שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    מבט לחיים בנירים: 90% גן עדן, 10% גיהינום

    אביגיל שוסברגר, סטודנטית לתקשורת וקולנוע במכללת סמינר הקיבוצים, חיה וגדלה במרכז הארץ, אך משפחתה המורחבת חיה בנירים. בסרטה "מקום עוטף" היא מספרת את הסיפור של החיים בנירים, חיים תחת אש לצד תחושת השייכות והאופטימיות של תושבי הקיבוץ. צפו

    בכל חופש גדול עד לכיתה ו', כשהשוקו והלחמנייה בקייטנה הפסיקו לעניין אותי, הייתי נוסעת לנירים. הייתה שם בריכה, אוכל טוב והמון בני דודים. הביקורים היו ארוכים ולא רציתי לחזור לתל אביב. נהניתי מהמרחב, מהירוק ומהנפנוף לשלום של כל מי שעובר מולך באופניים ובקולנועית.

     

    כשהתבגרתי התחלתי להכיר שם בני נוער כמוני שהפכו לחברים טובים. לא פחדתי אז מהמצב הביטחוני ונירים עוד הייתה סוג של בועה. הפעם הראשונה שבה שמעתי 'שחר אדום', ששונתה בהמשך ל'צבע אדום', הייתה בכלל אצל המשפחה בקיבוץ העירוני בשדרות.

     

    אני זוכרת איך כולם קמו ורצו לממ"ד ולי לקח שניות ארוכות להבין מהו הרעש המחריד עד שבת דודתי קראה לי: "בואי, יש אזעקה". ישבנו ארבעה בממ"ד והמתנו לבום, ואז עוד בום. אחרי 10 דקות יצאו כולם אבל אני נשארתי. קראו לי לשחק עם שאר הילדים וסירבתי בנימוס, הפחד היה משתק, לא יצאתי משם עד שהורי באו לקחת אותי.

     

    צפו בסרטה של אביגיל שוסברגר: "מקום עוטף"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    כשהגעתי לתיכון ומאוחר יותר לצבא, הסכנה שיפול פצמ"ר בסביבת נירים כבר הייתה מורגשת יותר. לפעמים מרוב שהפצמ"ר היה קטן וזריז לא הופעלה אזעקה. סבא וסבתא הינחו אותנו לשכב על הקרקע ולהניח ידיים על הראש ברגע שאנחנו שומעים שריקה שמתקרבת לכיוונינו, אלא אם יש מיגונית בסביבה. היום בכל 20 מטרים ישנה מיגונית, הן מקושטות יפה מאוד אבל לא די בכדי להעביר את החרדה שתוקפת כל פעם כשעוברים לידן.

     

    בשנה ג' בלימודיי בביה"ס לתקשורת וקולנוע במכללת סמינר הקיבוצים, נערכנו לפרוייקט דוקו חורף. המשימה היתה להכין סרט על מקום שהוא משמעותי עבורי ונירים היה הדבר הראשון שעלה לי לראש. אין מקום משמעותי ממנו, אין מקום שאני מרגישה כלפיו מגוון כה רחב של רגשות, אהבה וגם שנאה. חוויתי שם כל כך הרבה שמחה, ולצד זאת הוא הפך למקום עצוב שמתמודד עם צלקות.

     

    רוב התושבים בנירים נאחזים באופטימיות שיש להביט בה עמוקות כדי להבין אותה באמת, זר לא יבין מה זה לגור במקום שהוא גן עדן ב-90% מהזמן אבל ב-10% הנותרים גיהינום.

     

    ילדות בבית ממשחק מפלסטיק בנירים  ()
    "אם אנחנו נלך וגם השאר ילכו אחרינו מי יישאר?"

    כשהייתי ילדה הייתי שואלת את סבא וסבתא למה הם נשארים, למה אנשים בגילם צריכים לקום באמצע הלילה ובקושי רב לרוץ תוך 10 שניות לממ"ד. סבא היה עונה "אם אנחנו נלך וגם השאר ילכו אחרינו מי יישאר? אנחנו בחרנו לגור כאן. אפשר ללכת ולתת להם לגור כאן, אבל זה לא מה שאנחנו רוצים".

     

    הסיפור של לילך בת דודתי שונה מהסיפור של סבא וסבתא. הם הגיעו לקיבוץ לפני 70 שנה כזוג רווקים מתוך אידיאולוגיה. לילך ובן זוגה אלון נולדו לתוך הקיבוץ, גדלו יחד וחונכו במקום הזה ואין עוד מקום שיגרום להם להרגיש שייכים כמו נירים. לילך היא טיפוס חרדתי, חרדה שגדלה לאחר שנולדו בנותיה.

     

    אלון עובד בשדות בין הקיבוץ לרצועה, ביום טוב אפשר לשמוע שם את המואזין וביום טוב פחות את קולות הירי. אלון הוא סגן רבש"ץ שהחליף את שחר מלמד ז"ל שהיה בתפקיד לפניו. שחר וזאביק עציון שהיה הרבש"ץ נרצחו בצוק איתן במתקפת הטילים האחרונה למבצע.

     

    כשיש התחממות בנירים אלון מוכרח להישאר בקיבוץ, גם אם כולם מתפנים. לילך בעיקר חוששת מפינוי תחת אש עם שתי ילדות קטנות, איך תדע מתי האזעקה תתפוס אותה, ואיך תצליח ב-10 שניות להוציא את שתיהן מהרכב ולהישכב על הכביש?

     

    ילדה רצה למיגונית בנירים  ()
    "אין איש שחי במרכז הארז ויכול להבין מה זה לתפוס ילד ביד אחת וילד אחר ביד השנייה ולרוץ למיגונית. ואם הילד רחוק, מה תעשי?"

     

    אנשי נירים חיים בתסכול מתמיד, הם חומת המגן של המדינה שחוטפת בכל הזדמנות, שחייהם כל כמה זמן פשוט נעצרים. הילדים שם גדלים לפוסט טראומה, לשיח של מלחמה. אין איש שחי במרכז הארז ויכול להבין מה זה לתפוס ילד ביד אחת וילד אחר ביד השנייה ולרוץ למיגונית. ואם הילד רחוק, מה תעשי? אלו משברים שהתושבים שם עוברים על בסיס כמעט יומי.

     

    היה לי חשוב לנסות להסביר מה זה אומר לחיות תחת אש, להציג את הפחדים והחרדות בגידול ילדים במקום כזה דרך עיניה של לילך, אך גם את האופטימיות והיתרונות של מקום כה מורכב דרך עיניהם של סבא וסבתא, ולמה זה בלתי אפשרי לאדם שכל חייו נמצאים שם לקום וללכת. הרגשתי שזו חובתי להציג את הנושא, נושא שלצערי לעולם לא יפסיק להיות רלוונטי, לא רק כשהטילים נופלים על תל אביב.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים