שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "חומוס לא שייך לערבים או ליהודים, הוא מאכל של ארץ ישראל"

    היא מוסלמית, הוא נוצרי ויחד הם מפעילים מסעדה בעכו העתיקה, מארחים סועדים משלוש הדתות ומשוכנעים שהרעש שהמטבח השאמי עושה בעולם הוא רעש זמני. מנאר אליאס: "לפני עשור סלט פאתוש נחשב לאוכל של עניים והיום אנשים באים אלינו מתל אביב ומשלמים 40 שקלים כדי לאכול את זה"

    בעכו יש שלושה דברים שאין ויכוח לגביהם: בעכו יש את אחד השווקים הכי תוססים ויפים בארץ, בעכו יש מסעדות דגים שוות והעיר העתיקה,  שעל חומותיה מתנפצים הגלים, היא פשוט יפהפה.

     

    ומה בנוגע למסעדות? ההיצע הקולינרי שמחוץ לעיר העתיקה דל מאוד ומסתכם במסעדות בודדות ובוטקה עם פלאפל מפורסם. לפני מספר חודשים נפתחה בעיר מסעדה חדשה, שונה מאוד בנוף העירוני של עכו שמעבר לחומות: למסעדה הזו קוראים Lujo, היא ממוקמת סמוך לטיילת של עכו ויש בה טאבון. בכל זאת, מסעדה ערבית.

    לברק בתנור (צילום: Vexo)
    לברק בתנור(צילום: Vexo)

    אבל מה שבאמת מיוחד שם זה שאת המסעדה הזו פתחו בני הזוג עיסא ומנאר אליאס, שניהם בני 36 ומתגוררים בעכו החדשה. יש להם ארבעה ילדים ומסעדה נוספת בעיר העתיקה בשם "קנטרה", ומלבד העובדה שמדובר על מסעדנים אמיצים ופורצי דרך בנוף של העיר, מנאר היא מוסלמית ועיסא נוצרי - זיווג שגם בדו קיום של עכו לא מובן מאליו.

     

    מאוהבת בבחור נוצרי

    מנאר גדלה במשפחה מוסלמית בעכו החדשה והכירה את עיסא שגדל במשפחה נוצרית בעיר העתיקה, בזמן הלימודים בבית הספר. "ההורים שלחו אותי לבית ספר נוצרי פרטי כי הוא נחשב לטוב ביותר בעיר. את עיסא הכרתי שם, ובמשך שנים ארוכות היינו ידידים, אבל אז בכיתה י' התחילו הפרפרים בבטן", מספרת מנאר. "ניסיתי לברוח מזה כדי לא להסתבך וכל הזמן רק חשבתי על הורי. ביום האחרון של בית הספר נעניתי לחיזוריו של עיסא והסכמתי לצאת איתו לדייט, כי פתאום הבנתי שיש מצב שלא ניפגש יותר. היה לנו מאוד קשה בהתחלה בגלל החברה שסירבה לקבל את החיבור בינינו גם כשהמשפחות כבר השלימו עם המצב, אבל בסוף גם החברה נכנעה וקיבלה אותנו".  

     

    כמעט עשור נמשך סיפור האהבה שלהם, עד שהמשפחות אישרו לבסוף את הנישואים. את החתונה הם עשו בטקס אזרחי בקפריסין לפני שמונה שנים, אבל את כל מה שקדם לכך, הם לא ישכחו לעולם. "יום אחד באתי לאבא שלי ואמרתי לו 'אתה חינכת אותנו להיות עצמאיים וכנים אז אני רוצה להיות איתך כנה ולספר לך שאני מאוהבת בבחור נוצרי'", מספרת מנאר. "בתגובה לזה הוא צחק ואמר שהוא לא מסרב לכך, כי הוא יודע שאם יסרב אתעקש על אהבתי עוד יותר. הודתי לו על כך שהוא מאפשר לי את הקשר, והוא בסתר ליבו קיווה שאני אפגוש בחור אחר ואשנה את דעתי לגבי עיסא".

    מנאר ועיסא, מסעדת לוג'ו (צילום: עימאד גזאל)
    מנאר ועיסא, מסעדת לוג'ו(צילום: עימאד גזאל)
      

    ואיך זה התקבל אצל הצד הנוצרי? 

    עיסא: "לפני 15 שנה דבר כזה נחשב כאן לבושה. היום עושים הרבה פחות עניין מדברים כאלה ויש הרבה יותר נישואי תערובת. בעבר להורים היה חשוב מאוד מה יגידו כולם, והיום גם בקרב העדה הנוצרית וגם בקרב המוסלמים יש הרבה יותר ליברליות, אבל זה לא היה ככה כשהתחתנו".

     

    קונפליקט של זהות

    בטקס החתונה בני הזוג הסכימו על כך שהילדים יגדלו ויחונכו כנוצרים, והילדים של הזוג עברו טבילה בכנסייה.

     

    אז מה אתם עושים בחגים?

    מנאר: "אנחנו חוגגים בבית את כל החגים ולמרות שהילדים יודעים שיש להם גם צד מוסלמי, הם גדלים כנוצרים שהולכים להתפלל בכנסייה. זו החלטה שקיבלנו על מנת שלא ליצור אצלם קונפליקט של זהות, וכי אצלנו לא מאמינים שהילד יכול לבחור לעצמו את הדת. אנחנו מאמינים שזה יכול להקשות על החינוך לכן הילדים חייבים לדעת מיהם מההתחלה. גם אני הולכת איתם לכנסיה".

     

    את המסעדה הראשונה שלהם בני הזוג אליאס פתחו לפני 9 שנים, שנה אחרי שהתחתנו. בשביל הקמת העסק עיסא עזב את לימודי הנדסת תוכנה ואביו אליאס ויתר על נכס בעיר העתיקה שרכש לשם השקעה. השף שליווה אותם בפתיחת המסעדה היה שאדי בשארה, שבינתיים הספיק לעבוד ב״אל באבור״ לפתוח ולסגור את ״אוליבו״ בירכא והיום מכהן כשף של Lujo.

     

    המסעדה הראשונה של מנאר ועיסא ממוקמת בין סמטאות העיר העתיקה, לא רחוק מהבזאר הטורקי ומהשוק. "זה מה שמיוחד בעכו העתיקה, יהודים נוצרים ומוסלמים חיו בה זה לצד זה מאז ומעולם ללא שום הפרעה או עוינות", אומרת מנאר, "יש בשוק סוחרים משלושת הדתות וכך גם בקרב בעלי המסעדות".

      

    "זה לא חדש", מחדד אליאס אליאס, אביו של עיסא. "בעליות של שנות ה-60 הביאו לעכו העתיקה עולים שתפסו דירות שהיו של 'עמידר', ולפני 8 שנים, אחרי שאורי בורי הצליח עם מלון 'אפנדי', יהודים נוספים התחילו לרכוש נדל"ן בעתיקה כדי לפתוח חדרי אירוח ובתי מלון. זה מעולה לעיר וזה מעולה לכל מי שמתפרנס בה, כי זה מביא לכאן תיירים ומבקרים חדשים. אם פעם היו באים לכאן, אוכלים דגים והולכים, היום כבר יש איפה לישון וזה מעודד כאן תיירות ופריחה של עסקים".

    עכו זה לא רק אורי בורי (צילום: מסעדת אורי בורי) (צילום: מסעדת אורי בורי)
    עכו זה לא רק אורי בורי(צילום: מסעדת אורי בורי)
      

    עם איזה קשיים מתמודדים מסעדנים בעכו?

    עיסא: "יש הבדל עצום בקהל שמגיע לכל אחת מהמסעדות וגם בעובדים - למסעדה בעיר העתיקה, למשל, קשה לי מאוד לגייס עובדים כי השכר שם לא קבוע. בעונת הקיץ מרוויחים יפה, בחורף יותר קשה כי בעיר העתיקה אין חנייה, והתיירים מסתובבים פחות ברגל ולא מגיעים אלינו. המלצר רוצה להרוויח ואני מבין אותו, מצד שני יש לי רשימת המתנה של מלצרים שרוצים לעבוד ב-Lujo וכשאני שואל אותם האם בינתיים עד שיתפנה מקום יסכימו לעבוד ב'קנטה' הם לא מסכימים".

     

    ומחוץ לעיר העתיקה? 

    מנאר: "הרבה יותר קלה כי יש באזור חניונים בשפע. חניונים זה משהו שמאוד חסר בעיר העתיקה וזה גורם לכך שהעסקים בעיר העתיקה עובדים רק בקיץ, כשכיף להסתובב ברגל. אף אחד גם לא מגיע במיוחד למסעדה בעיר העתיקה. מי שנכנס לאכול במסעדות של העתיקה זה אנשים שבאו לטייל בעיר ועל הדרך נהיו רעבים. גם לתושבי עכו, לא משנה אם הם נוצרים, מוסלמים או יהודים, קשה להגיע לבלות בעיר העתיקה בגלל בעיות נגישות".

     

    ובטח גם יש את הקשיים האובייקטיבים של מסעדנים, לא רק בעכו.

    מנאר: "נכון. למשל, בתור בעלי מסעדות אנחנו כמעט לא בבית ואת הילדים מגדלים ההורים שלנו. בחגים הילדים עם המשפחה המורחבת ואבא ואימא במסעדה. להיות מסעדן ולגדל משפחה דורש לא מעט ויתורים כואבים. ויש גם את הפן הכלכלי -  אתה חייב לשלם לעובדים שלך גם כשאין לך עבודה. בעלי מסעדות בעיר העתיקה נאלצים להביא כסף מהבית בחורף כדי לעמוד בכל התשלומים".

