שתף קטע נבחר

המועצה לזכויות שלא רואה בני אדם

ההחלטה לסמן חברות ישראליות הפועלות ביהודה ושומרון מוכיחה שיש גופים באו"ם שלא מבינים מה קורה בשטח ופוגעים קודם כל בפלסטינים

 

מועצת זכויות האדם של האו
מועצת זכויות האדם של האו"ם (צילום: AFP)

יש מספיק רגעים שבהם האו"ם, על מוסדותיו השונים, יכול להרגיז כל ישראלי ממוצע. במשך שנים, בזמן מלחמת האזרחים בסוריה, היו כל כך מעט דיונים בנושא במועצת הביטחון, עד שהצביעות שממילא מיוחסת לארגון הזה התרוממה לגבהים חדשים. במועצה לזכויות אדם שליד האו"ם המשיכו באותן שנים לקיים דיונים רבים על סבל הפלסטינים בעזה - עניין לגיטימי – אלא שבמקביל זעקה לשמים ההתעלמות הכמעט מוחלטת מהטילים, הרקטות והפצמ"רים הנורים על אזרחי ישראל, ומהעובדה שכשני מיליון תושבי הרצועה מוחזקים כבני ערובה בידי חמאס ולא בידי ישראל. כלומר, זכויות אדם חשובות לאו"ם, אבל לא תמיד.

 

 

בשבוע שעבר, כשמועצת זכויות האדם קיבלה החלטה להחרים יותר מ-100 חברות ישראליות הפועלות ביהודה ושומרון, אפשר היה להכריז סופית שגם אם היא מבינה בזכויות באופן אקדמי ותיאורטי, לא כך הדבר בחיי היום-יום. שוו בנפשכם שחברת מקורות, שמופיעה ברשימה, חדלה להעביר מים לרשות הפלסטינית. אפשר רק לדמיין את גודל הדרמה שתתחולל, וברור גם למה. למרבה המזל ניתן להניח שזה תסריט שלא יקרה - כי ישראל לא תאפשר זאת.

 

הניתוק המוחלט של היושבים במועצה מהמציאות בשטח זועק לשמיים. המתח היומיומי של החיים כאן זר להם לחלוטין. הם לא מכירים את המצב הביטחוני ולא את המצוקה הכלכלית. יותר מכל זה נובע מחוסר הבנה מהותי ביחס לעתיד כאן, ועל כן הטעות העמוקה - ולא בפעם הראשונה - ביחס לפעילות הכלכלית ביהודה ושומרון.

 

החרמה של עסקים ישראליים היא הנפת חרב על פרנסתם של אלפי פלסטינים, וזה לא ישתנה במדינה-מינוס או כל מתכונת אחרת שבסוף תיווצר כפתרון מדיני. מה שברור הוא שהדחיפה לחרם על מוצרים ישראליים וחברות, או סימון שלהם, פוגע בראש וראשונה דווקא במי שהמועצה לזכויות אדם מתיימרת להגן עליו. הרי גם אם תמומש ההיפרדות, יידרשו עשור או שניים עד שיפורק הממשק הכלכלי הקריטי בין עסקים ישראליים למועסקים פלסטינים.

 

מבט על רשימת החברות המוחרמות מעלה שמועצת זכויות האדם מניחה שהפלסטינים לא יזדקקו לתרופות, לאנרגיה או לבנקים. ברור שכל החברות האלה משרתות יהודים שמתגוררים ביהודה ושומרון, אבל לא פחות את הפלסטינים - בין כמעסיקים ובין כצרכנים.  

 

 

אין כאן כוונה לעשות רומנטיזציה של כלכלת שטחי C. רק לפני פחות משנה וחצי נרצחו קים לבנגרונד יחזקאל וזיו חג'בי בפיגוע במפעל בברקן. עם זאת, העובדה שהמפעלים המשיכו לפעול שם ללא מורא היא אור קטן לסיכוי לעבוד ולחיות יחד.

 

כל מי שביקר אי פעם במפעלים הללו מכיר את היחסים שנרקמים שם בין יהודים לפלסטינים. כשדניאל ברנבוים, אז המנכ"ל של סודהסטרים, נאלץ להעביר את המפעל ממישור אדומים לתוך ישראל בשל איומי החרם, עמדו העובדים יחד והחזיקו ידיים. זאת הייתה טעות גדולה של הממשלה לא להיענות לבקשת המפעל ולתת אשרות לעובדים הפלסטינים.

 

את הדו-קיום המורכב הזה, מועצת זכויות האדם לא רואה. היא לא רואה את הסיכוי ואת ההזדמנות, וגם לא את ההבדל העמוק בין ישראל לבין דרום אפריקה של תקופת האפרטהייד, שלא התמודדה מול איום ביטחוני. מותר לבקר את ישראל ולדחוק בה לשוב לשולחן המו"מ. אבל אין שום הצדקה לחרם.

 

  • איילת נחמיאס ורבין היא ח"כית לשעבר, צפויה לכהן בקרוב בתפקיד בהתאחדות התעשיינים

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים