הן צריכות מקום. ותרומות
"בגיל 18 הן כבר לא ילדות, אבל עדיין מאוד לבד. אין להן שום משפחה תומכת, לא אמא, לא אחות ולא סבתא. גם בלי קורונה, הן הכי לבד שאפשר לדמיין". תיעוד מיום בחייה של איריס זלכה, עו"סית ומנהלת עמותת מקום - עמותה המלווה צעירים חסרי עורף משפחתי - שבימים אלו מוצאת עצמה חסרת אונים מול הצרכים האינסופיים
"אני לא יכולה יותר עם ההודעות מאמא שלי!" כותבת לי חצי שעה אחר כך אחת הצעירות בעמותת "מקום" – עמותה המלווה צעירים חסרי עורף משפחתי. "אני בקושי מחזיקה את עצמי, איך אני יכולה לעזור גם לאמא שלי? היא מציפה אותי מהבוקר בהודעות שהיא לא יודעת מה תאכל מחר ומחרתיים ושאין לה איך לשלם שכר דירה, ואחותי הקטנה כותבת שהיא באה לגור אצלי כי החבר שלה ביקש שתעזוב. אני לא יכולה יותר עם ההודעות שלהם".
הצעירות אותן אנחנו מלווים בעמותה חוות התמודדויות לא פשוטות כל הזמן, אבל תקופת הקורונה הקצינה את האתגרים אף יותר . אנחנו מלווים 75 צעירות שהוצאו מהבית בגיל צעיר, מכיוון שלא יכלו לחיות בו, ועברו למוסדות פנימייתיים. בגיל 18 הן כבר לא ילדות, אבל עדיין מאוד לבד. אין להן שום משפחה תומכת, לא אמא, לא אחות ולא סבתא. גם בלי קורונה, הן הכי לבד שאפשר לדמיין.
חלק מהצעירות חיות בדירות של העמותה ומקבלות תמיכה ומחיה וחלק מהן כבר עזבו את הדירה ומקבלות ליווי להשתלבות בחברה. אנחנו מנסים לסייע לכולן, אבל כבר ארבעה שבועות שהטלפונים מציפים אותנו ואני לא יודעת למי לעזור קודם.
למי לעזור קודם?
צעירה אחת, אם חד הורית, לוקחת את הילד איתה לעבודה בסופרמרקט, כי אין לה איפה להשאיר אותו. זו שיש לה מחלה כרונית קשה ממשיכה לעבוד ולקבל קהל, למרות שהיא יודעת שיציאה מהבית מסכנת את חייה. אין לה ברירה, אחרת מי ישלם לה את השכירות ואת התרופה שלא כלולה בסל התרופות?
וצעירה אחרת, נשארה בבית עם שני ילדים, האחד מהם בחינוך המיוחד והיא נעה בין החרדה המציפה לבין שיחת טלפון ארוכה, שבסופה היא מוחה את הדמעות, נושמת כמה נשימות ארוכות ויוצאת שוב לסלון, לשני הילדים שנמצאים מול מסך הטלוויזיה.
ישנה גם הצעירה המתמודדת עם מחלה קשה והוצאה לחל"ת אחרי שבועיים בידוד ואין לה איך לשלם שכר דירה ובנוסף, אחיה, שהוא דר רחוב, עבר לגור אצלה. כל השנים היא סירבה לקבל עזרה מהמוסדות, לא רוצה להיות נזקקת. אני מהססת איך לשאול, אבל בכל זאת שואלת אם היא תסכים שנוסיף אותה לרשימה לקבלת סל מזון והיא כל כך שמחה על העזרה. אני שמחה על הגמישות שהיא מגלה וגם כל כך נעצבת, כי ככל הנראה הם נותרו ממש בלי אוכל.
חברה משיגה לנו תרומה של תלושי קניה ואני רוצה להעבירן לצעירה שגרה במושב לידה. עשרה שקלים עולה הנסיעה, אבל אין לה אותם. במטבעות האחרונות שהיו לה בבית היא קנתה לאחותה בת ה-15, שעברה להתגורר איתה מברשת שיניים. "אני יודעת איך זה כשאמא מעיפה אותך מהבית בצרחות ואין לך כלום עליך. בגדים אני אתן לה, אבל מברשת שיניים היא חייבת".
רעב, דאגה ונדיבות לב
רק 12:00 בצהרים ואני מוצפת בהמון מידע והמון רצון טוב ומתנדבים, ואנחנו מתאמים לאחת האימהות מתנדב שיעשה לה קניות, ולמישהי אחרת משלמים שעות לבייביסיטר, כדי שתוכל לקחת קצת זמן לעצמה, והגיעו תלושי קנייה לחמש צעירות ואנחנו מסתכלים ברשימות כדי לראות מי מכולן הכי צריכה כרגע, ואחת הצעירות שאומרת, "קיבלתי שובר לקנייה מהרווחה. יש לי אוכל לשבועיים. תעבירו את השובר הזה למישהי שצריכה יותר".
16:00 אחר הצהרים, אני מנסה לעשות את החשבון. יש שני קטינים, אחים של צעירות העמותה, שכפרי הנוער בהם הם גרים נסגרו והם לא יכולים לחיות בבית של אמא ואבא. כבר שבועיים שהם פשוט מסתובבים ברחובות ואחיהם מודאגים.
ויש 12 צעירות שממש חייבות אוכל ו-7 שלא יכולות לשלם שכר דירה. צעירה שנסעה לפני כמה שבועות לחברה ומפחדת מאז לחזור הביתה, כי היא גרה בדירת חדר לבד בשכונה ירושלמית שנמצאת כרגע בסיכון.
ויש 5 בנות שצריך למצוא להן עבודה ועוד כמה בנות שצריך להשיג להן הבטחת הכנסה. ויש את הצעירה עם מחלה כרונית, שיוצאת ונכנסת מבית החולים כל כמה ימים, וצריך להאכיל לה את הכלב. ככה זה כשאין לך עורף משפחתי. אין מי שיעשה עבורך את הדברים הכי מובנים מאליו. פשוט אין.
21:00 בערב, שיחת זום עם מי מהצעירות שרוצה לעלות, ואחריה תמיד נשארות איזה שתיים עם עוד שיחות ודיבורים, לפעמים אלה שיחות הסחת הדעת כדי לבלבל את התקף החרדה שמתגנב לו ולפעמים זה סתם כדי להעביר זמן בדיבורים, כי היא לבד, בדירת החיילות, כבר שלושה שבועות וצעירה אחרת לבד במעונות הסטודנטים השוממים, כי כולם נסעו להורים בתקופה הזו ולה אין לאן לנסוע.
אחת עשרה בלילה. אני עוברת שוב על המיילים וזוכרת לתזמן את שליחתם למחר בבוקר, כדי שאף אחד לא ידע שבאחת בלילה אנחנו עוד עובדים, כאילו שאין לנו חיים. בשתיים אני נכנסת למיטה, חושבת על כל מה שלא הספקנו ובכלל, הבטחתי לעצמי שאתייק את כל הניירות שנערמים בבית ואיכשהו זה לא קורה.
שתיים וחצי, טלפון מאחת הבנות. אחותה יצאה נסערת מהבית לפני שעתיים ולא עונה לה לטלפון. היא מודאגת שאולי היא פגעה בעצמה. אני מתקשרת למתנדבים ואנחנו יוצאים לחיפושים.
איריס זלכה, עו"סית ומנהלת עמותת מקום – עמותה המלווה צעירים חסרי עורף משפחתי. לתרומות והתנדבות לחצו כאן.
לפנייה לכתב/ת 
