פורום השואה, כבוד המלכים ורמיסת השורדים
בזמן ששועי עולם התכנסו ברוב פאר והדר לאירוע בירושלים, אני ביקרתי שורד אושוויץ בדירה-חורבה עם מקרר עלוב. הוא, אגב, לא הוזמן לאירוע
ארכיון(צילום: EPA)
בתחילת השבוע התקשר אלי מכר וסיפר לי על אדם מבוגר, על פניו ערירי, שמתגורר בבדידות בדירת קרקע מוזנחת בתל אביב, וכנראה זקוק לעזרה. בזמן האחרון אני מוצאת עצמי נדרשת שוב ושוב לבקר ולסייע לקשישים עזובים, וזה בפני עצמו מעיד על ליקוי חמור של הרשויות. מכל מקום, גם הפעם יצאתי לבקר, ונחרדתי.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
במהלך כל השהייה במקום התאפקתי שלא לבכות. רק לראות את האיש המתוק הזה, בדירה-חורבה שקירותיה רטובים, מקרר חלוד עם שני ממרחים לא מזוהים. הוא עצמו דקיק, עטוף שמיכות, ורק עיניו הכחולות בורקות ומלאות חיות.
התארגנתי במקום, הבאתי ארגזי מזון וכלים, הכנתי תה ופתחתי קופסת עוגיות. כשהושיט יד לתה נחשף מספר כחול מקועקע על הזרוע. מתברר שחברי החדש הוא ניצול שואה ששהה באושוויץ בחודשים האחרונים לפני השחרור. וכל כמה שמצבו הפיזי היה רעוע, הוא היה עירני לגמרי ומעודכן בחדשות, כולל בפורום השואה המתכנס בימים אלה בירושלים לציון 75 שנים לשחרור המחנה.
בהערת אגב – אני מתנצלת אבל לא מתאפקת - אציין שמי שהוביל את המהלך לקביעת יום השואה הבינלאומי (מדי שנה ב-27 בינואר) היה בן-זוגי דאז סילבן שלום, וזו אולי פסגת הישגיו, בוודאי המרגשת שבהם. אבל נחזור לידידי המבוגר ולכוס התה שלנו.
כתבות נוספות הנושא:
דיברנו בנעימים. הוא סיפר על חייו ולא התלונן. אבל כשעלה נושא האירוע, התעוותו פתאום פניו בכעס: "את כל העולם הם מזמינים, מאות אנשים, מטוסים ומכוניות, ולא יכלו להזמין אותי? בעצם, עזבי אותי, מויחל טויבס, אבל יש עוד ניצולים משם. לא נשארנו הרבה, אבל יש. והם קוראים לנו 'זיכרון חי של השואה'. אבל זה רק בדיבורים. כל המלכים והנשיאים שבאים לירושלים ישמעו נאומים, יסתובבו ביד ושם, אבל את מי שהם באמת היו צריכים לראות, אותנו, הם לא יראו. ולא ישמעו. כי אנחנו לא שייכים לעניין. את מבינה? אנחנו, שהיינו באושוויץ, לא מוזמנים לטקס יום השנה לשחרור אושוויץ. זה מרגיז אותי. וגם מרגיז אותי שיכולתי לאכול סוף-סוף איזו ארוחה הגונה".
המשפט האחרון נאמר בחיוך מריר, אבל הוא המחיש בחדות את הפער שבין הטררם הגדול סביב הכנס בירושלים, לבין המציאות העגומה של רבים מניצולי השואה, בעיקר אלה שהסדרי השילומים פסחו עליהם מסיבות פורמליות ובירוקרטיות.
מצד אחד, שועי עולם עם פמליות ולימוזינות, מצד שני קשישים חבוטים ומוזנחים. מצד אחד מליצות בנוסח "לזכור ולא לשכוח" וחובת העולם למנוע מהאנטישמיות להרים ראש; מצד שני חברה שליבה גס בכבוד זקניה, מנוכרת לאומללותו של הזולת, בזה לקשישוּת באשר היא.
דווקא בגלל זכר אושוויץ, החברה הישראלית צריכה להיות חברה של חמלה וחסד ועזרה לזולת. והיא צריכה להמחיש את זה - לא במילים ובהצהרות ריקות – אלא במעשה יומיומי, בהסדרים כלכליים ובמעשים בפועל. ואני לא מדברת דווקא או רק על שורדי השואה, אני מדברת על כל מי שנדחק לשולי החברה שלנו - בין אם קשיש נצרך, נכה נזקק לעזרה או מי שנפשו מסוכסכת.
שלא כהרגלי, הביקור הזה הותיר אותי ללא מילים. חיבקתי אותו והבטחתי שלפחות ארוחה טובה תעלה על שולחנו כל יום.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
ג'ודי ניר מוזס שלום
מומלצים
