שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    יום עבודה מהבית - עם ילד בן 4

    המציאות החדשה מאלצת את ההורים לפתוח מחשב בבית ולעבוד, בזמן שהילדים מתרוצצים בסלון ומחפשים מה לעשות עם עצמם. אופיר האוזמן מתגעגעת לימים שעבדה בלי רעשי רקע, מבינה את המצב אך מבקשת - "תנו להתלונן בשקט, גם ככה יש לנו ייסורי מצפון"

    השעה חמש לפנות בוקר, בחוץ עדיין שורר חושך מוחלט ומהחדר הסמוך נשמעים קולות הנשימה של בן הארבע ושל בן הזוג, שנהנים עדיין משינה עמוקה, כזו שמאפשרת לברוח לעולם מקביל בו אין סגר (או חצי סגר) ומותר לצאת לגינות המשחקים. עולם בו הפארקים מלאים בקולות צחוק של ילדים, בתי הקפה והמסעדות פועלים והילדים הולכים בבוקר לגנים ולבתי הספר, פוגשים את הגננות והמורות ונהנים מסדר יום מתוקתק ומשגרה ברוכה.

     

    אולי יעניין אתכם גם:

    איך יוצרים עם הילדים לוח חזון?

    האמא שדורשת - "מורים, תנמיכו ציפיות!"

    "איפה נהיה אם יהיה עוצר?"

     

    כל האידיליה הזו תסתיים עבור בן הארבע ואבא שלו, ברגע שהשניים יפקחו את עיניהם. למעשה, הם יתעוררו ליום נוסף בימי הקורונה העליזים, אבל כזה שבו ההגבלות הוחמרו ואפילו לגינת המשחקים אי אפשר ללכת יותר. כזה שבו אסור לטייל בטבע, לפגוש חברים או בקיצור - לשהות מחוץ לבית אם אין בכך צורך אמיתי. מזל שיש כלבה שאיתה מוכרחים לצאת שלוש פעמים ביום (לפחות).

     

    המטרה: לא לאבד שליטה

    במקביל להגבלות החמורות, אנחנו ננסה להמשיך לעבוד - גם כי חייבים, וגם כי העשייה שומרת על השפיות וצריך לומר תודה על כך שיש לנו עוד עבודה - ובן הארבע ינסה לאתר את השגרה לה הוא זקוק כל כך, בדרכים שונות. אז נכון, מותר עכשיו לראות יותר טלוויזיה, ונכון - מותר גם לאכול כדור שוקולד (או אפילו שניים) כשמתעוררים, אבל אם תשאלו אותו - הוא היה מעדיף ללכת לגן, לעשות יצירות ולשיר שירים של בוקר עם החברים, הגננת והסייעות. .

     

    כי עם כל הכבוד לחינוך הביתי - רובנו לא באמת מסוגלים להתמודד עם סיטואציה בה אנחנו נאלצים גם לעבוד, גם לנסות לשמור על שגרה עבור הילדים - כזו שכוללת יצירה, פעילות חינוכית, שירי בוקר ושליחת סרטון לגננת - גם לדאוג לשלוש (ואולי יותר) ארוחות ביום וגם, ובעיקר, לנסות לאבד שליטה כמה שפחות. וזו, חברים, המשימה הקשה ביותר לביצוע.

    גן ילדים בדנמרק (צילום: Shutterstock)
    מתגעגעים למסגרת(צילום: Shutterstock)
    עכשיו, שיהיה ברור - אני לגמרי מבינה את המצב, לגמרי תומכת בהחלטות ובטוחה (או לפחות מקווה) כי ההסתגרות בבתים היא הדרך שתסייע לנו להפוך להיות דרום קוריאה ולא איטליה. ועם זאת, הרשו לנו, הורים לילדים קטנים, להתלונן. הרשו לנו לבכות על מר גורלנו ועל כך שבנוסף לחרדות ולתחושות הבלבול שאנחנו חווים בימים אלה - עלינו גם לספק מסגרת ופנאי לילדינו, וכל זה מבלי להיעזר בסבא וסבתא.

     

    ברגעים אלה, הרשו לנו לקנא ברווקים בלי ילדים, באלה שלא נאלצו ביום אחד להחליף את עובדי החינוך ולספק תעסוקה לילדים בני שנתיים, ארבע, שש וגם לגדולים יותר - לאורך תקופה שאיש אינו יודע לומר מתי היא צפויה להסתיים. תנו לנו לשאוף להיות כמו אלה שממשיכים לעבוד מהבית מבלי שיפריעו להם, ומצליחים לשמור על השפיות ולהיות עובדים למופת. כי עם כל הרצון הטוב, הניסיון למלא אחר המשימות של מקום העבודה, בשילוב ילדים קטנים ומתוסכלים שביום אחד נלקחה מהם השגרה אותה הכירו ואליה התרגלו - היא כמעט בלתי אפשרית.

      

    זקוקים לאוויר לנשימה 

    בימים הראשונים, הילדון עוד הביע התרגשות מכך שהוא בבית, עם אבא ואמא, ויכול לראות טלוויזיה זמן רב יותר ממה שמורשה לו בימים רגילים. אך ככל שחלפו הימים - הוא הבין שלא מדובר בפיקניק, והשמחה התחלפה בכעס ותסכול; כעס על כך שאבא ואמא צריכים לעבוד, תסכול על כך שאי אפשר לצאת לגינה, ללכת לגן ולפגוש את סבא וסבתא ואת החברים - והשילוב ביניהם יוצר מציאות שהיא על גבול הקטסטרופה.

     

    מציאות בה אני מוצאת את עצמי יושבת מול המחשב ומקלידה, ובמקביל הקטנצ'יק מצייר על לחיי ציורים ביזאריים עם צבעי פנים שנשארו מפורים. העיקר - שיהיה שקט ונוכל להתרכז. מציאות בה כל מה שאנחנו מייחלים לו הוא שיסכים לנוח בצהריים, ויירדם בערב כמה שיותר מוקדם. אבל להבדיל מהיומיום בגן, בבית הוא מתעייף הרבה פחות - ובהתאם לכך גם הרצון שלו לישון כמעט ונעלם.

     

    אתה לא עייף? (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    אתה לא עייף?(צילום: shutterstock)

    ברור לי שהדברים האלו נוגדים כל פוליטקלי קורקט שקיים, ואני אפילו מניחה שחלק מהקוראים עלולים להאשים אותי כמי שתופסת את בנה כמטרד. אבל העובדה שאני ושכמותי, מתלוננים על הקושי בשילוב שבין עבודה לילדים קטנים שכלואים בבית כמו אריה בכלוב - לא מצביעה על כך שאנחנו לא אוהבים את הילדים שלנו. משפטים כמו "עשיתם ילדים, ועכשיו אתם מתלוננים שאתם צריכים להיות איתם", הם אלו שלא ראויים ולא צריכים להיאמר. כי עם כל הכבוד, העובדה שאנחנו הורים לא אומרת שאנחנו לא זקוקים לאוויר לנשימה. היא גם לא אומרת שאנחנו מסוגלים להיות עם הקטנטנים הללו בבית יום שלם, במשך חמישה שבועות, ללא יכולת לקבל עזרה.

     

    קצב החיים המערבי הרגיל אותנו לשגרה בה אנחנו הולכים לעבודה, הילדים נמצאים במסגרות החינוך ואחר הצהריים אנחנו חוזרים לבלות איתם. האם זה נכון ובריא לילדים? אולי לא; האם היינו צריכים לאמץ גישה בה אנחנו המחנכים הבלעדיים של הילדים שלנו? ייתכן. אבל כעת כל זה לא משנה, התרגלנו כבר לקצב החיים הזה - ולמרות שהנגיף "הורס המסיבות" עושה הכול על מנת שנחזור לימי הביניים החשוכים - לחזור אחורה זה כמעט בלתי אפשרי.

     


    אז כל המצקצקים - עשו טובה וחסכו מאיתנו, ההורים, את העלבונות באשר לאופן התפקוד שלנו או לכך שאנחנו מתלוננים - ייסורי מצפון זה לא מה שחסר לנו כעת, אז תנו להתלונן בשקט. הבאנו ילדים לעולם כי רצינו בכך, אנחנו אוהבים אותם מאוד וכן, קשה לנו להיות סגורים איתם בבית במשך כל כך הרבה ימים.

     

    ואם יורשה לי להודות באמת אחת נוספת: אני אמא טובה יותר כשאני עובדת ומסופקת מהיומיום שלי. ומה שבסופו של דבר חשוב לילד שלי הוא שאמא שלו תהיה מאושרת, אז אם מה שיהפוך אותי לאמא טובה ומכילה יותר כעת, יהיה לתת לו עוד קצת שעות מסך ולי עוד כמה שעות להרגיש שאני מצליחה להפעיל את המוח שלי כבעבר - אז כנראה שזה עדיף לכולם. 

     

    ואם רגע נחזור לנקודת ההתחלה - חמש לפנות בוקר זו, למעשה, השעה הכמעט יחידה בה אפשר ליהנות מהשקט, לעבוד ולשמור על השפיות, רגע לפני תחילתו של יום חדש בו שוברים את הראש איך להעסיק את הילדים שביום אחד עולמם התהפך ויכולת ההבנה שלהם לסיטואציה היא מוגבלת.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    משימה בלתי אפשרית
    צילום: shutterstock
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים