"הגוף שלי רועד אבל הנוף משוגע": האיש שהולך על חבל בגובה

"כשאנשים צופים בי מהצד הם תמיד שואלים: 'מה אתה בקרקס? אתה ליצן?' - זה מצחיק אותי".

אז לא, אסף וייס בן ה-34 מתל אביב הוא לא ליצן, לא קרקסן ולא פעלולן. הוא הבעלים והמנהל של קבוצת הכנה לצבא, ובשעות הפנאי הוא גם ספורטאי בתחום מסוים מאוד שנקרא הייליין (Highline) או בתרגום לעברית: הליכה על חבל בגובה רב. 

מה זה בעצם אומר "ללכת על חבל"? זה סוג של ספורט? זה תחביב? 

"זה ספורט לכל דבר ועניין אבל לצערי, בארץ הוא לא מוכר כספורט. אנשים שיראו אותנו הולכים בגובה יחשבו שאנחנו חבורה של מטורללים שאין להם מה לעשות בחיים, הם לא יראו את זה כספורט כמו שרואים את זה באירופה או באמריקה. את יכולה לראות בערים בעולם אנשים הולכים בגובה בין גורדי שחקים, בצורה חוקית ומוסדרת עם העיריות. 

"מבחינה מוטורית, אנחנו רגילים לדרוך על אדמה יציבה. אנחנו לא רגילים ביומיום ללכת על חבל באוויר. המשמעות היא שבהתחלה אנחנו ממש נרעד, אבל אז מתרגלים. זה כמו לרכוב על אופניים. העניין הוא שבישראל, רוב האנשים לא יודעים במה מדובר. הם לא באמת מבינים את הנושא הבטיחותי, אז התגובה הראשונה היא תגובה של פחד: "זה לא מסוכן? מה קורה אם אתה נופל?". אנשים לא מבינים שאנחנו מאובטחים לרצועה שמאובטחת לרתמה, ואם אנחנו נופלים - ואנחנו בהחלט נופלים לפעמים - אנחנו פשוט מטפסים בחזרה, זה חלק מהעניין. 

"בנהיגה אנחנו מרגישים מאוד בטוחים בתוך הרכב, אבל אנחנו בעצם במהירות של 100 קמ"ש עם פוטנציאל להרס מאוד גדול, ודווקא פה אתה הרבה יותר בטוח. פשוט מהצד זה נראה מפחיד - ללכת על חבל דק, בין שמיים וארץ, ואם תיפול אז מה יקרה וכו' - אבל בפועל אתה בעצם שוקל 80-70 קילו, והרצועה הזאת יכולה להחזיק מעל 2 טון. אין סיכוי שהיא תיקרע, וחוץ ממנה יש עוד מערכות גיבוי". 

אסף וייס הולך על חבל בגובה

איך מצליחים בכלל ללכת על חבל דק?

"לכל אחד יש טכניקת הליכה משלו, וזה יפה לראות איך אצל כל בן אדם זה מתבטא בצורה אחרת, אבל כעיקרון אם הרצועה היא האמה שלי, אז שמים את הרגל ממש לאורך הרצועה. לא ב-90 מעלות אלא לאורך הרצועה. כל פעם שמרגישים מספיק יציבים אז מעבירים את המשקל של האגן קדימה ודורכים כמו חתול במעין הליכה חתולית כזאת, מאוד מדודה, לאורך הרצועה. 

"כל הגוף עובד במעין הרמוניה, כמו איזושהי סימפוניה מדויקת ומתוזמנת. אתה נדהם כל פעם מחדש מהעובדה שאתה מצליח להישאר על הליין, ושואל את עצמך איך הגוף יודע לעשות את זה כי הרי אתה לא קיבלת תווים, אתה לא יודע מה התווים של המנגינה, פשוט למדת את המנגינה בעל פה".

בניגוד למה שנהוג לחשוב, לא כל מי שעוסק בתחום הוא בהכרח צעיר או חזק פיזית: "לבני אדם יש השרירים המייצבים הדרושים להליכה על החבל, ואפשר לעשות את זה בכל גיל. הכל עניין של תרגול וריכוז", מסביר וייס.

התרגול העיקרי, כך מסתבר, הוא להצליח להתעלם מהפחדים שמופיעים גם אחרי חמש שנים בתחום, "כי יש איזשהו פחד הישרדותי שקיים. הגוף לא רוצה להיות שם. היצר ההישרדותי אומר: 'אתה לא אמור להיות במקום הזה, זה לא בטיחותי'. אבל בגלל שאני יודע רציונלית שזה כן בטיחותי, זאת הפלטפורמה הכי טובה בשבילי להתמודד עם פחדים מדומים. אני לא אשקר, תוך כדי הליכה מתגנבות לפעמים מחשבות רעות - אולי לא קשרת את רצועת האבטחה, אולי לא הידקת את הרתמה מספיק, אולי לא אבטחת את המערכת כמו שצריך", אבל לרוב הפחדים באים בצורה פשוטה יותר - דופק גבוה, פרפרים בבטן, לחץ שאומר לך 'זה לא טבעי, האם גם הפעם תצליח ללכת על הליין?'".

אז למה בעצם?

"גם אני שואל את עצמי כל פעם מחדש 'למה לי?', אבל כנראה שהאדרנלין בתוך הריק הזה, בכלום הזה, על חבל דק עם רצועה כל כך דקה, יש בו משהו שמנצח כל אדרנלין אחר. גם בהשוואה לצניחות חופשיות או לצניחות צבאיות, הייליין מנצח בפער. יש בזה הרבה ריגוש, התמודדות עם הגובה, אתה מרגיש שאתה במעין פלנטה אחרת. זה סוג של מורפיום טבעי. כשאני על הליין אני לא מרגיש כאבים, לא מגרד לי, שום דבר לא מציק לי, ואפילו לא קר לי גם אם המעלות צונחות. ברוב המוחלט של המקרים אין לי מחשבות תוך כדי הליכה. אתה כל כך נוכח בכאן ועכשיו שכבר שכחת מה זה עברית, אתה לא יודע מה זה לדבר. כן קרה לי פעם אחת תוך כדי הליכה שפתאום שאלתי את עצמי 'רגע, אבל נעלתי את הדלת?'". 

מה קרה אז? 

(צוחק) "ברגע שחשבתי אם זכרתי לנעול את הדלת, נפלתי". 

אתה בכלל מצליח להתרכז בנוף תוך כדי?

"ההסתכלות על הנוף היא לא אותה ההסתכלות שיש לך כשאתה יושב על כיסא ונושם אוויר עם כוס תה, זה מבט אחר. אני במעין חלום כשאני הולך על הליין, ותוך כדי רואה את התהום ואת ההרים. זה עוד כלום, הנוף הכי מטורף שהייתי בו זה נוף בצרפת באלפים, שם יצא לי ללכת בגובה של 350 מטר - קצת יותר גבוה ממגדל אייפל, קצת פחות ממגדלי התאומים, בערך אותו גובה של צניחה מהרקולס שעשיתי בצבא". 

וייס עולה יחף לסשן הדגמה על חבל באורך של כמעט 100 מטר. הוא הגיע עם חבריו, יונתן הוניג ואביה סלומון, שעזרו לאבטח, לעגון ולקשור והיו גם אוזן קשבת. "חשוב לעשות את זה עם חברים שאתה מרגיש נוח איתם, אחרת אין מצב שאתה מצליח להתרכז", הוא מסביר לי. תוך כדי הליכה ובניסיון חזק להתרכז למרות העיניים הנעוצות בו מכל עבר, שמעתי אותו לוחש לעצמו "אל תוותר, תנשום. הגוף שלי רועד אבל הנוף משוגע". כשחזר לקרקע קורן מאושר שאלתי אותו, "זה שווה את זה?" - "ברור, תראי איזה חיוך יש בכל סוף סשן, מי שרוצה חיוך כזה צריך לעלות גם".