שתף קטע נבחר

תנועת metoo דילגה על הנשים הערביות

אנחנו לא מרגישות מוגנות בתוך החברה שבה אנחנו חיות, שנשלטת על ידי הפטריארכיה הגברית והמסורות הדתיות שמפלות אותנו

 

מי טו  MeToo  גם אני  הטרדה הטרדות (צילום: shutterstock)
(צילום: shutterstock)

תנועת metoo, שאיפשרה לנשים רבות לחשוף בפנים גלויות את סיפורי הפגיעה וההטרדה המינית שחוו, הגיעה באיחור גם לעולם הערבי תחת ההשטאג #أنا_أيضاً. אלא שדי מהר היא דעכה שם ולא הצליחה לערער את המציאות במדינות ערב, ובמיוחד במצרים שנחשבת למסוכנת ביותר לנשים. המעטות ששיתפו את סיפוריהן חטפו ביקורת מכל עבר והטקס הקבוע של האשמת הקורבן גלש די מהר לתקשורת, שלא חסכה שבטה מהמתלוננות והאשימה אותן בהפקרות ובהתנהגות שלא תואמת את המסורת.

 

 

נשים משפיעות בעולם הערבי לא רק שלא השתתפו ושיתפו, אלא היה נדמה שהן אימצו את ההשטאג "לא_אני", וזאת חרף העדויות הרבות מאחורי הקלעים, המצביעות על שכיחות ההטרדות בתעשיית הסרטים והבידור וגם בפוליטיקה ובתקשורת.

 

הסיבה העיקרית הייתה הפחד שחשיפה תחזור אליהן כבומרנג בחברה פטריארכלית מסורתית, שבה הגברים ידרשו את השבת הנשים לבית "המוגן" בגלל "ההפקרות" במרחב הציבורי.

 

 

מהיום הראשון ש-metoo פרצה לתודעה בישראל שיערתי שהיא תפסח עלינו, הנשים הערביות. אנחנו לא מרגישות מוגנות בתוך החברה שבה אנחנו חיות, שנשלטת על ידי הפטריארכיה הגברית והמסורות הדתיות שמפלות אותנו.

 

אנחנו נמצאות במאבק הישרדות יום-יומי. יותר ממחצית הנשים הערביות חיות מתחת לקו העוני. היכולת שלהן למצוא עבודה ופרנסה מצומצמת בעיקר בגלל אפליה ממוסדת מצד המדינה. רבות מתפשרות על עבודה ללא תנאים סוציאליים, ובהרבה מקרים מתחת לשכר המינימום בעבודה קבלנית פוגענית. נשים אלו נתונות לחסדיהם של מעסיקים, שבהרבה מקרים גם פוגעים בהן מינית. הן נמצאות בין פטיש המעסיק לסדן הגברים במשפחה, שברגע שידעו שהאישה עברה התעללות יחזירו אותה הביתה ואף יאשימו אותה במה שקרה. במשפחות מסוימות היא אף עלולה להירצח כי "ביישה" את המשפחה בהתנהגותה "המופקרת".

 

עדוות שפרסמו נשים בחברה הערבית בישראל בחודש שעבר:

קמפיין metoo# בחברה הערבית ()

מעגל הדיכוי לא נגמר בתוך החברה עצמה. הנשים גם לא יכולות לסמוך על הגנה וסעד מהרשויות, ובמיוחד המשטרה, שהחזירה לאורך השנים נשים שהתלוננו על הטרדה או אלימות לחיק התוקף בהליך המגונה שנקרא "סולחה".

בכל העולם, מי שחשפו את הסיפורים הקשים היו הנשים החזקות. למה נשים אלו בחברה הערבית שתקו? מלכתחילה יש מעט נשים ערביות בעמדות בכירות, והן השיגו אותן בעמל רב ותוך ניפוץ תקרות זכוכית עבות במיוחד. לכן הן מתקשות להיחשף, כי הן יודעות מה המחיר הכבד שיאלצו לשלם.

 

אבל הנשים הערביות בישראל הוכיחו בעבר שהן יותר חזקות ממה שמייחסים להן. המהפכה הפמיניסטית הערבית, שמובלת על ידי פעילות ארגוני הנשים, עסקה כבר לפני שלושה עשורים באלימות וברצח נשים. למרות תקיפות פיזיות ומילוליות, הן הביאו לכך שהיום – אף שהתופעה עדיין קיימת – שום גבר לא יכול להגן בפומבי על פגיעה פיזית בנשים.

 

הן גם הובילו את המאבק נגד קלות עונשם של רוצחים בתוך המשפחה שהייתה נהוגה בבתי המשפט, הן פתחו קווי סיוע לנפגעות הטרדה מינית, הובילו את שינוי חוק גיל הנישואין כדי למנוע נישואי קטינות והן מקדמות את המאבק בפוליגמיה. אבל הן עדיין לא מצליחות לאפשר מרחב בטוח המאפשר לנשים לחשוף את סיפורי ההטרדה.

 

המבחן הוא גם של ההנהגה הערבית. לפני חודשיים החלה עמותת אלסוואר לפרסם עדויות של נשים שעברו הטרדות מצד בכירים בחברה האזרחית ובמפלגות הערביות, בעיקר עדויות של מתנדבות מחו"ל שחשפו את שמותיהן ומספר קטן של נשים ערביות בעילום שם. גברים מטרידים חייבים לשלם מחיר יקר ולהבין שהחסינות שניתנה להם במשך שנים עומדת לפוג. הגיע הזמן שיעופו לנו מהעיניים.

 

  • מייסם ג'לג'ולי היא יו"ר נעמת במרחב המשולש הדרומי

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: טל שחר
מייסם ג'לג'ולי
צילום: טל שחר
מומלצים