לשבור את הצופים

"רוקדת בחשיכה"

מאז סרטו הראשון, "אלמנט הפשע" מ-1984, בוחן לארס פון טרייר את מהותה של המניפולציה הקולנועית, עוסק בכוחה הסוגסטיבי של חוויית הצפיה ומספק תהיה מורכבת בדבר הקשר שבין קולנוע ואמונה, תוך שהוא מוזג פנימה יסודות דתיים-פרוטסטנטיים. אך בעוד "לשבור את הגלים", שקווי דמיון לא מעטים נמתחים בינו לבין "רוקדת בחשכה", התעטף בחומרה הלותרנית שמזוהה עם סרטיו של קרל תאודור דרייר הדני, הסרט הנוכחי הוא פנטזיה מוזיקלית (שהיו אף מי שכינו אותה "מרקסיסטית"), שעוצמתה נובעת מהמעברים החריפים, והמכוונים, שמתחוללים בה בין המופרך לנשגב.

ההיבט וההישג המניפולטיבי של הסרט בולט במיוחד, משום שפון טרייר נוקט פה מה שאמור לעורר ריחוק אסתטי ורגשי, ובפועל מחולל ההיפך. בכך הופך "רוקדת בחשכה" לתרגיל אנליטי הבודק את אופני כוח הדיכוי הקולנועי. קודם כל, משום שהסרט צולם במצלמת וידיאו דיגיטלית, עובדה המעניקה לו את המראה הקופצני השאוב מאותו זרם תיעודי שכונה "סינמה וריטה". אך מה שעל פניו נראה כמביא אל שיאו את חוסר הסבירות הסגנונית אינו אלא חלק מהמשחק הכוחני היהיר שפון טרייר מנהל עם קהלו, ואמור לעורר אצלו טלטלה רגשית, על אף הכל. תכלית דומה – ביטולו של כוח ההתנגדות של הצופה – משרת פה גם שימוש היתר בקונבנציות עלילתיות, שככל שהן מוגזמות ומופרכות כך הן משתלבות טוב יותר בקונספט של המניפולטור הדני, שמשתמש בהפרזה הדרמטית (מלווה בתוקפנותן של 100 מצלמות הפועלות בו-זמנית בקטעים המוזיקליים) להשגת מטרותיו הכוחניות.

כמו "לשבור את הגלים", גם זהו סיפור פסיון נוצרי, שבמרכזו אישה המקריבה את עצמה, ופועלת מתוקף כוחות שהם טמירים וכבירים ממנה - הפנטזיה הקולנועית בסרט הנוכחי (לעזאזל, במקום תפילה, הגיבורה, ברגע מכריע, אפילו מדקלמת כאן ברעד את “My Favorite Things” מ"צלילי המוזיקה"). פון טרייר, עוד יותר מבעבר, מתגלה כאן כאיש לא נעים, המטיף לכניעה מוחלטת לאינסטנציה רוחנית. מבחינה זו, נוצר ב"רוקדת בחשכה" זיהוי בין הארטילריה הרגשית הכבדה שמופעלת כלפי הצופה, לבין המניפולציה הנוצרית שמכוחה נעה הגיבורה-הקדושה של הסרט אל קצה הישועי. התחושה הנשגבת שעמה אמור צופה הסרט לעזוב את אולם הקולנוע (מלווה בביטויים כמו "לא יכולתי לאכול/לנשום/לעצום עין יומיים"), אינה אלא תוצר של מעשה אונס אמוציונלי שמבצע פון טרייר בצופים שלו.

