"דונלד טראמפ הוא לא איש חם ופתוח. הוא כן ביקש סוכריות טיק טק בטעם מנטה"

הצרות של חיים שקדי הן לא צרות של אדם רגיל. “הייתה פה כוכבת קולנוע מאוד גדולה וידועה שב־12 בלילה גילתה שהמיטה של המלון גבוהה, והכלבה שהייתה איתה לא הצליחה לקפוץ למעלה. היא ביקשה עזרה, אז הבאתי נגר מהבית כדי שיבנה לה מדרגות באותו רגע. המושג ‘לא נעים’ לא קיים אצלה”.

אבל מה זה בשביל שקדי, המנכ”ל הוותיק של מלון המלך דוד בירושלים, להזעיק נגר באמצע הלילה. הוא כבר ראה ושמע הכל, וקשה מאוד להפתיע אותו. אם אתה אורח שלו, גם קשה מאוד להוציא ממנו ‘לא’, כל עוד אתה שומר על דרך ארץ. “מבחינתי זה בסדר כל עוד הדרישה לא פוגענית”, הוא אומר. “היה לי למשל אורח שוויצרי, מיליונר, שהעליב את התופרת שלי ואמרתי לו שיחפש מלון אחר. עם כל הכבוד לכסף וליוקרה יש קווים אדומים. אם אורח יבקש ממני לעשות עבירה על החוק אני לא אעשה את זה בשום אופן. אם לדוגמה הוא יבקש לעשות קוק בחדר, אגיד לו שאי־אפשר”.

למה, היו כאלה שביקשו?

“לא ביקשו. אבל היו כאלה שעשו ולא ידענו”.

כבר 25 שנה ששקדי בן ה־74 פותח את המיני־בר במלון לכל האח”מים הכי גדולים בעולם. כולם עברו אצלו בלובי. מבונו וברברה סטרייסנד, דרך הנסיך צ’רלס ועד הנשיאים פוטין, קלינטון, אובמה וטראמפ. ביוני הוא יחזיר את המפתח המגנטי לקבלה ויפרוש מעסקי המלונאות אחרי 43 שנים בביזנס. 

הוא הגיע לכאן לראשונה בשנת 1977 כמנהל כוח אדם, קפץ לכמה שנים לתל־אביב, ושב כמנהל. לא פלא, אם כן, שהוא מכיר כל קיר, וילון, מסדרון ודלת שיש למלון, על 233 חדריו, להציע. שקדי, איש נמרץ ורזה, עולה עם החליפה המעונבת שלו בגרם המדרגות עד לקומה השישית. “זו הסוויטה הכי מאובטחת במלון”, הוא אומר, ונכנס לחלל גדול של 180 מ”ר. “יש כאן דלת ברזל. זו בעצם כספת. היא כולה ממוגנת. חלונות ממוגנים. החלון שוקל 300 קילו ויכול לעצור טיל. כולם התארחו פה: פוטין, אובמה, טראמפ. אנשים שמתעניינים ובאים לראות את הסוויטה זה תמיד אותו דבר. הגברים מתעניינים בחלונות המשוריינים ונשים שואלות: ‘כאן ישן קלינטון?’”

ההיסטוריה של המלון, הכתובת הראשונה שאליה מתקשרים שועי עולם שמגיעים לבקר בישראל מאז ימי המנדט הבריטי, היא חלק בולט מכוח המשיכה שלו. האגף הדרומי של המלון נהרס בפיצוץ של האצ”ל ב-1946, השולחן מהספרייה שלו נלקח במיוחד למסוף ערבה ועליו נחתם הסכם השלום עם ירדן, לכאן הגיעו כל ראשי הממשלות והנשיאים אחרי רצח רבין, ופה נהנה פוטין מתפריט האוכל, עד כדי כך שהזמין את כולו שבע פעמים.

מאיזה אורח אתה הכי התרגשת?

