פלסטינים ישראלים, יש לכם בני ברית מפתיעים
בין היהודים שמזהירים מהאידיאולוגיה הימנית-קיצונית נמצאים אנשים ככרמי גילון ותמיר פרדו. בלי לשכוח את עברם, אפשר להסתכל בתקווה לעתיד
ראש שב"כ לשעבר, כרמי גילון(צילום: חיים צח)
השיחה עם חגי, חברי משכבר הימים, הוציאה אותי מאווירת הנכאים שכפה עליי הבידוד בביתי והזריקה לי מנת עידוד ושמחה. "יובל בני הצביע לרשימה המשותפת. לא רק הוא. אחרים בני גילו עשו אותו דבר", הוא סיפר לי.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
את חגי הכרתי לפני יותר מ-45 שנה, כשלמדנו יחד בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. דרכנו המשותפת ארוכה, ובמהלכה גילינו כי שני פנים לאמת וכי אנו יכולים להפוך לחברי אמת. בחור צעיר, צאצא למשפחה יהודית-ציונית ותיקה וגאה, מסוגל לשנות את עמדותיו הפוליטיות המסורתיות. הוא בחר להיות בעל ברית שלי ולחפש, כמוני, עתיד אנושי משותף.
הקשר בינינו מוכיח ששני אויבים יכולים להמיר בתקווה את השנאה שבתוכה גדלו, ולהחליף את העוינות בשכנוע פנימי עמוק: עתידנו בארץ הזאת ייגזר מבחירה בין שתי חלופות מדאיגות, אך אם נרצה נוכל להקל את הכאב.
אחיזתו של בנימין נתניהו בשלטון מסכנת את העתיד היהודי-ערבי המשותף. יש שהתעוררו מאוחר לסכנה. רבים מהם היו עד לא מזמן חלק מהקונצנזוס הציוני שאפשר לנתניהו ולבני בריתו הנוכחיים להתקדם לעבר המטרות שגדלו עליהן בבית, במטות המפלגות, בבתי הכנסת; המטרות המעניקות מובן אחיד ומיוחד למילה ציוני ול"בעלות" על פיסת אדמה שעליה מתחרה גם קהילה של "זרים", אויבים ועוינים, המכונים ערבים-פלסטינים.
טורים נוספים בערוץ הדעות:
- האם גנץ היה משתף פעולה עם נטורי קרתא?
- כך משנה הקורונה את הפולחן הדתי בעולם
- יכול להיות שבני גנץ פחות אמין מנתניהו?
- כמה מילים על בר סימן טוב, ערבים וחרדה
מנגד, מי שאך שלשום נחשבו וכונו בקונצנזוס הציוני "עשבים שוטים", גידולי פרא על הרי השומרון ובפינות הנידחות ביהודה, הצליחו לסחוף בהדרגה את רוב מוקדי הכוח בחברה ובמדינה.
דווקא כרמי גילון, ראש שב"כ לשעבר, בלט בהתנגדותו לסכנות הטמונות באידיאולוגיה הציונית הדתית והתגלה כמבקר החד והחריף ביותר של מדיניות נתניהו. סלידתו ממנה גלויה, וכך גם חששו מתרחישים אפוקליפטיים שיונעו בידי הזרמים האידיאולוגיים השולטים.
שמענו אותו מתריע פעם אחר פעם מפני תרחישים אלה, מפני "כאוס של פיגועים" שהאידיאולוגיה המשיחית-ימנית עלולה לחולל, משום שהקבוצות הללו, כפי שהדגיש בריאיון ל"הארץ" בראשית החודש, "כבר לא בשוליים... כשנחשפה המחתרת היהודית בשטחים היו בה 12 אלף מתיישבים. עכשיו יש חצי מיליון. הם צומחים על קרקע אידיאולוגית ברורה... אין בציונות הדתית מי שלא קרא את הרב-מכר 'תורת המלך'. ואף יועץ משפטי לא אפשר לחקור את הרבנים הקיצוניים ולהעמידם לדין בשל הסכנה הקרובה מאוד שנשקפת מהצהרותיהם וממעגל תלמידיהם המעריצים. גם בזה טעינו".
ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו (צילום: שאול גולן)
אין צורך להזכיר לי מה עשו כרמי גילון או ראש המוסד תמיר פרדו במהלך הקריירה שלהם. רגשותינו כלפי חברי הקבוצה הזו מובנים וצריך לבוא איתם חשבון, ולו מוסרי, על מעלליהם בעבר. אולם חרף עברם, ואולי אף בזכותו, אני ממליץ לכל מי שכמוני מבקש עתיד בטוח יותר, לקרוא את מה שהם כותבים כעת. אולי נמצא בקרבם בעלי ברית ושותפים לדאגה ולדרך.
זוהי אחת המשימות של הרשימה המשותפת, הנושאת כיום באחריות כבדה, בייחוד לאחר שמיצבה את עצמה בזירה הישראלית כגורם פוליטי שאי אפשר להתעלם ממנו.
חברי הטוב חגי, כמו כרמי גילון וכמו ישראלים רבים, היה פסימי בשיחתנו האחרונה, אבל הוא לא הרים ידיים. הסכמנו להמתין עד שהשכל יביס את טירוף הקורונה, לשוב ולהיפגש בשמחה ובצער, ולהמשיך לתור אחר שותפים ובעלי ברית בתקווה ובעשייה. זהו הסיכוי הכי ריאלי ליצירת שינוי.
- עו"ד ג'וואד בולוס הוא פרשן פוליטי פלסטיני אזרח ישראל. המאמר המלא התפרסם בעיתון "אל-קודס אל-ערבּי". גרסה מקוצרת זו מתפרסמת במסגרת "אופק לתקשורת הערבית", מיזם משותף למכון ון ליר ולמרכז אעלאם. תרגום מערבית: ג'מיל אליאס
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
ג'ואד בולוס
מומלצים
