בין מקלובה לשופינג: חופשה בוואדי עארה
אירוח ביתי באום אל פחם, גלריית אמנות ב"כפר של המלומדים", חיבור לטבע בעזרת קציצת חוביזה וחנויות של צמחי מרפא לצד ג'ינסים ממותגים בשוק הכי זול באזור. יצאנו לחופשה קצרה וקצת שונה בוואדי עארה
ואדי עארה נחרט בזיכרון כמקום שעוברים בדרך לצפון, בנסיעות שבילדות הרגישו ארוכות מאוד. הגבעות הירוקות והבתים הערביים, אלה עם הקשתות והחלונות הענקיים, צצו מבעד לחלון לזמן מה ואז נעלמו. הפחד מהפקקים תמיד היה כנראה חזק יותר מהרצון לעצור לרגע. למה בעצם?
את התפיסה של ואדי עארה כאזור שעוברים בדרך לגולן/ הכינרת/ צימר מפנק כלשהו/ כל התשובות נכונות – מנסים לשנות כבר שנים בעמותת מרבד ירוק ואדי עארה. היא הוקמה על ידי טל רז ותושבים ופעילים חברתיים נוספים מאזור הוואדי, יהודים וערבים כאחד. "הרגשתי שאני גרה פה אבל לא מכירה את האזור, הנוף יפה - אבל הוא תמונה, לא חלק מהחיים שלי", מסבירה רז, מורת דרך ותכשיטנית המתגוררת בקציר, "אז התחלתי להביא קבוצות לוואדי עארה וחיפשתי אטרקציות תיירותיות".
מה באמת יש לעשות בוואדי עארה? למה לא להמשיך עוד קצת צפונה?
"זה חבל ארץ יפה - יש פה שטחי טבע, שמורת ים. פעם אטרקציה תיירותית הייתה גן לאומי או טרקטורונים. היום ללכת לפגוש מישהו בביתו זה גם אטרקציה, זו מגמה עולמית בתיירות. מחפשים לא להיות תיירים מבחוץ, אלא לפגוש את האנשים גם בבתים שלהם. פה יש שילוב של טבע, אנשים וגיאו-פוליטיקה".
ואם כבר מדברים על פוליטיקה - הגענו לסיור בזמן טעון, זמן קצר לאחר הצהרת טראמפ על התוכנית שלו, שבמסגרתה עשויים יישובים ערביים באזור המשולש לעבור לשטח המדינה הפלסטינית העתידית. אי אפשר לומר שלא חששנו בכלל, אבל שירין מחאג'נה מאום אל פאחם, מורת דרך, דוקטורנטית לארכיאולוגיה ומנכ"לית העמותה, קיבלה אותנו בחיוך והעדיפה להתמקד בכאן ועכשיו, כלומר מציאות מורכבת לא פחות שבה מתקיים לו ברטעה – כפר אחד שחולק לשני חלקים.
ב-1949, במסגרת הסכם שביתת הנשק עם ירדן, הוחלט להעביר את הקו הירוק על התוואי הטבעי של הוואדי. הבעיה: הוואדי גם עבר באמצע הכפר. "כשסימנו את הקו הירוק לא הבינו שחצו את הכפר לשני חלקים. משפחות מצאו את עצמן מחולקות – אח אחד בצד הישראלי ואחר בצד הירדני, שהפך לפלסטיני", מסבירה מחאג'נה.
עד 1967 היה באמצע הכפר מחסום, אבל אחרי מלחמת ששת הימים הסירו את כל המחסומים, והכניסה מברטעה הישראלית לברטעה המזרחית ולהיפך הפכה חופשית. היום גדר ההפרדה עוברת מחוץ לכפר ולא חוצה אותו באמצע. למעשה המתבונן לא יכול לדעת איפה הגבול בין ישראל לרשות הפלסטינית. באיזה בית גרים אנשים עם תעודת זהות כחולה, ובאיזה בית מחזיקים בתעודת זהות ירוקה.
ואף שאין מחסום פיזי, תושבי החלק המזרחי אינם יכולים לצאת בחופשיות מהכפר. "כשאנחנו צריכים לעבור לשטחים, אנחנו צריכים אישור, אם אנחנו רוצים ללכת לישראל - אנחנו גם צריכים אישור", מסביר ג'האד כבהא, בעל בית בד המתגורר בצד הפלסטיני של הכפר.
איך זה עוד משפיע על החיים? אם אתה צריך משטרה, המשטרה הישראלית נכנסת לפה?
"לא".
והפלסטינית?
"גם לא".
באופן לא מכוון, המורכבות הזו יצרה את השוק הגדול והזול ביותר באזור. בזמן האינתיפאדה השנייה נסגרו המחסומים לרשות, ובעלי העסקים בתוך הרשות, שהסתמכו על ערביי ישראל שיקנו אצלם את מרכולתם, עמדו על סף קריסה. רבים החליטו להעביר את החנויות שלהם למקום הכי קרוב לישראל שאין בו מחסום - ברטעה.
יותר מ-1,200 עסקים נמצאים בכפר. חנויות בגדים מסורתיות לצד דוכנים עם ג'ינסים ממותגים, מאפייה הצמודה לחנות מנורות. אנחנו מטיילים בין הדוכנים השונים, מנשנשים זיתים כבושים ומיץ רימונים ועוברים בין שטח הרשות לשטח ישראל בלי לשים לב.
בתוך חנות תבלינים לא גדולה מחאג'נה מציגה צמחי מרפא שלא תמצאו בחנויות התבלינים במרכז הארץ - אחד מרפא פצעים ואחר מסייע בהסרת שיער.
יש הבדל במחירים בין שני הצדדים של הכפר?
"אנחנו כפר אחד, אנחנו לא מחלקים עוד יותר את הכפר".
באום אל פאחם מקבל את פנינו אמיר ג'בארין, סטודנט צעיר ורהוט שמתנדב בעמותה. בביתו השולחן כבר ערוך ועליו סלטים ומקלובה שאמו הפכה מול עינינו.
למה בכלל להכניס אנשים לבית שלך? למה לא ללכת למסעדה וזהו?
"זו חוויה אחרת להגיע לבית של אנשים, להתארח אצלם. אירוח זה אצלנו בדם. לבוא ולאכול עם המשפחה ולשמוע את הסיפור שלהם - זה לא משהו שאפשר לקבל במסעדה".
מה התגובות שאתם מקבלים?
"בהתחלה אנשים מגיעים לכאן בחששות - שמעו על אום אל פחם בעיקר דרך החדשות, ובדרך כלל לא דברים הכי טובים. וכשמגיעים לכאן הם פתאום מגלים אוכלוסייה אחרת, אנשים חברותיים, ויוצאים עם דעה שונה לגמרי. בהמשך הם מספרים לאנשים אחרים על החוויה החיובית שלהם באום אל פחם, ואז אנשים מתחילים לשנות דעה ולהתעניין. אלה בעצם זרעים".
מה יש לצעירים לעשות באום אל פחם?
"המון בילוי מתפתח בזמן האחרון, המון בתי קפה, כרגע בונים פארק חדש על ההר הכי גבוה באזור. יש את קניון סבן שהוא הקניון הכי גדול באזור".
זול?
"כן, בכלל ואדי עארה זה יותר זול".
באום אל פחם גרים קרוב ל-60 אלף תושבים, אבל התשתיות רחוקות מהתשתיות של עיר ישראלית באותו סדר גודל. "בישראל זה לא ככה", אני מוצאת את עצמי אומרת, ומחאג'נה מזכירה: "אבל אנחנו בישראל".
לצד בתי הקפה והחנויות הרגילות שיש בכל עיר תוכלו למצוא גם עסקים מסורתיים ותיקים כמו החנות של עלי סבאח– שהקים הסבא רבא שלו לפני 150 שנה. פעם מכרו פה תמרים, היום הוא מוכר בגדים מסורתיים לחתונות, מחרוזות תפילה, ספרי דת וקוראן. "הרבה יהודים גם באים אליי", הוא מפתיע. מתברר שהחנות שלו היא להיט לקראת פורים, כשכאפיות וגלביות הופכות מבוקשות בקרב הקהל היהודי.
ואם כבר מסורת – אז חנות המפעל של ממתקי חסיבה היא מקום מצוין להפסקה מתוקה. במקום מוכרים עשרות סוגי בקלאווה, והריח נפלא. אנחנו בחרנו בכנאפה מתוקה וטעימה עם גבינת בקר.
את הלילה בילינו בצימר "העיגול הפנימי", של איריס ורמי סמסון במושב עין עירון. מלבד המיקום האסטרטגי של המושב, שקרוב מאוד גם לכביש 6, הוא מציע גם גינה ענקית המתפרשת על ארבעה דונם של עצי נוי, פרי ופרחים שבעקבות הגשמים הרבים צמחו והפכו ענקיים. בתוך כל הירוק אפשר לקבל שיעור מדיטציה וטיפולים הוליסטיים שונים, אפילו טיפול במים.
בני הזוג מסבירים שניתן להגיע בקלות לאתר הארכיאולוגי תל אסור או לטייל ברגל למטעים ולמעיין הסמוך, אבל לנו אצה הדרך והשכם בבוקר כבר נסענו לכפר קרע, "הכפר של המלומדים" כפי שקראו לו המדריכות מחאג'נה ורז.
כפר קרע באמת נראה אחרת לגמרי מאום אל פחם וברטעה - הכבישים מסודרים יותר והבתים גדולים הרבה יותר. נכנסנו לגלריה של מוחמד סעיד קלש, אמן מוכר המתמחה בקליגרפיה, אמנות הכתב. עבודותיו של קלש מוצגות בתערוכות בארץ ובעולם, אבל הגלריה בכפר היא המקום היחיד שבו הוא מציג את העבודות בדרך קבע וגם יוצר ומלמד על הקליגרפיה והתרבות האסלאמית. על הקירות תלויות עשרות עבודות בגדלים שונים, עשויות בעיקר מעץ, פורניר וזכוכית. "האלמנטים הם מזרחיים והטכניקה מערבית", הוא מדגיש.
בכפר גרה גם אמנה כנאענה, פעילה חברתית ובשלנית מדופלמת, שמעבירה סיורי ליקוט בשטח הפתוח באזור הכפר. בין שדות ירוקים ונחל קטן שזורם כאן היא מסבירה על החוביזה: "זה מלך הארוחות אצלנו", היא מכריזה ומיד מלקטת עם סכין קטנה כמות גדולה של עלים. "קוצצים דק דק עם בצל ושמן זית - ואחלה ארוחה עם יוגורט, פיתה ולימון. זה בריא!".
גם כנאענה מספרת איך מבקרים מגיעים לאזור בחשש, אך משנים את דעתם. "כאן אין לנו גבולות – נהנים, צועקים, מדברים וצוחקים. כשאנשים מבשלים ואוכלים ביחד, זאת הנאה. אני מחזירה אותם לטבע, לנשום ולראות איך מוצאים באדמה אוצר", היא אומרת - ומכינה לנו מהאוצר קציצת חוביזה מפוארת.
אז יש סיבה לעצור בדרך לצפון. אפילו בלי להמשיך הלאה, לוותר על הפקקים. ומה אם תוכנית טראמפ תתגשם במלואה? עושה רושם שהתושבים המקומיים לא מתרגשים. או כמו שאמר את זה עלי סבאח מהחנות באום אל פחם, "טראמפ וביבי שני משוגעים. זה לא יקרה".