“הגלגול הראשון שלי כאן היה ב־1977. יום אחד קיבלנו הודעה שסאדאת מגיע, 48 שעות לפני. הסכם השלום המפורסם. הייתי חודש במלון, לא ידעתי אפילו איפה נמצאת קומה שש. נפל עלינו התיק הזה וזו הייתה חוויה מיוחדת במינה. הייתי בהלם, באופוריה טוטאלית, לא הבנתי מה קורה. אם יש משהו שאני מצטער עליו, זה שכבר לא אזכה לראות את מנהיגי ערב באים לפה לחתום הסכם שלום. זו ההחמצה היחידה בחיים שלי, בהיבט המלונאי. החלום הרטוב שלי הוא לראות את נשיא סוריה ונשיא הפלסטינים חותמים איתנו על הסכם שלום במלון, אבל זה כבר לא יקרה בתקופה שלי. הלוואי שזה יקרה אי פעם”.

אבל כן יצא לך לפגוש באופן אישי מנהיגים ממדינות ערב. למשל את חוסיין מלך ירדן. את מובארק שמת השבוע.

“מובארק היה מעט שעות. לא הייתה תקשורת איתו. את חוסיין פגשתי פעמיים. הפעם הראשונה הייתה כשהוא בא להלוויה של רבין, ופעם שנייה כשהוא הגיע לנהריים. עשינו לצוות שלו ארוחת צהריים במזנון, ואז אני נכנס לראות שהמזנון בסדר. פתאום אני רואה את חוסיין עומד בתור למזנון. ניגשתי אליו נרגש, אמרתי לו, ‘הוד מלכותו, מה אתה עומד בתור? נגיש לך בסוויטה או בכל מקום שתרצה’. הוא אמר לי, ‘מר שקדי, אני כמו כולכם. פשוט אותו דבר’, זה דבר נוגע ללב. זה דבר שאני אזכור תמיד”. 

לענף המלונאות התגלגל שקדי במקרה. הוא בכלל ניהל מתנ”ס בירושלים, אבל מאס בריצה אחרי גיוס כספים והחליט לעבור לסקטור הפרטי. תפקידו כמנהל כוח האדם בקינג דיוויד היה הראשון שלו בתחום. “כילד שגדל בירושלים, המלון הזה היה אייקון שלא מתקרבים אליו. כשהיינו עוברים ליד, היינו חוצים את הכביש כדי שהשוער או מישהו אחר לא ייגש אלינו וישאל אותנו מה אנחנו עושים פה”, הוא נזכר. הוא עבר כמה תפקידים במלון, עד שב־1989 קיבל הצעה לנהל את מלון דן תל־אביב. “זה היה האתגר הגדול ביותר. לקחת מלון מבוגר, שלא להגיד זקן, ולהעמיד אותו בשורה הראשונה עם המלונות היוקרתיים של תל־אביב”.

איזה אורחים אתה זוכר משם?

“מייקל ג’קסון התארח אצלנו. הייתה לו עדת מעריצים ובשלב מסוים זו הפכה להיות בעיה אמיתית. התקבלה החלטה יחד עם המאבטחים שלו להכניס אותו דרך כניסת השירות של המלון. כניסה אחורית. מה לעשות שהיא לא מצופה שיש ויש שם גם פח אשפה גדול. שאלתי את עצמי, איך אתה עובר את הבושה הזאת. פתרונות חכמים לא היו לי, אבל כן היה לי פתרון נחמד: הכנתי שלט נורא יפה וכתבתי עליו, ‘מייקל ג’קסון בולווארד’. שמתי את זה על מכולת האשפה בכניסה. הוא בא והיה קטנצ’יק חמוד כזה. הכירו לו אותי ואז הוא קפץ עליי, פיזית. הוא חיבק אותי כמו שילד קופץ עליך, מתוק אמיתי. זו הייתה חוויה נפלאה”.

וזהו? הביקור עבר בלי משברים?

