שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    מאגיה אשכנזית: המכשפות של העיירה היהודית

    מכשפות יהודיות שהועלו למוקד, מאגיה וכישוף בלב עיירה יהודית במזרח אירופה: ד"ר דורית זילברמן מספקת הצצה לפולחן מיסטיקה נשי-אשכנזי, המוזכר גם בכתבי הקבלה של רבי חיים ויטל והמהר"ם מרוטנבורג. "המכשפות היו כמו גיבורות העל של ימינו", היא אומרת

    מכשפות בלי מטאטא (אבל כן עם השבעות ולחשים): הסופרת ד"ר דורית זילברמן חקרה את תולדות משפחתה במרמורש (סיגט), וגם את תולדות ה"כישוף" היהודי-נשי, על הקשת שבין ריפוי טבעי למאגיה שחורה. ספרה "בלחש" ("ידיעות ספרים") מציג לא רק עלילה נפתלת וגיבורות מרתקות - אלא אף מספק הצצה לפעילות מאגית "אשכנזית למהדרין", שזילברמן רואה בה את התשובה ל"מנשקי הקמעות" המזרחיים של יאיר גרבוז.

     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>  

     

    בלב השטעטל (העיירה היהודית המזרח-אירופית), בגבול אוקראינה, צ'כוסלובקיה ורומניה, חיה משפחה יהודית (משפחתה של זילברמן עצמה). האם, פרידה, מיהודייה "המתקדמים" של העיירה, ניהלה את הפונדק ואת שבעת ילדיה ביד רמה ובקולות שירה רמים, עד שמוות פתאומי של אחד הבנים הפיל אותה למרה שחורה ולשתיקה. לנעליה נכנסת בתה בלה, שבניסיון להחיות את פונדק המשפחה - ספק בצחוק ספק ברצינות - הופכת להיות מכשפה. מה שהחל כדרך מחוכמת להחיות את העסק המשפחתי, קיבל חיים משל עצמו.

     

    עוד תרבות בערוץ היהדות :

     

    זילברמן מבקשת להאיר מחדש את הפן המוכחש של תרבות המאגית האשכנזית, שלפי המחקר שערכה - הייתה לא פחותה במשמעותה מאחותה המזרחית. "אחרי 'מנשקי הקמעות' של גרבוז, נותר רושם כאילו מדובר רק בעדות המזרח", היא מספרת. "ואני אומרת: היה הרבה כישוף ונשים כשפניות אשכנזיות, עם לא פחות קמעות, או קערות לחש והיסטוריולה (סיפור מאגי-היסטורי)".

     

    ד
    "כל המשאלות של שלושתנו התגשמו במלואן. צחוק-צחוק, אבל דברים קורים". ד"ר דורית זילברמן(צילום: טניה מג'ר)

     

    קערות לחש, מסבירה זילברמן, הן סיפור קטן שמשבצים בתוך לחש הנכתב על קלף או על קערה. "אלו קמעות אירופיים שנוצרו כהגנה, למשל על יולדות ותינוקות מפני פגיעתה של לילית, המקבילה הנשית לשטן - שהיא מיתוס אשכנזי-אירופי במקור".

     

    הרמב"ם הזדעזע

    לדברי זילברמן, בעשורים האחרונים השתנה היחס לכשפנות יהודית. היא טוענת כי "ישנן עדויות פנימיות רבות על תרבות מאגית די ענפה ודי מושרשת. בעידן שלנו התרופפו המחיצות בין המרכז לשוליים, הגבוה לנמוך, האליטות לעמך, אז השיח השיפוטי על הכישוף קצת נזנח".

     

      (צילום:  Shutterstock)
    "השיח השיפוטי על הכישוף קצת נזנח"(צילום: Shutterstock)

     

    "אבל גרבוז לא לבד", מוסיפה החוקרת, ומזכירה כי הרמב"ם, למשל, לא התנגד רק למנשקי הקמעות, אלא בז בוז עמוק לכותבי הקמעות עצמם. "בתנ"ך כישוף ואוב נאסרו, וחז"ל אשררו את האיסור הזה, ובכל זאת, ככל שדיכאו אותו - 'כן ירבה, וכן יפרוץ'", היא טוענת.

     

    זילברמן שולפת בזו אחר זו עדויות ומראי מקום לאופנים שבהם חדר הכישוף ללב החיים הדתיים המקובלים, בעיקר על ידי נשים: בכתבי הקבלה מזכיר המקובל רבי חיים ויטל "נשים לוחשות", והן מוזכרות גם בספרות השו"ת (שאלות ותשובות). המהר"ם מרוטנבורג אף מספר על לחש שלמד מאישה.

     

    "אחת ההגדרות למאגיה היא פעולה שאדם משפיע בעזרתה על כוחות עליונים למלא את רצונו", זילברמן אומרת. "אז אין כל כך הבדל בין צדיקים שמברכים בשם הדת, לבין מכשפים או נשים לחשניות". 

     

    זילברמן חושדת כי לא היה הבדל ממשי בין סוכני כוח שמפיצים את הדת, לבין סוכני כישוף יהודים. לדבריה, הם נתנו את אותם שירותים לאותם אנשים. לדבריה, ל"סוכני הכוח" שסיפקו את הדת הפורמלית היה אינטרס להעלים את "המתחרים". לכן עשו אבחנה בין הרבנים והכהנים - שהיו האליטות - לבין המכשפים, מגידים בעלי שם. "בתורה מכנים זאת 'נס' ולא 'כישוף', מספרים על 'קדוש' ולא על 'מכשף', על 'דת' ולא על 'מאגיה', אבל אלה דברים די מקבילים".

     

    ה"מגידים" בעלי שם היו גברים "מתקשרים". המפורסם שבהם הוא מייסד החסידות, הבעל שם-טוב, שהוציא ספר על סגולות ורפואות ואף קשרו לו יכולת מיוחדת להבין את שפת החיות ולהילחם בשדים ודיבוקים. "אך תופעת הדיבוק נקשרה בעיקר בנשים", זילברמן מחדדת. "המאגיה הייתה נחותה, אז מעמדן של הנשים היה עוד יותר נמוך, בהתאם".

     

    להיתקל במכשפה

    בשנת 1992 כתבה זילברמן את "ארבע אימהות", שבו ביטאה את מוטיב השלשלות הנשיות. תבנית הסיפור, לדבריה, היא "היא-סטוריה" – סיפור היסטורי השלוב בסיפור הנשי. "כשכתבתי את תבנית 'ארבע אימהות', הן לא היו האימהות שלי. הפעם החלטתי שזו תהיה המשפחה שלי עצמה. רציתי לברר מי הייתה הסבתא שלי שלא הכרתי ומתה בילדותה של אמי. היה רצון שנדבר על נשים עוצמתיות, נשים עם כוחות, נשים מרפאות, שבעבר קראו להן 'מכשפות' והעלו אותן על המוקד".

     

    ד
    בעשורים האחרונים השתנה היחס לכשפנות יהודית. ד"ר דורית זילברמן(צילום: טניה מג'ר)

     

    כשנשאלת הסופרת איך משתלב הכישוף עם הסיפור המשפחתי שלה, היא משיבה כי "לא הכרתי את הסבתא שלי, לא ידעתי אם היא ידעה לחשים. אז קצת השארתי את הסבתא שלי לדמות הגיבורה בלה, שתהיה מכשפה שחיה בתחילת המאה ה-20".

     

    בסיפור מתחילות בלה ושושנה במאגיה מסיבה רציונאלית, "חציה בצחוק חציה בתעתוע", אומרת זילברמן. "בלה מתחילה במעשי הכשף בשביל לעזור לבית המרזח, וגם היא, אחרי שמתים לה הילדים, משתתקת. גם שושנה מתחילה מטעות קומית, שבה חושבים שהיא שושנה השכנה. אבל גם לי בחיים זה ככה קרה".

     

    היא משתפת בסיפור ההיתקלות האישי שלה עם דמות קבלית אנונימית בת זמננו. "רצינו שהוא ייתן לנו ברכה לשידוך או בקשה אחרת. בפורמלי אמרנו שאנחנו רוצות אהבה, ובלא פורמלי כל אחת רצתה משהו אחר. הבחור שתיווך בינינו לבין החכם אמר 'תגיעו בראש השנה לבית כנסת בהרצליה, הוא יהיה שם. אני אסמן לכן איפה לקרוא והוא יברך אתכן'".

     

    "בהמשך", היא מספרת בחצי צחוק וחצי רצינות, החכם לא הראה פניו כלל. "התחנפנו לחרדיות מרוב פאניקה ואי רצון לבלוט. נכנסו לעזרת נשים וקראנו בשיא הכוונה, כי אמרנו שאם אנחנו הולכות על זה - אז עד הסוף. בלב אנחנו נשים רציונליות, ובפועל חצי מאמינות שעושות כל מה שצריך. אחת מאתנו היא עיתונאית ידועה לשעבר, שיודעת להיות חשדנית, והיא יצאה מעזרת הנשים לחפש אותו. המתווך אמר לנו: 'מי אמר לכן שהוא היה בעזרת גברים? אני לא אמרתי שזה גבר'. כך הוא תעתע בנו, והוסיף שכל אחת צריכה לתרום ח"י שקלים לצדקה".

     

    זילברמן זוכרת שהן זרקו את הכובעים באוויר והלכו לחוף הים ולבית הקפה. "כאילו כלום", היא משחזרת. "אני היחידה שלקח לה זמן. בסוף בצומת בדרך לעבודה נטפלה אליי מישהי וגם אני נתתי את הח"י שקלים לצדקה. ומה אגיד? כל המשאלות של שלושתנו התגשמו במלואן! צחוק-צחוק, אבל דברים קורים".

     

    מצילות את העולם

    זילברמן מאמינה שהמכשפות היהודיות של אז הן הגרסה הנשית לגיבורי העל של ימינו. "זה מגולם על מסך הקולנוע המרהיב: היכולות לרחף, להרביץ, להרוג ולהציל את העולם. כל גברות העל עסוקות בלהציל את העולם. מכשפות זו המשאלה הנסתרת שלנו. להציל, לעצור, להתגבר על המגבלה האנושית כי אנחנו לא יודעים מה החוקיות, אם בכלל יש חוקיות".

     

      ()
    עטיפת הספר

     

    את החוקיות של התרבות האמונית-יהודית היא רואה כסדר, גם אם היא עצמה איננה מבינה אותו עד הסוף. "כל האמונה הדתית מתבססת על השאלה האם הכול מקרי. ולדימיר נאבוקוב כתב ב'לוליטה' שצירופי מקרים הם אהבת המשוררים ותועבת הלוגיקנים. בהרצאות שלי אני אומרת שכל אחד ישאל את עצמו האם הוא משורר - לא אחד ש'כותב שירים', אלא באופי, בנשמה. אני כמובן מהמשוררים, וכך כל צירוף מקרים מפעים אותי; ההרגשה הזו שיש סדר בעולם, גם אם אני לא מבינה אותו".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים