שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    חוק קמיניץ: המסמר האחרון בארון הקבורה של החברה הערבית

    מצוקת הדיור ביישובים הערביים נולדה משילוב בין מדיניות ממשלתית לבין כשל של ראשי הרשויות. בהיעדר אדמות נדחפו התושבים לבנות ללא היתר, וכעת הם עומדים בפני עונשים כלכליים ופליליים שישלחו אותם לרחוב. חוק קמיניץ, שהמשותפת דורשת את הקפאתו, עלול להביא לקריסת המגזר

     

    איילת שקד (צילום: יאיר שגיא )
    היוזמת: שרת המשפטים לשעבר איילת שקד(צילום: יאיר שגיא )

    הנתונים ידועים אף שמעטים בישראל נוהגים להתייחס אליהם: ב-72 שנות קיומה של המדינה לא הוקם בתחומה אף יישוב ערבי חדש (בנגב נוסדו כמה יישובים בדואים, אבל הועברו אליהם בני השבטים שפונו מהשטחים שבהם חיו). 150 אלף הערבים שנשארו במדינה ב-1948 גדלו מאז ליותר מ-1.5 מיליון נפש. איפה כולם אמורים לגור? התרחבות הבנייה לשטחים מסביב ליישובים הקיימים היא בעייתית (ראו להלן) וביישובים יהודיים לא ששים לקבל שכנים ערבים. אז מה עושים? ואיך בכלל הגיעה החברה הערבית לדרך ללא מוצא?

     

     

    מאז הקמתה פעלה המדינה במרץ ל"הברחת" קרקעותיה ממתחמי התכנון המקומיים של היישובים הערביים. שיטת הפעולה הייתה הגברת החנק התכנוני על היישובים ומניעת הכשרתן של תוכניות בנייה למגורים. במקביל עודדה המדינה את התושבים באמצעות זרועותיה השונות - בעיקר קרן קיימת לישראל ומינהל מקרקעי ישראל - להחליף את קרקעותיהם החקלאיות שמחוץ ליישובים, בקרקעות המדינה המיועדות לבנייה הכלואות בתוך היישובים, תוך קביעת מקדם החלפה בלתי סביר בעליל: לעיתים דונם אחד לבנייה בתוך היישוב הוחלף בשמונה דונם קרקע חקלאית.

     

    וככל שהתהדקה לולאת החנק התכנוני, גברה המוטיבציה של התושבים להחליף את קרקעותיהם. בלית ברירה המשיכו זוגות צעירים להקריב את קרקעותיהם החקלאיות לטובת בניית בית מגורים בתוך היישוב. בשיטה זו הצליחה המדינה "לגאול", כפי שקרן קיימת נהגה לכנות את הפעולה, כמעט את כל קרקעותיה ממי שמצוקת הדיור הכניעה אותם.

     

     

    ראשי היישובים הערביים, כמו גם התושבים עצמם, לא היו ערים למדיניות הגאולה הזו, ולא נאבקו מספיק כדי לחייב את רשויות המדינה להרחיב את תוכניות הבנייה ולמנוע את הגזל החוקי (קל וחומר על רקע מדיניות ההפקעה של קרקעות הציבור הערבי). מתוך מצוקת הדיור נפלו התושבים הערבים לתוך מלכודת דבש שנטמנה להם עד שהתפתח שיתוף פעולה בין המדינה לבין מתווכי קרקעות: אלה, מתוך בצע כסף, עודדו את התושבים לוותר על מאות הדונמים החקלאיים בתמורה למגרשי בנייה בתוך הישובים.

     

    ראשי הרשויות הערבים לא ידעו לעשות שימוש נבון ונכון בחקיקה הקיימת, המאפשרת במקרים מסוימים להפקיע קרקעות של המדינה לצורכי הציבור שלהם, ממש כפי שקרה וקורה יום ביומו במגזר היהודי. עד שנת 2003 לערך לא תמצאו כמעט אף ראש רשות שעתר לבית המשפט נגד החנק התכנוני ביישובים.

     

    עימותים במחאה נגד הריסת בתים במגזר, ינואר 2019

    עימותים במחאה נגד הריסת בתים במגזר, ינואר 2019

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    וכך איבדו היישובים הערביים את כל עתודות הקרקע של המדינה שהיו עשויות לעמוד לטובת התושבים. הרשויות נרדמו בעמידה ולא הרגישו שהשטיח נמשך מתחת לרגליהן, בין אם בגלל היעדר כישורים מתאימים לתפקיד, בין אם מתוך שאננות וחוסר אכפתיות, ובעיקר משום שרשות מקומית נתפסה בעיניהם ובעיני הבוחרים שלהם כגוף של יוקרה וכבוד, ולא כמשרתת ציבור.

     

    טורים נוספים של עו"ד שקיב עלי:

     

    בשל כך, בקושי ניתן למצוא ביישובים הערביים מוסדות ציבוריים ראויים או מוסדות ציבור בכלל. פשוט אין בנמצא קרקע מדינה שאותה ניתן לייעד למטרות ציבוריות, ואין גם קרקעות פרטיות שאותן יכולות הרשויות להפקיע לצורכי הציבור. הקרקעות הפרטיות שנותרו בתוך היישובים יכולות לספק בקושי רב את צורכי המגורים של בעלי המגרשים וצאצאיהם, כך שבהיעדר הרחבות של התוכניות הקיימות או קרקע חלופית, המוטיבציה למכור מגרשי בנייה כאלה גם לצורכי הציבור היא כמעט אפסית.

     

    ואז הגיע קמיניץ

    מצוקת הקרקע הזמינה, והיעדר תוכניות בנייה, החריפו את מצוקת הדיור בציבור הערבי והובילו לבניית אלפי יחידות דיור ללא היתרי מחוץ לתחום השיפוט התכנוני או על הקרקעות החקלאיות. כפועל יוצא קרסו תושבים ערבים תחת נטל הקנסות שהוטלו עליהם בבתי המשפט, שמוערך בעשרות מיליוני שקלים בשנה. אלפי כתבי אישום תלויים ועומדים נגדם, ואלפי צווי הריסה וצווי איסור שימוש במבנים הוצאו, עד כדי כך שכל המגזר שקוע מכף רגל ועד ראש בתוך ערמות של הליכים משפטיים.

     

    על רקע כל אלה הגיע ב-2017 חוק קמיניץ (תיקון 116 לחוק התכנון והבנייה). במסגרתו חוקקה שרת המשפטים דאז איילת שקד את תקנות העבירות המנהליות שנכנסו לתוקפן לפני כשנה. לאחרונה אמרה שקד שהחמרת הענישה על פי חוק קמיניץ מיועדת להגביר את הענישה וההרתעה במגזר הערבי, תוך החלתו באופן רטרואקטיבי גם על בנייה קודמת שלא כדין, גם אם ננקטו כלפיה הליכים משפטיים בעבר.

    ארכיון. הריסת בית בקלנסווה ()
    ארכיון. הריסת בית בקלנסווה

    עיקרו של החוק הוא בהענקת סמכויות לא מרוסנות למפקחי הבנייה, שהוסמכו להוציא הודעות קנס מנהליות עד לסך של 300 אלף שקל בגין בנייה לא חוקית. בעבר רק בתי משפט היו מוסמכים להטיל את הקנסות, והם נהגו לשמוע את הנאשם, את מצוקותיו, את נסיבותיו האישיות, המשפחתיות והכלכליות, ובהתאם לכך לגזור את העונש. עכשיו זה השתנה.

     

    אמנם הטלת הקנס המנהלי לא חוסמת את הדרך בפני הנאשם לפנות לבית המשפט - בין אם לצורך המרתו במאסר בפועל של עד שנה ובין אם בכדי לבטלו. אבל עילות ביטול הקנס מצומצמות ביותר, ובתי משפט לא מוסמכים להפחיתו אלא בנסיבות מיוחדות.

     

    למעשה, חוק קמיניץ העניק סמכויות שיפוטיות למפקחי הבנייה במקום לבתי משפט, והטלת הקנס נתונה לשיקול דעתם. ירצו - יטילו, לא ירצו - לא יטילו. ובמרחב שיקול הדעת הזה יכולים להיכנס שיקולים זרים מן הגורן ומן היקב. מה גם שקנס מנהלי זה לא עומד בפני עצמו, והוא מצטרף לכל קנס או עונש אחר שיוטל על הנאשם ככל שיוגש כתב אישום נגדו.

    עו
    עו"ד שקיב (שכיב) עלי

    קנסות מנהליים עד לסך של 300 אלף שקל הופכים את עבירת התכנון לעבירה מסוג פשע, וזו מקיפה גם שימושים אסורים במבנים שהוקמו ללא היתר טרם חקיקת החוק, בשעה שהעונש החמור לא עמד מול עיניו של מי שביצע את העבירה. מדובר באלפי מבנים שכנגדם תלויים ועומדים צווי איסור שימוש וטרם נהרסו על ידי בעליהם.

     

    וכשבעליהם יתחילו לסבול מהקנסות הכבדים, הדבר עלול להביא לקריסת החברה הערבית: במקום לשלם את הקנסות יעדיפו עשרות אלפי תושבים ערבים להרוס את בתיהם, לעבור לרחובות ולהפוך לנטל על המדינה שחוקקה את החוק.

     

    עבריינות כמעט בלתי נמנעת

    שינוי נוסף שהביא איתו חוק קמיניץ נוגע לצווי ההריסה. עד עתה, בית המשפט היה מוסמך לדחות את ביצוע הצו - לעתים למשך כמה שנים - כדי לאפשר למורשע להכשיר את הבנייה. אלא שתיקון קמיניץ שלל מבתי המשפט את הסמכות להאריך את המועד לביצוע צווי הריסה מעבר לשנה אחת, זאת אף שידוע כי תוכניות רבות נתקעות במוסדות התכנון, באופן ששנה אחת לא תספיק למורשע להוציא היתר בנייה. מה גם שלרוב לא יהיה ניתן להכשיר את הבנייה בהיותה מחוץ לשטח התכנוני של הישוב.

     

    עבריינות לעולם תהיה. ועבריינות בנייה על רקע מצוקת הדיור במגזר הערבי היא כמעט בלתי נמנעת. אין להטיל על הציבור גזירה שהוא לא יוכל לעמוד בה. החשש הכבד ביותר מחוק קמיניץ הוא הוא הגברת הפשיעה במגזר הערבי: כדי שתושב ממוצע יוכל לממן קנס של 300 אלף שקל הוא יצטרך לעבוד עשרות שנים. במצב זה, הוא עלול להעדיף לקחת הלוואה מגורמי פשיעה.

     

    על רקע מצוקת הדיור, ראוי היה אילו קידמה המדינה תכנון רחב היקף ביישובים הערביים טרם חקיקת קמיניץ, לפחות על ידי הכשרת כל הבנייה הלא חוקית הקיימת, ורק לאחר מכן לבחון את הרלבנטיות של החוק.

     

    לאחרונה חזר חוק קמיניץ גם לתודעת הציבור היהודי, על רקע הדרישה של הרשימה המשותפת להקפיאו. זה חוק רע המכוון נגד אוכלוסייה מוחלשת שנקלעה למצוקת דיור שלא באשמתה. אם בכלל, היה צריך להפעילו בהדרגה ללא תחולה למפרע. וראוי עוד יותר אילו הטלת הקנס תהיה רק בידי שופטים ניטרליים ולא בידי מפקחים שבן לילה הפכו לשופטים הגוזרים את דינם של אזרחים ומטילים עליהם קנסות עתק שעה שהם מצויים במצב של ניגוד עניינים: גם מפקחים, וגם גוזרים את הדין.

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים