מת הצלם שחיבר בין אפריקה לניו יורק

(צילום: האתר הרשמי של פיטר בירד)

פעם, בעידן הפרינט, נהגנו לפרסם רשימות תחת הכותרת "דברים שגבר חייב להספיק לפני שהוא מת". אנחנו מתנצלים, אבל הסעיף "לחיות כמו הצלם פיטר בירד" - שגופתו נמצאה שלשום (על ידי צייד) ביער במדינת ניו יורק לאחר שנעדר במשך 19 ימים – נשמט ממנה. "כולנו שבורי לב ממותו של פיטר האהוב שלנו", מסרה משפחתו לתקשורת, "הוא מת במקום שבו גר: בטבע".

בירד, שכמו שקראתם וכתב מאיר אריאל בהחלט ידע למות, ידע גם לחיות – ולחיות היטב. האיש התקיים על הקו שבין מועדון 54 בניו יורק לסוואנות הפראיות של אפריקה, צילם פילים מתים ודוגמניות חיות וחבריו הטובים ביותר היו קרנפים לבנים ושחורים לצד אנדי וורהול וחברי הרולינג סטונס, שאת כולם תיעד באופן עוצר נשימה.

מגלה את אפריקה

פיטר היל בירד נולד ב-1938 למשפחה עשירה ומיוחסת בניו יורק. סבו מצד אמו היה בעליה של חברת רכבות ואילו למשפחתו של אביו היו שטחים עצומים לגידול טבק. כבר בגיל 11 החל לכתוב יומנים ובגיל 12 התחיל להוסיף להם צילומים ולייצר קולאז'ים שהפכו לסמלו האמנותי והמסחרי. בעתיד ישלב בהם גם חומרים מהטבע כמו אבנים, אדמה ודם – של בעלי חיים ושלו – אבל בואו לא נקדים את המאוחר.

ב-1955, כשהיה בן 17, נסע בירד בפעם הראשונה ליבשת שהפכה לביתו השני, ואולי בעצם הראשון, אפריקה. בנסיעה הזו, שאליה יצא עם קוונטין ג'ורג' קיינס, נכדו של צ'ארלס דארווין, תיעד בירד את חייהם של הקרנפים הלבנים והשחורים והתוודע לקסמם של יצורי הענק הפראיים.

(צילום: האתר הרשמי של פיטר בירד)

ב-1957 הלך, ככל הנראה במצוות משפחתו, ללמוד פרה-רפואה באוניברסיטת ייל. אבל הוא לא קורץ מהחומר הזה ושנה אחת בלבד הספיקה לו כדי לעבור ללימודי תולדות האמנות. מייד כשסיים התואר הראשון, בשנת 1961 חזר לאפריקה ועבד בגן לאומי בקניה, שם תיעד את אנשי השבטים המקומיים ואת חייהן של חיות בר רבות, אבל בעיקר את מותם של 35 אלף פילים. הצילומים שהביא משם הפכו לספרו הראשון – וככל הנראה גם המפורסם ביותר – "סוף המשחק", אבל חשוב מכך, אפריקה קראה לו לשוב הביתה והוא קנה חווה בקניה והעביר אליה את מרכז חייו.

החווה שרכש, אגב, הייתה סמוכה לחוות הקפה שבה התגוררה הסופרת הדנית קארן בליקסן, ההיא שכתבה תחת שם העט איזק דינסן את "זכרונות מאפריקה" (רוברט רדפורד, מריל סטריפ, זוכרים?). הספר מבוסס על זכרונותיה של בליקסן, שכשהייתה בת 24 התחתנה עם בן דודה השבדי ועברה איתו לקניה, שם ניהלו את מטע הקפה של משפחתה.

הנישואים בתוך המשפחה החזיקו מעמד שבע שנים בלבד, והתפרקו לאחר שבליקסן התאהבה בצייד מקומי בשם דניס פינץ' האטון שאיתו חיה עד שמת בתאונת מטוס ב-1931. כמו שראוי שיהיה, בירד הכיר כמובן את בליקסן וטף אמר יותר מפעם אחת כי לספר שלה הייתה השפעה גדולה מאוד עליו.