אבל מה שהופך את "רוקדת בחשכה" לסרט מכעיס, שלא לומר מרתיע, יותר מ"לשבור" הוא ביטולו המוחלט של כל היגיון פסיכולוגי המנחה את התנהגותה בו של ביורק, היא סלמה, מהגרת צ'כית באמריקה מדומיינת של שנות ה-60 (הסרט צולם בשוודיה), פועלת בבית חרושת שהולכת ומתעוורת בשל מחלה תורשתית. היא חוסכת כסף על מנת לממן ניתוח שיציל את בנה מגורל דומה, אך טוהר לבה ותמימותה מסבכים אותה ברצח, שעלול להביאה אל הגרדום. לכאורה, יצירה שעניינה גאולה וטוב מוחלט. בפועל, סרט הנע על גבול הסאדיזם, שבו הבמאי-הגבר מקריב את הדמות הנשית המיוסרת שלו על מזבח הסחטנות הרגשית, ששיאו המצמרר וסר הטעם הוא בהפיכתה של סצינת הוצאה להורג למספר מוזיקלי, והדבר האחרון שאפשר לומר שיש בו הוא "אנושיות".

דווקא משום כך קשה עד בלתי אפשרי להתנגד לסרט הזה. לופת, מטלטל, מצמית, מעיק, "רוקדת בחשכה" הופך את הצפיה בו למאבק רגשי-שכלתני, שבסופו מי שמוכרע הוא רוכש הכרטיס. משחקה של ביורק כמהגרת הצ'כית סלמה, שנופלת – בקריאה מרקסיסטית של הסרט – קורבן לאסקפיזם מתוצרת הוליווד, נדמה מופרך בתחילה, בעיקר משום דרך ההתבוננות הילדותית שלה על העולם, שמשרתת אף היא את נצלנותו הרגשית של הסרט. אולם מרגע שמגיעים לכדי פיוס עם סגנון ההופעה המוזר הזה, הוא צובר בהדרגה איכויות שטרם נראו כמותן על מסך הקולנוע.

"סימן חיים"

ראוי כבר בתחילה להעמיד דברים על דיוקם – "סימן חיים" היא אחת היומיות היותר מוצלחות שנמצאות כרגע בסביבה. דרמת חטיפה זו, שביים טיילור הקפורד המיומן ("קצין וג'נטלמן"), מתרחשת בארץ דרום אמריקאית דמיונית בשם טקאלה, המפורסמת ביצוא הקוקאין שלה, ובמחתרת מהפכנית ואכזרית העוסקת כיום בעיקר בחטיפת אנשים למען בצע כסף. מג ריאן מגלמת את רעייתו של מהנדס אידיאליסט המועסק על ידי חברת הנפט באזור, כשבעיצומו של משבר חריף ביניהם, כאשר מג כבר רוצה לארוז את הפקלאות ולחזור הביתה, לאמריקה – הוא נחטף. כאן נכנס לתמונה ראסל קרו, איש ה- K&R (kidnap and ransom) מקצוען, המתמחה במשא ומתן עם חוטפים בכל רחבי העולם. הסרט, אגב, מבוסס על עדויות אמת של אנשי K&R כפי שפורסמו במאמר ב-“vanity fair” ובספר.

מה שעוד אמור להיות אמיתי בסרט, ואף עסיסי יותר, הוא הרומן המתחיל להרקם בין הרעיה הבוכיה לבין איש המו"מ המסוקס. ובכן, את הניצוצות שדווח כי עפו על הסט בין השניים קשה לאתר בסרט. יתכן כי הסיבה לכך היא שסצינות המין ביניהם, כך נודע, קוצצו בחדר העריכה, או אולי עובדת היותם שחקנים כה חד גונים לא איפשרה למשיכה לפרוץ אל מעל לפני השטח. נראה שריאן מתרכזת לאורך הסרט בשתי הבעות, אליהן נלוות מדי פעם ניפנופי ידים ודמעות, ולעיתים נדמה שהיא מודאגת יותר ממצב התלתלים שנחים בקפידה סביב ראשה מאשר מגורלו של הבעל החטוף (לא פחות מחמישה מעצבי שיער, כך על פי הקרדיטים, עסקו במלאכה). קרו מקפיד להסתובב פה ושם עם גופיה החושפת גוף שרירי, ונראה בעיקר כמו הגירסה עבת הבשר של מל גיבסון.

חלק ניכר מהסרט, המצולם בנופיה ההרריים הקסומים של אקוודור, מלווה את תלאותיו של המהנדס האמריקאי הנאור בקרב שוביו החשוכים והפרימיטיבים. אכן, המקומיים בטקאלה מוצגים על פי מיטב הסטריאוטיפים המאפיינים מדינות עולם שלישי: הם טיפשים, רמאים ועצלים, שנוטים לדבר ביניהם בצעקות חסרות פשר, ועיקר תחביבם, פרט לעישון סמים ושינה, הוא ירי באוויר ללא מטרה ניראת לעין. לכן כל שנותר לצופה הוא לקוות שקרו יתגבר במהרה על הדילמות הרומנטיות האוחזות בו, ויושיע את המהנדס התמים מכוחות הרשע שבידיהם הוא נמצא. כך שכולם יוכלו לחזור ללא שהיות מיותרות לחיקה החמים של אמריקה.

"למצוא את פורסטר"

לפני כשנתיים עשה גאס ון סאנט את הרימייק הכי מיותר בתולדות הקולנוע, זה של "פסיכו" הקלאסי, וחטף על כך על הראש. מעניין אם מסתמנת מגמה ביצירתו, שכן סרטו החדש, "למצוא את פורסטר", נראה כמו גירסת כיסוי של "סיפורו של וויל הנטינג" הזכור לטוב. גם כאן נרקמים קשרי אב/בן בין צעיר, הפעם שחור, מחונן, שמסתיר את גאוניותו הספרותית מסביבתו, לבין מורה דרך רוחני המסייע לו למצוא את מקומו בעולם. כדי להבהיר, גם מט דיימון עצמו צץ לכמה דקות, למי שלא בהכרח קישר בין הסרטים.

שון קונרי, הדומה כאן להפליא לגרגורי פק, מגלם גבר מסתורי שמתגורר בקומה העליונה של בית מגורים מרופט בברונקס, סופר אקסצנטרי החי בבידוד מוחלט מהעולם, שדמותו עוצבה מן הסתם בהשראת זו של סלינג'ר. כעת, אומרים על הסופר הזה, אגדה בחייו, שבצעירותו, לפני כ-40 שנה, הוא חיבר את מה שנחשב ל- Great American Novel, ומאז נדם ונעלם. אומרים, אבל לכל אורך הסרט לא טורח איש לצטט מספרו ההוא, כך שגדולתו של הסופר הזה נותרת בלתי מנומקת, לפחות בעבור הצופה. מדברים גם על איכות כתיבתו הנדירה של בן טיפוחיו, אך למעט משפט פה משפט שם, אין כאן מה שעשוי באמת לשתף את הצופה בהתלהבות הגדולה שהוא מעורר אצל אותו סופר, וכן בקרב מוריו בבית הספר האליטיסטי שבו הוא עובר ללמוד.

עם פרוץ הסרט מצטייר הסופר הנזירי כדמות רפאים, המציצה במשקפת אל עבר חבורה של נערים שחורים במגרש המשחקים ממול. אולם מה שעשוי להתפס כרמיזה הומו-אירוטית טעונה, אינו זוכה להתייחסות בהמשך, ככל שהדברים אמורים ביחסיהם של הקשיש המתבודד והנער השחור, שממילא נותרים חסרי איפיון של ממש. גם מה שנתפס כראשיתו של רומן בין-גזעי, שנרקם בין גירסת האפרו לוויל הנטינג ותלמידה לבנה עשירה (אנה פקווין, "הפסנתר"), נותר בגדר ספיח עלילתי שאינו ממוצה. גאס ון סאנט, דווקא הוא, העדיף להתחפר בחיקה החמים של הדידקטיות, ו"למצוא את פורסטר", גם אם הוא נהנה מחן מסויים, ובעיקר ממשחקו של רוב בראון בן ה-16, נטול כל נסיון קודם, באחת מהופעות הבכורה המרשימות שידע הקולנוע, נותר בגדר ערימה של קלישאות.