לפגוש את הנכד שנולד - מבעד לחלון

תקופת הסגר והוראות ההימנעות ממפגש עם בני הדור השלישי, יוצרים סיטואציות בלתי נתפסות. זו לא רק הפרדה פיזית בין הורים וילדים, או בין סבים וסבתות ונכדים, אלא תחושת קריעה מההוואי המשפחתי.

הסגר הכללי לא משאיר הרבה אפשרויות מלבד שיחות זום או ווטסאפ, אבל רגע לפני, הצטברו תיעודים מרגשים של פגישות בטווח ביטחון שיהיו אחד הזכרונות הכי בולטים של הימים האלו.

מתגעגעים לחיבוק

לפני חודש נולד לצחי ולימור ארז מרמת גן בנם השני מייק, אח לליאם בן השנתיים ותשעה חודשים. בתחילה הוא היה מאושפז בפגיה, וכשהשתחררו הביתה, הוריה של לימור שגרים בחיפה, הגיעו במיוחד לצפות בו מבעד לחלון הרכב.

"זה היה הזוי לגמרי", מעידה לימור. "לעומת הבן הראשון, שכל יומיים באו לעזור כשהיה בפגייה, הם פגשו את הנכד החדש רק בתום 20 יום. בתור משפחה שאוהבת מפגשים, זה ממש מבאס עכשיו שכל כך הרבה זמן זה לא קרה, מבלי לדעת בכלל מתי זה יהיה אפשרי. הכי חסר עכשיו זה התמיכה, חיבוק, עזרה ולחגוג כמשפחה".

פוגשים את הנכד בפעם הראשונה. משפחת ארז

מתגעגעת ל'תיזוזים' של הנכדים

עטרה ישראלי עזריה, אשת יחסי ציבור מתל אביב, סבתא מעורבת במיוחד של שי בת ה-11 וחצי, שחר בן השמונה ושליו בן השבע, גרה לידם באותה השכונה. בשגרה הם מגיעים היישר אליה פעמיים בשבוע מבית הספר. היא וסבא יואל מבשלים צהריים, מסיעים לחוגים ומשחקים איתם.

גם סופי השבוע, שישי או שבת, הם זמן איכות יחד. "אני אוהבת את עצם הגעתם אליי הביתה ובחיות שהם גורמים לי כשהם נכנסים. מעיפים נעליים בסלון, פותחים טלוויזיה, נכנסים להתקלח, מתזזים אותי - 'סבתא תביאי שמפו', 'איפה המסרק?', 'אני מתעלפת מרעב'".

געגועים לחיבוקים חמים. משפחת ישראלי עזריה אוגש

ישראלי, שנמצאת בימים אלו באבל על מותו של אחיה, השדר אלי ישראלי ז"ל, מעידה שהימים קשים מנשוא גם בגלל הפתאומיות של פטירתו, הבדידות והצער. "הם היחידים שמעלים לי חיוך וחסר לי החיבוק האמיתי".

"מחכים לחזור לפקקים"

לסופר והשחקן יובל אברמוביץ', אבא של שירה (11) ונגה (6) אברמוביץ', יש ביפו סבא בשם רמי (68) ששומר על סבא רבא שלהן, בנו, בן ה-98. עד ימי הקורונה הם הקפידו על שגרת ביקורים שבועית. אחרי שלושה שבועות של תקשורת טלפונית או בוידיאו, הם התייצבו מתחת למרפסת הבית, שנמצאת במרחק של עשר קומות. "מחכים כבר לחזור לימי השגרה ולפקקים הארוכים שיש בדרך אליהם. זה עדיף על פני כביש ריק וסבים מסוגרים".

שירה ונגה מתגעגעות לסבים

מתגעגעים לפינוקים

במפגשי החלון התנסתה גם יעל ביבס דינרי שהביאה את ילדיה: גילי (7.5), ליבי (5.5), וליהוא בן השנה ותשעה חודשים, לפגוש את הוריה ברמת אביב. "המפגשים המרוחקים האלו, כשעוד היה אפשר, הם סוג של שמירת קשר בדרכים חלופיות", מסבירה ביבס. "מעבר לאטרקציה עבור הילדים ותעסוקה לעוד כמה דקות, זאת הדרך היחידה לשמור על קשר ולנסות להתמודד עםהגעגוע. הדבר שהכי חסר זו עזרה עם הילדים, אבל גם חיבוק ופינוק מאמא".

הנכדים של חיים ועליזה גרוזביין, ניצולי שואה מפתח תקווה, איתמר (בן 9) וכפיר (בן 5), גרים שני רחובות מהם. "הם מתגעגעים לאוכל של סבתא", מספרת אמם, מירב הרמל. "זה ממש מכמיר לב להיפגש ככה, עד כדי בכי, ולקח הרבה זמן להסביר להם את המצב והאיסורים.

"בזמן המפגשעם, כשעוד היה אפשר, שאלו לשלומם, צעקו שאוהבים אותם, שרו להם והביאו ציורים. בפעם האחרונה ציירנו להם לב עם גירים עם המדרכה מתחת למרפסת שיוכלו לראות בכל פעם שיוצאים החוצה. השכנים ראו וצעקו מלמעלה שזה ממיס להם את הלב".

קראו עוד:

כך תעזרו לילדים ללמוד תחומים חדשים

הורים מגלים מה יעשו ביום שאחרי הקורונה

יומן קורונה: תיעוד של אבא צלם

לשיר שירים לנכד

מי שממיסה לא פחות את הלב היא יפעת איפ שהסרטונים המצולמים שלה מתחת למרפסת של שון, הנכד בן התשעה חודשים, צוברים תאוצה מיום ליום. איפ, עורכת דין המייצגת אסירים, משאירה את הקשיחות המקצועית מאחור כשהיא פוגשת אותו מבעד לסורגי המרפסת.

בימים כתיקונם היא מגיעה להיות איתו מדי יום, לפעמים אפילו מספר פעמים. "ברגע שהבן שלי הודיע לי שלאור ההנחיות אין יותר ביקורים, אמרתי לעצמי - מה עושים? איך מתמודדים? אז גמלה בליבי ההחלטה - אעשה הכל כדי לראות את הנכד שלי. אגיע כל יום מתחת לחלון ואשיר לו שירים, אשמח אותו ובעיקר את עצמי.

"אני חושבת על שיר ילדות, מחברת מילים, מתכוננת, מגיעה לרבע שעה וחוזרת הביתה מובסת, איך נגיף קטן חיבל לנו בחיים והפך אותנו לבלתי נגישים. לפני מספר ימים הוא נעמד וזה לא קל לקבל דיווח רק בתמונות. אני קרועה מגעגועים לחיבוקים ונישוקים שלו".