ממשלת חירום הפכה לממשלת אין ברירה
גנץ חיפש תמונת ניצחון סבירה, נתניהו הלך על הישג אסטרטגי - ורוצץ את גוש השמאל-מרכז שכבר אינו מאמין למנהיגיו. ואיך יכול האיום של ימינה להשפיע על הכנסת? | פרשנות
נכון לכתיבת שורות אלה, המשא ומתן האינטנסיבי שמתקיים כבר למעלה משבוע עדיין תקוע. מה שהחל בהודעות חגיגיות בתום פגישה לילית ארוכה במעון ראש הממשלה בבלפור בירושלים, על הסכם שנמצא על סף חתימה, הפך לפתע לאירוע מסורבל שנמתח ונמרח, מצמיח עוד ועוד מחלוקות - וככל שעוברים הימים והשעות, יורדת משמעותית גם ההתלהבות ממנו.
מתיאור מצב שלפיו ממשלת אחדות היא צו השעה, צורך חיוני לאזרחי ישראל בשל משבר הקורונה, הפכה ממשלת החירום לממשלת האין ברירה. לא רק משום שבכחול לבן לא חשבו לרגע להיכנס למו"מ עם שני תנאי סף שגם יתמכו בהסבר החירום - דוגמת תיקי הבריאות והאוצר - אלא גם משום שיו"ר כחול לבן בני גנץ הפך למי שבידו לא נותרו הרבה ברירות. הוא נתון עכשיו לחסדיו של נתניהו באופן כמעט מלא.
עד לא מזמן הוא היה בעל הבית בכנסת, בעל רוב מגובש נגד יריבו הפוליטי המר ועם מנדט להרכיב ממשלה. היום גנץ בעיקר צריך להתפלל שיקרה אחד משניים: שנתניהו בכל זאת יחתום איתו הסכם, או שבעלי הברית הקודמים שלו, יאיר לפיד ואביגדור ליברמן, יאפשרו לו לחזור אחורה בזמן.
העובדה שגנץ היה לפוליטיקאי הראשון שהתנתק מחללית האם שלו, הרבה לפני שהגיע ליעד, הציבה אותו במצב הבעייתי הזה. הראשון לזהות זאת היה כמובן נתניהו, שככל שעברו השעות כבר היה פחות ופחות נלהב לתת לו הצעות נדיבות, והרגיש בנוח למתוח בסוגיות המהותיות את החבל עוד ועוד.
הדוגמה הראשונה היא סוגיית החלת הריבונות, שנתניהו רואה בה הטבעת חותמו, חלק ממורשתו. גנץ (ובשלב זה בעיקר גבי אשכנזי) מסתייגים מהאופן שבו דוהרים בימין לעבר החלת ריבונות באופן מלא ובתוך זמן קצר. הם יכולים לבוא בטענות רק לעצמם, לאחר שסידרו לנתניהו רוב בכנסת למהלך בחסות סיעה חדשה שנוצרה: "דרך ארץ" של יועז הנדל וצביקה האוזר. על החלת הריבונות, אומרים בליכוד, נתניהו לא יוותר.
אחרי שנים של ממשל דמוקרטי שלא אִפשר לזוז, לקראת בחירות בארה"ב שעשויות לשנות את תמונת המצב בנוגע לממשל האוהד ביותר שהיה לישראל, ובזמן משבר קורונה שבכוחו לטשטש את הקשב של מדינות אירופיות למהלך - החלת הריבונות הופכת למתבקשת בנקודת הזמן הזאת. נתניהו לא ייתן לגנץ ואשכנזי לחבל לו בזה.
זה לא רק הקו העיקש בריבונות והתביעה החד משמעית לווטו על מינויים דרמטיים במשרד המשפטים מצד נתניהו. הימים האחרונים הדגישו שוב כמה הצדדים - נתניהו וגנץ - חותרים למטרות שונות. בעוד גנץ מחפש תמונת ניצחון אחת סבירה באופן יחסי, נתניהו הולך על ניצחון אסטרטגי.
הוא ראה לנגד עיניו רק את פירוק כחול לבן, האלטרנטיבה השלטונית היחידה שהייתה פה בשנים האחרונות, ומחיקת הטיקט מעל ראשו של גנץ "מועמד לראשות ממשלה". בתוך כל זה קיבל נתניהו בונוס: מחנה המרכז-שמאל היום הוא מחנה מפולג, מסוכסך, חסר אנרגיות ושאינו מאמין למנהיגיו. לא לגנץ וגם לא לעמיר פרץ, שזנחו לאנחות את הבטחת הבחירות שלהם. קשה לראות איך נתניהו לא מנצל את התנאים המדהימים שיצר לאחרונה - ויוצא לבחירות בנקודת הזמן הראשונה שתתאפשר לו.
לגנץ לא נשאר עוד הרבה זמן כדי לחתום על הסכם או לייצר חלופות. המנדט שקיבל להרכבת ממשלה יסתיים אחרי פסח, ב-14 באפריל. לא ברור אם יקבל ארכה מהנשיא. בסביבתו סימנו את המועד הקובע לחתימה או לפירוק רעיון האחדות בסוף השבוע הנוכחי, אבל מפגינים גמישות לגרור את זה גם אחרי.
אפשר לדבר על הדרישות החצופות של ״ימינה״, על המפתח הלא סביר שהיא דורשת. אבל צריך גם להזכיר למען ההגינות שכשנתניהו היה צריך אותם הוא התעקש שכל מו״מ קואליציוני יתקיים כגוש ולא כליכוד מול כחול לבן. מה קרה לעיקרון הזה עכשיו?
— מורן אזולאי Moran Azulay (@moran_ynet) April 2, 2020
אתמול בערב נכנס למשוואה עוד נתון מעניין. איום של מפלגת ימינה לקדם חקיקה "נגד השחיתות" בכנסת אם תקום ממשלה שתשאיר אותם בחוץ. הצעות חוק נגד שחיתות שלפתע פתאום נזכרו בימינה לקדם, מעלות ריח פוליטי רע. פתאום נזכרו בשחיתות? אבל מול נתניהו, שבעצמו יצר את הכלל שלפיו בדרך למטרה הכול כשר, ייתכן שמדובר באיום לגיטימי.
איך יתנהלו בכחול לבן מול הצעות נגד שחיתות, הניצבות בליבת האג’נדה של המפלגה שקמה כדי להחליף את השלטון? בהנחה שבימינה יממשו את האיום ויאתגרו עם הצעות חוק מהסוג הזה, לא ברור איך יעמדו שבוע אחרי שבוע חברי כנסת כמו אסף זמיר, איתן גינצבורג ואבי ניסנקורן, ויגנו על נתניהו - שכבר יחל את משפטו הפלילי - שעה שהמצפן המוסרי שלהם ורוב האלקטורט שלהם אומר אחרת. הסכם לאחדות או פיצוץ השיחות, המערכת הפוליטית תישאר מאותגרת לא מעט זמן קדימה.
לפנייה לכתב/ת 