    ארוחת בוקר  (צילום: Vexo)
    (צילום: Vexo)
     

    דו קיום שיתחיל בחומוס ובפלאפל

    המסעדה הראשונה שפתחו בני הזוג בתוך העיר העתיקה היא מסעדה מזרחית טיפוסית. בתחילת הארוחה מוגשים בה 14 סלטים ואחרי זה מנות בשר ודגים. Lujo החדשה, היא כבר משהו אחר: המסעדה הזו מוגדרת כ"מסעדת טאבון עכואית", ושף המסעדה, שאדי בשארה, מתמחה בשילוב בין המטבח האיטלקי לגלילי. הוא שילב בתפריט בין מנות מבוססות בצק כמו סמבוסק אסאדו, לבין מנות מהמטבח הגלילי כמו פול מתובל בעגבניות ושום, טחינה וביצה קשה.

     

    מה אתם חושבים על ההתפתחות של עכו מהבחינה הקולינרית?

    עיסא: "פעם היה פה רק חומוס דגים ופלאפל, בעשור האחרון התחילו לצוץ גם דברים אחרים ויש לזה קהל וזה טוב כי זה מושך יותר אנשים לעיר".

       

    מה דעתכם על ההבדלים בתמחור של מנות במסעדות במרכז הארץ לעומת במסעדות בצפון?

    מנאר: "לדעתי יש הבדל משמעותי, אבל לא רק במחיר. עיקר ההבדל הוא בזה שמחוץ לתל אביב המנות הרבה יותר נדיבות".

     

    גם כאן מרגישים את הרעש שעושה היום המטבח השאמי והמטבח הים תיכוני בעולם?

    שאדי בשארה (השף): "זה רק עניין של הגדרות ושמות חדשים. כל השיח סביב המטבח השאמי הוא טרנד שיחלוף, כי המטבח השאמי הוא המטבח הביתי שלנו ועכשיו פשוט הדביקו לו שם שמצלצל טוב. מסעדה מזרחית זה השקר הכי גדול. סלט טורקי, סלט גזר מרוקאי וסלט תירס זה, פשוט אוכל מקומי שנולד מהקונספט העכשווי שמכתיב לחבר את הכל יחד. זה בטוח לא מזרחי, לא ערבי ולא יהודי".

     

    לאחרונה עוסקים הרבה במקור של חומוס, עראיס ופלאפל. אז זה אוכל ישראלי או ערבי?

    מנאר: "סוד הניצחון שלנו במסעדנות הוא לא להתייחס לשום דבר בתור שלנו או שלכם".

    שאדי: "חומוס הוא מאכל של המקום הזה, של ארץ ישראל. הוא לא של ערבים ולא של יהודים והוא היה פה עוד לפני הטורקים".

    עיסא: "אם הדו קיום שלנו יתחיל מחומוס ופלאפל, לא אכפת לי שיגידו שזה אוכל ישראלי".

    מנה של חומוס (צילום: GettyImages)
    של מי החומוס הזה לעזזאל?(צילום: GettyImages)

     

     

    ובכל זאת, אתם לא מרגישים ש"גנבו" מכם את המאכלים האלה והפכו אותם למאכלים ישראלים?

    שאדי: "אין דבר כזה באוכל 'לקחו' או 'גנבו'. כולם מושפעים מכולם כי אנחנו חיים יחד, והילדים של כולנו גדלו על חומוס. חוץ מזה, גם הטורקים יכולים לטעון שלקחנו מהם אוכל והפכנו אותו לשלנו. אז אני מאמין שהאוכל הוא תמיד של המקום שבו הוא נוצר, ולא של עדה מסוימת ולא של דת. 'שלנו' ו'שלהם' זה מושגים שהופיעו רק בעשור האחרון, ואני שואל - מה זה משנה של מי זה? העיקר שזה טעים".

    עיסא: "לא משנה לי אם בגרמניה חושבים שחומוס זה ישראלי או ערבי. מה שחשוב בעיניי הוא שאוכל עוזר לקרב בין יהודים לערבים. פעם לא היית פוגש יהודים בכפרים בצפון, והיום יש בכפרים האלה לא פחות יהודים ממה שרואים אצלנו בעכו. אוכל הוא אלמנט שמחבר. בעכו לא היינו צריכים אוכל בשביל להתחבר כי תמיד חיינו כאן מחוברים, גדלנו ביחד וניהלנו עסקים ביחד. אני שמח שבזכות האוכל, החיבור הזה התחיל לקרות גם מחוץ לערים מעורבות".

    מנאר: "לפני עשור פאתוש היה נחשב לאוכל של עניים והיום אנשים באים אלינו מתל אביב ומשלמים 40 שקלים כדי לאכול פאתוש, בעיניי זה משהו מאוד טבעי שהיה חייב לקרות מתישהו".

     

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: עימאד גזאל
    "החומוס לא שייך לאף אחד": מנאר ועיסא
    צילום: עימאד גזאל
    מומלצים