“היה עניין אחר. יש לנו מרפסת שצופה לים. מאחורי המרפסת יש משטח כזה שתפקידו להגן מגשם על האורחים למטה. יום אחד חיפשתי אותו. שאלתי את האבטחה, את הצוות, ואף אחד לא ידע איפה הוא. נכנסתי לחרדה אמיתית. אמרתי, המשוגע הזה, מי יודע מה הוא עושה. פתחתי את הדלת, לא מצאתי אותו בסוויטה. בסוף אני שומע מהחלון רעשים. אני יוצא ורואה שהוא נמצא על המשטח הזה שמעבר למעקה של המרפסת, בגובה של 40 מטר מעל הכביש. הוא פשוט עמד שם ונופף למעריצים. אני עומד שם ואומר, אם אני קורא לו הוא נופל מבהלה. אז קראתי למאבטחים שלו והם באו אליו משני הצדדים ולקחו אותו”.

אחרי חמש שנים בתל־אביב, קיבל שקדי את הצעת החלומות שלו: לחזור למקורות, לארוז את המזוודה, אשתו ושני הילדים ולעבור, פיזית, למלון קינג דיוויד בירושלים, הפעם כמנהל. “הייתה פה דירת מנכ”ל. גרנו כאן, במלון, כולנו בדירה של שלושה חדרים עם שני הכלבים שלנו. זה קרוב לאזור שטיפת הכלים אז אני זוכר שכל פעם שהייתה נשברת צלחת הייתי תופס את עצמי מבהלה. אחרי חמש שנים החלטנו שדי ועברנו דירה”.

למה בעצם? נשמע חלום, לגור במלון חמישה כוכבים.

“יש לזה יתרונות רבים אבל חיסרון ענק אחד, שאתה עובד 24 שעות. לזכותה של אשתי היא אמרה, ‘מלון או לא, אני עושה מהמקום הזה בית’. בחיים לא לקחנו טיפה של מזון מהמלון. אפילו לא פירור. לימים הפכנו את הדירה למשרדים. המשרד הנוכחי שלי היה אז החדר של הילדים שלי”.

גם היום שקדי מבלה את רוב זמנו במלון, והחדות שלו לא נעלמה אחרי כל השנים. להפך. אחרי שאנחנו יוצאים מהסוויטה הגדולה, שקדי נתקל פתאום בקשקוש עיפרון על הקיר. “בטח איזה ילד צייר”, הוא ממלמל, ורושם לעצמו בספר קטן איפה בדיוק, כדי לשלוח מישהו שיבוא לטפל. אחר כך הוא יורד במעלית הקטנה, שעל רצפתה מוטבע לוגו המלון עם ראשי התיבות KD, ושקדי נזכר איך הלוגו עזר לו לשבור פעם את הקרח עם אחד הכוכבים הגדולים של הוליווד. “קירק דאגלס הגיע אלינו למלון. עלינו במעלית והוא הסתכל על הלוגו ברצפה. אמרתי לו, ‘אתה רואה איך התכוננו לביקור שלך? אפילו חרטנו את האותיות של השם ושם המשפחה שלך כאן’. הוא צחק. אחרי שנים אירחנו במלון את הבן, מייקל דאגלס. הוא הגיע לטקס ‘בראשית’ ולקחתי אותו במעלית וסיפרתי לו את הסיפור הזה. הוא היה עם דמעות בעיניים, כי אבא שלו כבר היה במצב פחות טוב בריאותית. הוא מגיע אלינו שוב ביוני. הוא עשה אצלנו גם את הבת מצווה של הבת”. 

יש הבדל בין אירוח של סלבס לאירוח של מנהיגי עולם?

“למנהיגים אין כמעט שום דרישות או דברים מיוחדים, בניגוד לאמנים שונים ומשונים שזכיתי לארח במהלך חיי. אצלם, כל אחד עם הקפריזות שלו, שחלקן מעליבות כמעט. הייתה זמרת מפורסמת מאוד שהגיעה לכאן ומישהו מהאורחים פתח את הדלת של החדר שלו כשהיא עברה במסדרון, סתם לבדוק מה זו המהומה הזאת. באותו רגע היא אמרה שהיא לא נשארת במלון ועזבה”.

וואו. באיזה דרישות מיוחדות נתקלת?

“הייתה זמרת מפורסמת שאמרה שהיא שותה רק פפסי קולה, ובישראל אז לא היה פפסי קולה. אז מה, תריב איתה? תארגן לה. ייבאנו פפסי קולה. ממש טילפנו למישהו שהיה בדרך וביקשנו שיביא איתו. אתה לא יכול להיות רופא אם אתה נגעל מלגעת באנשים, זה חלק מהמקצוע. זה להבין שאתה במקצוע שתכליתו זה לשרת אנשים”.

אבל זה לא שביקורים של ראשי מדינות הם עניין של מה בכך. ביקור של נשיאי מדינות יחייב את שקדי לבטל את כל ההזמנות הקודמות של האורחים ולסגור את המלון כולו לטובת המשלחת, שלא תמיד ממהרת לעזוב. “אובמה ביקר פה פעמיים. בפעם השנייה זה היה ב־2013. הביקור שלו הסתיים בערב פסח ממש. הוא נסע לבית־לחם ומשם היה אמור להמריא במסוק למטוס שלו, שחנה בנתב”ג. כשמדובר במנהיגים ברמה כזו אנחנו לא יכולים לשחרר את המלון, כלומר להכניס אנשים לחדרים, לפני שהמטוס נמצא שעה באוויר ויש לו כבר שדה נחיתה אלטרנטיבי לישראל. זה ככה כי יש תמיד אפשרות שהוא יצטרך לחזור למלון מוגן”.

אוי לא. מה קרה?

“האורחים התחילו להגיע. אובמה יוצא מהמלון לכיוון בית־לחם ואז מגיעה לישראל סופת אבק והמסוק לא יכול להמריא. אני כבר הייתי בלחץ דם של 200. האורחים כבר היו בכניסה למלון, הם היו יהודים דתיים. הם אומרים, ‘לא נספיק להתקלח לליל הסדר’, ואני מחכה שהסופה תיגמר. זה היה אחד הרגעים הכי קשים. בסוף הוא המריא, אבל חטפנו לא מעט צעקות”.

איך נערכים לביקור של נשיא אמריקאי?

“יש הרבה חזיתות לדבר הזה. כשאני מקבל היום הודעה על ביקור טראמפ, למשל, אני אומר למנהלת המכירות לפנות את המלון מאורחים. חזית נוספת היא ביטחון. אני מוודא שכל העובדים עברו את כל מבחני הביטחון. יש את כל עניין המתי יגיע, מה הוא רוצה באוכל. יש לקחים מביקור לביקור וגם הפתעות. אתה צריך לזכור שנשיא שמגיע באמצע הלילה ירצה גהצן, כי יש לו פגישה בשבע בבוקר. אתה צריך להיות ערוך לזה”.

מה עם ביקור של פוטין למשל? עם הרוסים זה אחרת?

“הרוסים הם לקוחות טובים שלנו. אנחנו אוהבים אותם. פוטין גר במלון והיה לנו ביקור מוצלח. כשהוא רצה לבוא אלינו שוב להתארח לפני חודש, כשהיה את הפורום השואה הבינלאומי, בסופו של דבר אמרתי לרוסים ‘לא’, כי המשמעות עם פוטין הייתה לריב עם כל האחרים. צריך היה לסגור את המלון ולבטל את כל ההזמנות של הדיפלומטים האחרים שכבר הזמינו. פוטין זה קבוצה גדולה, וברור שאם אני מקבל אותו אני פוגע פגיעה אמיתית בכל השגרירויות האחרות: גרמניה, איטליה, צרפת. בבתי המלוכה האירופיים. יהיה מחיר כבד מבחינת העתיד של המלון מול גופים אחרים”.

איך פוטין הגיב?

“הם הבינו, הם אנשים אינטליגנטים. אני לא רוצה להגיד אם התאכזבו או לא, הם בסוף הסתדרו. בסבירות גבוהה הם יחזרו אלינו. להגיד שהם אולי ציפו מאיתנו ואולי מתייחסים אלינו כבוגדים או חסרי נאמנות? אני מקווה שלא. הם יודעים שהם פנו מאוחר”.

הנסיך צ’רלס גם היה אצלכם סביב אותו אירוע. איך הוא היה?

“אירחתי אותו שלוש פעמים, בלוויות של רבין ופרס ועכשיו בפורום השואה. לפני שהוא בא פנה אליי מישהו משירות הביטחון הבריטי ושאל אם אני אקבל את הנסיך. אמרתי לו שכן, ואז הוא התחיל להסביר לי מה מותר לעשות ומה אסור. אמרתי לו שאני אעשה מה שמקובל בישראל אבל אשתף פעולה איתו. פתאום הנסיך נכנס ברגל. בזמנו היה אצטדיון כדורגל ליד, אצטדיון ימק”א של בית”ר ירושלים, ושם הוא נחת עם הליקופטר. צ’רלס לוחץ לי את היד ושם לי את היד על הכתף. הבחור משירות הביטחון הבריטי ניגש אליי ואמר לי בהתרגשות: ‘הוא לחץ לך את היד! הוא לחץ לך את היד!’ הוא לא האמין. התרגש יותר ממני”.

למה חשוב לך לפגוש כל אח”ם כזה?

“זה חשוב למלון וזה מראה שאנחנו מתייחסים ברצינות לביקור. אם הוא לא יכול להיפגש ולהצטלם מיד כשהוא בא, כי לפעמים לחוצים בכניסה בגלל ענייני ביטחון, אז לפעמים נעשית פשרה ועושים צילום אחר כך. ככה למשל היה עם טראמפ. הוא לא איש חם ופתוח. הוא לא ניהל שיחה ולא יזם שיחה”.

אז מה כן?

“הוא ביקש סוכריות טיק טק בטעם מנטה. אבל מביך להגיד דברים כאלה”.

למי יש את דרישות האבטחה הכי קיצוניות?

“לראש ממשלת ישראל. ללא ספק. אחר כך זה של האמריקאים. הם באים עם תורה מוקפדת ואין סטייה ימינה או שמאלה במילימטר. אלה הרמות העליונות”.

האירוע שהוביל לאירוח של הכי הרבה מנהיגים בתקופתו, היה כנראה גם זה שקרה בנסיבות הכי טרגיות: הלווייתו של רבין ב־1995. “ראיתי את החדשות והייתי בהלם מוחלט. אחרי כמה דקות אני מקבל טלפון ממרטין אינדיק, שהיה שגריר ארצות־הברית בישראל, שאומר, ‘תתכונן חיים, הנשיא יגיע להלוויה’. קלינטון פעם ראשונה ישהה פה. אני לא יכול להגיד את המילה ‘שמחתי’, אבל היינו עסוקים ותוך כמה שעות זרמו הטלפונים וזה הפך להיות אירוע מלונאי חסר תקדים. ב־48 שעות פינינו את כל המלון”.

הכרת את רבין?

“הכרתי את רבין היטב מדן תל־אביב, כשהוא היה שר ביטחון. מעבר ליגון הלאומי היה יגון אישי. הייתי יושב איתו ושותה קפה בלובי. מבחינה מלונאית זה היה אתגר, כי לא היו לנו ברירות אז עשינו מכל הבא ליד. זה היה אירוע מרגש. אני זוכר שהייתי בקבלה וכל רגע נכנס ויוצא מישהו, היה בלגן טוטאלי. ראיתי שני גברים מדהימים פתאום מגיעים. הם היו לבושים בלבן ועם כל התלבושת הערבית. אני אומר, אין לי הזמנה כזו. מאיפה זה בא לי? רצתי לקבלה ושלפתי שני מפתחות, של חדרים סתם, ואמרתי, תנו להם את החדרים האלה”.

בימים שבהם המלון שלו לא מושבת על ידי משלחת רשמית או סלבריטאים עם דרישות מוזרות, מלון המלך דוד הוא מפלטם של תיירים עשירים מחו”ל, שהבעיות שלהם רגילות הרבה יותר: מריבים על כיסאות בבריכה, עד תלונות על ארוחת הבוקר. שקדי מתייחס לכל עניין שצץ ברצינות תהומית - בכל זאת, מלון יוקרה - אבל הוא כבר מקבל את זה שאי־אפשר לרצות את כולם. “תראי, בא אורח בפסח ולא יכול לאכול לחם”, הוא מדגים. “90 אחוז מהאורחים מבינים את זה, אבל כשפסח יצא יחד עם פסחא בשנה שעברה הייתה בעיה. אורח הביא איתו מהכנסייה את לחם הקודש למלון ופתח את לחם הקודש בחדר האוכל שלי מול 300 אורחים יהודים. תוך דקה בא אליי אורח אחר, יהודי, בצרחות, ואמר לי, ‘המלון שלך לא כשר’. אני יורד למטה, ניגש לאותו אורח ואומר לו, ‘אדוני אתה בוודאי לא יודע את מנהגי הכשרות בישראל, אבל בישראל בחג הזה אסור להראות לחם’. הוא פתח עליי פה ורצה להרוג אותי שם, ואני מבין אותו. הוא עשה מאמץ עצום לקבל את אותו לחם קדוש מהכומר מהכנסייה ומי אני שאגיד לו לא לאכול את זה בחדר האוכל?”

איך זה הסתיים?

"ביקשתי ממנו באדיבות, הייתי אומר שהייתה גם מידה רבה של תקיפות, ללכת איתי למקום אחר במלון ששם הוא יכול לעשות את הטקס הזה. נתתי לו מקום קטן ואחרי זה הייתי צריך לנקות שם. יש מצבים שאורחים נכנסים לקונפליקט ביניהם וזה גם טבעי. הרבה מאוד אורחים כועסים למשל על ארוחת הבוקר בשבת. האורח, נגיד, רוצה חביתה. לך תסביר לבחור מאוקלהומה למה אין חביתה בשבת. הוא לא מבין למה החשמל דולק והמעלית נוסעת אבל אין חביתה. זה נורא מסובך. ואותו אורח, עם כל האהבה שלו לשקדי הקשיש, יכתוב עליי דבר איום בטריפ אדווייזר”.

אחד המאפיינים של מנכ”ל מלון מוצלח הוא שהוא לעולם לא שם את עצמו במרכז, כי האורח הוא העיקר. אבל לפעמים המציאות היא זו שדוחפת אותו לשם. לפני ארבע שנים זה קרה לשקדי, ולא בנסיבות נעימות. בכלי התקשורת פורסם כי שקדי דרש מחברי להקת הילדים ‘ענבלים’, שהוזמנו להופיע בפני עובדי המלון, להסיר את הכיפות ולהסתיר את הציציות. הדתיים זעמו, והאירוע הגיע עד לוועדת הכנסת. שקדי נפגע. “זה היה נורא. לא אמרתי להוריד כיפות או להסתיר פאות, אמרתי להופיע עם כובע קסקט. על מה אני מתפוצץ בכל אותו סיפור? זה לא היה אירוע רגיל. זה היה אירוע לכבוד העובדים המוסלמים של המלון, באחד משני החגים הגדולים של המוסלמים. וזו טעות שלנו אגב. הביקורת שלי אף פעם לא הייתה כלפי הלהקה. לכן כל הקטע הזה זה קטע הזוי”.

ההידרדרות הייתה מהירה. 

“בתוך שלוש דקות המדינה בערה. הטלפון הזה הוציא עשן. בשלב מסוים הפכתי להיות שנוא העם. אמרתי, אני לא אוהב את זה, אני חושב שזה לא מגיע לי, אבל שונאים אותך. אתה לא אשם, תחיה עם השנאה הזאת. אבל בשלב מסוים, כשזה הגיע לוועדה בכנסת, טילפנתי לחבר כנסת מאותה ועדה ואמרתי לו, ‘תן לי שלוש דקות מהזמן שלך’. והוא היה נורא נחמד ושמע ואמר, עכשיו אני מבין שהתמונה היא לא כצעקתה. וזה בעצם היה הסיום הרשמי של הפרשה, אבל זה לא היה הסיום במדיה לצערי. אחד הימים הפחות טובים בהיסטוריה שלי. והמצחיק הוא שבכלל יש לי רקע דתי. הייתי חניך בני עקיבא. אז לקשור אותי לשנאת דתיים זה שיא האבסורד. אבל להביא להם להקה של ילדים מתוקים בחג של מוסלמים, עם כיפות סרוגות כאלה גדולות והפאות הגדולות, זה לתקוע להם אצבע בעין, ויגידו הביקורת מה שיגידו”.

זו באמת הייתה מתקפה לא צפויה, אבל זה לא ששקדי לא רגיל לביקורת. פשוט לרוב היא נוגעת למחירים. בשיא העונה החדר הכי פשוט עולה בין 700־800 דולר, והסוויטה הכי יקרה כבר עולה 6,000־7,000 דולר. שקדי יודע שהקהל שלו הוא לא התייר הישראלי הממוצע. “המלון מיועד לעשירים שיש להם כסף או שהחליטו להקדיש חלק מהונם לשהות במלון”, הוא אומר. “מאוד יקר להחזיק מלון בישראל ואנשים באים אלינו בביקורת. כשאתה רואה שאתה יכול לקנות חבילת הכל כלול לטורקיה במחיר של לילה בקינג דיוויד, זה טבעי שזה מעצבן אותך. אני גם לא בא לומר שאנחנו לא מרוויחים טוב”.

ובכל זאת, הוא מאמין שעבור מי שיכול להרשות לעצמו, יש תמורה להשקעה. זו גם אחת הסיבות שהוא מקפיד להדגיש שהמלון אינו מוגדר ‘מקום האירוח הרשמי’ של המנהיגים - זה כבוד שהמלון צריך לזכות בו בכל פעם מחדש. “מה שמאפיין מלונות יוקרה מעבר למוצר הפיזי זה הצורך הכמעט כפייתי לעמוד בציפיות של האורח. זו משימה מאוד קשה בישראל. כשאומרים שמלון קינג דיוויד הוא המלון הרשמי של שועי העולם, זו אחיזה שאין לה שום ביסוס במציאות. זה עסק פרטי. יש את הלקוחות עצמם והם בוחרים לעצמם את המלון. הם ישמעו המלצות ויחליטו, אבל זה לא בכיס של אף אחד. אתה צריך לשכנע שאתה באמת ראוי”.

ובכלל, הוא מסביר, לנהל מלון זה עסק רגיש ומלא סיכונים, בטח בישראל. “יש חודשים של 50 אחוז תפוסה במלון”, הוא אומר. “כשחיסלו את סולימאני לפני חודש וחצי, שלוש דקות אחרי זה השגרירות האמריקאית הוציאה אזהרת מסע. קיבלתי טלפון מסוכן נסיעות שאמר לי שקבוצה גדולה מאוניברסיטה בארצות־הברית ביטלה. זה 300,000 דולר שנמחקו באלפית שנייה”.

ועכשיו נופל על ענף התיירות גם הקורונה.

“היה לי בוס חכם שאמר לי פעם, שעם מלחמה אנחנו יכולים להתמודד כי יש לה התחלה וסוף. עם אינתיפאדות, וגם עם קורונה, אנחנו לא יודעים להתמודד כי אין לאף אחד מושג מתי זה ייגמר. בפיקים שהיו לאינתיפאדה המלון התרוקן. אף אחד לא רצה לבוא לישראל. כל עלה שנופל משפיע על התנועה של התיירים. אפילו סאגת הבחירות. במלון שלנו אחד מפלחי השוק החשובים זה משלחות רשמיות, אבל עכשיו הן לא באות כי אין להן את מי לפגוש. את ראש הממשלה לשעבר? את ראש הממשלה לעתיד? את מי?”

עכשיו הוא מרגיש בשל לפרוש. בכל זאת, אחרי כל השנים, הוא קצת התעייף מהמרוץ הזה. “זה הג’וב הכי טוב עולם”, הוא מצהיר, “אבל זה 12 שעות כל יום, שישה ימים בשבוע. לא הייתי בבית בליל סדר כבר 40 שנה”.