צילומיו של בירד מאפריקה, שהציגו את פראיות החיים והמוות של היבשת, לופתים את עיני המתבונן ומכים חזק בבטנו גם היום. הוא צילם שם את אנשי השבטים המקומיים חופרים מהאדמה את עצמות אבותיהם כדי לקבור אותם שוב- הפעם עם דבש ומתנות. אבל לפני ואחרי הכל, הוא צילם עשרות אלפי פילים מתים, פילים שאכלו את כל המזון בסביבת חייהם, עד שאזל.

"יש דמיון בין בני אדם לפילים, בכך ששנינו נכנסים לבית הקברות", אמר בירד, "גם בני האדם וגם הפילים אכלו את בית הגידול שלהם. אפריקה והקצה המזרחי של לונג איילנד זהים לחלוטין, משום שהאוכלוסיות של שתיהן אינן מנוהלות ויוצאות מכלל שליטה, וזה מוביל לסוף המשחק".

(צילום: האתר הרשמי של פיטר בירד)

(צילום: האתר הרשמי של פיטר בירד)

(צילום: האתר הרשמי של פיטר בירד)

צילומיו מאפריקה הקנו לו שם עולמי, התפרסמו בכתבי עת ובמגזינים רבים והוצגו בתערוכות במוזיאונים נחשבים בכל רחבי העולם, אבל בירד לא הסתפק בכך. הוא רצה לחיות וליצור כמו חיית בר – וכך בהחלט עשה גם בחייו הפרטיים וגם באמנותו.

רבות מיצירותיו, גם מאפריקה וגם לאחר מכן, כצלם דוגמניות, אמנים ו"סתם" מפורסמים למגזינים כמו "אל" ו"ווג" ובעיקר במועדון המיתולוגי "סטודיו 54" בניו יורק, הן תוצר ייחודי של צילום המשולב יחד עם אלמנטים מהיומנים האישיים שניהל מאז ילדותו ועד מותו.

לצד הצילומים, של נשים או של בעלי חיים, נמצאים טקסטים בכתב ידו, גזרי עיתונים, עלים יבשים, חרקים, ציטוטים ואפילו דם של בעלי חיים, כולל שלו עצמו. באחת התמונות המפורסמות ביותר שלו, הדיוקן העצמי "אכתוב בכל פעם שאני יכול" משנת 1965 באפריקה, הוא נראה כותב ביומנו כשפלג גופו התחתון נמצא, ובכן, בתוך לוע של תנין.

(צילום: האתר הרשמי של פיטר בירד)

"אני אוהב דברים שנראים כאילו נעשו ללא שליטה" אמר פעם, "זה כמו בחיים, אתה פשוט לומד איך להפיק רווח מטעויות ומסיכונים שאתה לוקח. זה כמו פאזל, אני מנסה להכניס פנימה דברים שהעשירו את חיי, דברים ממקומות מעניינים, דברים שאני רוצה לזכור. זה יכול להיות קופסת סיגריות, שיר... יש כל כך הרבה דברים שאפשר לצלם, תמיד חשבתי שזה קסם”.

מגלה את אימאן

באמנות כמו באמנות, אתם בטח מתעניינים יותר ברכילות, אז קדימה. בירד היה נשוי שלוש פעמים, בפעם הראשונה למרי "מיני" קושינג, העוזרת האישית של מעצב האופנה אוסקר דה לה רנטה, נישואין שהחזיקו מעמד שלוש שנים בלבד. אשתו השנייה הייתה הדוגמנית שריל טיגס, שלה היה נשוי גם כן שלוש שנים בלבד, מ-1981 עד 1984, ואילו אשתו השלישית הייתה נאג'מה חאתום, בתו של שופט ממוצא אפגני שלה היה נשוי עד מותו וממנה נולדה לו בתו היחידה, זארה.

כפי שאפשר להבין, בירד כיבד מאוד את מוסד הנישואים ואף אמר כי "יש לבחון אותו מחדש, בעיקר בגלל הקלסטרופוביה המוחצת שלו. זה מוסד שהומצא למען המשפחה והילדים, אבל מבחינה ביולוגית הוא מאוד לא טבעי. זה מזוכיזם ועינויים בצורה מאורגנת".

לצד חייו האפריקניים, לבירד היו דירות במנהטן ובמונטוק שבניו יורק – והוא בהחלט חי את העיר כמו שצריך. חלק מחבריו הקרובים, שמונצחים גם הם בקולאז'ים שיצר, היו אמנים כמו אנדי וורהול, פרנסיס בייקון, טרומן קפוטה, סלבדור דאלי וחברי להקת הרולינג סטונס. עם כולם יצא, בילה וצרך את מה שצרכו באותם עשורים מטונפים ומענגים.

(צילום: האתר הרשמי של פיטר בירד)

(צילום: האתר הרשמי של פיטר בירד)

אחת ה"תגליות" החשובות שהביא בירד מאפריקה הייתה הדוגמנית אימאן, שאותה פגש בסיבוב בשוק של ניירובי בשנות ה-70, הכיר לסוכנת דוגמניות, והשאר היסטוריה ודיוויד בואי. לסיפור ההיכרות בין הצלם הלבן לדוגמנית השחורה והיפהפיה יש כמובן שתי גרסאות – הגרסה של בירד, והגרסה האמיתית.

לגרסתו של בירד, הוא נתקל בדוגמנית בזמן שרעתה את הבקר בסוואנה. היא, לעומת זאת, כבתו של דיפלומט סומלי, דיברה חמש שפות והייתה למעשה סטודנטית למדעי המדינה באוניברסיטת ניירובי. מה שבטוח הוא שבירד אהב לצלם את אימאן. "הדבר האחרון שנשאר בטבע הוא היופי של נשים, אז אני שמח מאוד לצלם את זה", הבהיר.

(צילום: האתר הרשמי של פיטר בירד)

קפיצה קטנה בזמן, לשנת 1996, מגלה שניירובי עוד לא ראתה הכל מצדו של בירד. במגזין "ואניטי פייר" פורסם כי לאחר בילוי במועדון לילה בעיר חזר לחווה שלו ונעלם באוהל עד שעות הצהרים. כשיצא ממנו, יצאו אחריו אחר כבוד ארבע או חמש צעירות אתיופיות, שהמשיכו איתו את הבילוי הלילי. "היה לנו מאוד נעים", ענה כשנשאל על האירוע.

זמן קצר לאחר מכן, בספטמבר 1996, הותקף בירד מכל החיות בעולם דווקא על ידי פיל, בזמן שהיה פיקניק סמוך לגבול קניה-טנזניה. הפגיעה, שאותה תיאר כ"הרגשתי כאילו נכנסה בי רכבת משא", פצעה אותו אנושות והוא הגיע לבית החולים במצב קריטי.

הרופאים הקנייתים הצליחו לייצב את מצבו, אבל פגיעה בראשו הותירה את בירד עיוור – ועבורו זה היה גרוע ממוות. בנוסף, הפגיעה הותירה אותו גם נכה בפלג גופו התחתון ונאמר לו שלא יוכל ללכת שוב, אבל בירד שמע – ועשה כרגיל את מה שהוא רוצה. בדרך נס שאינה ברורה גם כיום, בתוך זמן לא ארוך שבה אליו ראייתו ולאחר ניתוח מסובך שעבר בניו יורק הוא נעמד על רגליו עם יותר מ-25 סיכות באגן.

(צילום: האתר הרשמי של פיטר בירד)

(צילום: האתר הרשמי של פיטר בירד)

(צילום: האתר הרשמי של פיטר בירד)

בעשורים האחרונים לחייו עבד בירד פחות ופחות. בחודשים האחרונים סבל מדמנציה ומצבו הבריאותי הכללי הלך והיה רע יותר ויותר, עד שהחליט, כמו הפילים שאהב, לצאת לחפש את בית הקברות שלו.

בספר "סיפורי זארה" שכתב לבתו ציטט בירד את המשורר וויליאם בלייק, שכתב "אתה אף פעם לא יודע מה זה מספיק, אם אינך יודע מה זה יותר ממספיק". לשורה של בלייק הוסיף בירד שורה משלו, שכמו מתמצתת את חייו ומותו - "אם אתה משתוקק למשהו חדש ומקורי, במיוחד כאשר הם כל הזמן אומרים 'פחות זה יותר'", כתב, "זכור שאני אומר: יותר מדי זה באמת בסדר".