה הערבית בישראל מטעם מכון ה-INSS
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
מיכאל מילשטיין
מומלצים
