20 שנה לחטיפה שזעזעה את ישראל – והותירה שלוש משפחות שבורות
ב-7 באוקטובר 2000, נחטפו בהר דב עדי אביטן, בני אברהם ועומר סואעד. אחרי שנה הם הוכרזו כחללים, וב-2004 הושבו גופותיהם. בני משפחותיהם מספרים על כאב שלא נגמר, ועל אנשים שלא שוכחים את היום ההוא: "זו הייתה טראומה לעם ולמדינה"
יומיים לפני יום הכיפורים, 7 באוקטובר 2000. אלה ימיה הראשונים של האינתיפאדה השנייה, ובישראל התחוללו עימותים מדממים עם הציבור הערבי, ואילו באותה שבת בשעות הצהריים, התקבלה בשורה שכמוה לא הייתה לפני כן: כוחות חיזבאללה חדרו לשטח ישראל באזור הר דב, וחטפו שלושה חיילים: עדי אביטן (21), בני אברהם (20) ועומר סואעד (27), חיילי חיל ההנדסה ונהג בט"שית, שהחזיקו את הקו באותם הימים. השלושה נהרגו בחטיפה או זמן קצר אחריה, אך באותה עת, לא היה ברור אם נחטפו בחיים אם לאו.
המשפחות נאבקו להשבת בניהם. שנה לאחר מכן, לאחר שהתקבלו עדויות מאנשי או"ם שהיו עדים לחטיפה, ונמסרו לצה"ל חפצים ספוגים בדם, התקבלה החלטה תקדימית: הרב הצבאי הראשי והרבנים הראשיים קבעו שהחיילים מתו, והם בבחינת חללים שמקום קבורתם לא נודע. משפחות אברהם ואביטן ישבו שבעה. משפחת סואעד לא יכלה לעשות כן, בשל מנהגי האסלאם, לפיהם ניתן לקבוע מוות רק אם שני עדים ראו את המת. גופות החיילים הוחזרו במסגרת העסקה בה שוחרר גם אלחנן טננבאום, בחודש ינואר 2004.
20 שנה חלפו מהחטיפה והמשפחות מתמודדות עם הכאב, וגם עם שאלת ההנצחה והזיכרון, מול הזמן שעובר. גם כיום, עדיין מקבלים "דרישות שלום" מהעבר, ומהבנים שאינם. "יש אתר חדש על רצועת הביטחון, ודווקא השבוע חייל כתב לבן שלי", סיפר יעקב אביטן, אביו של עדי. "הוא היה בגדוד אחר, אבל הוא סיפר לו איך הם התנהלו שם, וזה חדש יחסית. יש כאלו הברקות, אתמול באו שתי בנות הביתה אלינו, הן עשו ספר לנופלים. כשהמקרה קרה הן היו בנות 20. הן התחילו לספר שהן זוכרות בדיוק מה הן עשו באותו יום".
"אנשים רגילים, שטיילו באותו יום, פוגשים אותי ואומרים 'אתה אבא של עדי אביטן', בזמן האירוע היינו פה. זו הייתה טראומה לעם ולמדינה, כל התהליך שהיה. זה היה בשטח ישראל. אל תשכח שארבעה-חמישה חודשים לפני זה צה"ל נסוג מלבנון. אני כהורה חשבתי שבזה נגמר הסיפור, הדאגה לבן הלוחם", הוא משתף.
"אנחנו חיים את עדי"
המשך ההנצחה מעסיק את אביטן ומשפחתו. כשנה לאחר שהוחזרו הבנים, נולד נכדו הבכור, כיום כבן 16. "אנחנו מדברים על עדי בכל הזדמנות. הנכד שלי, ליעד, הזמין אותי לדבר לפני הכיתה שלו, לספר מי זה עדי, ומאוד התרגש. בבית יש את הסרטונים, והתמונות שלו בבית, ואנחנו חיים את עדי. הוא נוכח איתנו כל הזמן".
"הילדים בדילמה לגבי מה נעשה ביום הזיכרון. אני חושב שלא אבוא השנה לבית העלמין. גם לפני האירוע שלנו יום הזיכרון היה קדוש, מיועד לחללי צה"ל, והיינו יורדים לבית העלמין לכבד את המשפחות. היום כל מי שאמור להגיע - המפקדים, החברים מהעבר - לא יבואו. רק לבוא להתריס? להיות מאוכזב, לעמוד בפני שוקת שבורה בלי אף אחד? אנחנו הרי אנחנו עולים לבית העלמין כל השנה, יש את יום הזיכרון הפרטי, יום ההולדת שלו, יש את תאריך הנפילה, החטיפה, ההחזרה".
השיחה המרגשת עם מחזירי השבויים והנעדרים
אפרת אברהם ליבנה, אחותו של בני, אומרת גם היא שבנותיה גדלות עם סיפורו של הדוד שלא פגשו מעולם. "יש לי שלוש בנות, בנות 10, 8 ו-6 והן מכירות את הסיפור של בני בעל פה, ומספרות בעצמן. הבת הגדולה אמרה שהיא מתבאסת שאין בית ספר, כי היא סיכמה עם המורה שביום הזיכרון היא תספר על הדוד שלה. הן יודעות לספר את הדברים בפרוטרוט. גם שמעו אותי בהרצאות מספרת עליו, וגם אנחנו חיים את זה".
"אישית אני פחות אוהבת את האזכרות בבית הקברות, למרות שאני קוראת קדיש על אח שלי, ועושים אזכרה כל שנה באוקטובר. אני מאוד סביב הזיכרון שלו אבל אני מאוד לא אוהבת ללכת לבתי קברות ביום הזיכרון. זה מעיק. אני מרגישה שההנצחה שלי בעל פה, ההרצאות שלי עליו, יותר חזקה מאשר פסל או אנדרטה, או שלט על הקיר. אחר כך אנשים פוגשים אותי ואומרים לי 'שמענו הרצאה שלך', זה חשוב", היא מספרת.
גם אפרת מספרת על מסרים שממשיכים להתקבל גם 20 שנה אחרי. "השנה היה משהו מאוד מיוחד. הזמינו אותי להרצות בפני קציני אית"ן (היחידה הצבאית לאיתור נעדרים). זה היה כמה שבועות אחרי שהחזירו את זכריה באומל. איזו הרגשה הייתה לי לדבר עם האנשים שאחראים להחזיר את השבויים והנעדרים".
היא מספרת על פגישה "עם אנשים שטיפלו במקרה של בני, והם סיפרו לי דברים שהיו מאחורי הקלעים ולא ידעתי עליהם. מישהו סיפר שבזמנו נסעו לשווייץ לקבל את הפריטים עם כתמי הדם מהאו"ם. הוא היה בין הראשונים שקיבלו את הפריטים וסיפר על מסע השכנועים, ודברים שלא ידענו על הנעשה מאחורי הקלעים. עד היום אני פוגשת אנשים שמספרים שהיו חיילים של בני או שהכירו אותו. זה כמו דרישת שלום. אחותי השבוע קיבלה מחייל של בני ספר מחזור שהם עשו, ושלח מה שכתבו על בני שהיה מפקדם בקורס מ"כים".
"בשביל זה יש חיילים. אנחנו חלק מהעם"
משפחתו של עומר סואעד מנציחה את זכרו בדרכו. רבים מבני המשפחה ממשיכים לשרת בכוחות הביטחון. הבנים, קאסם ומעתוק, משרתים במשטרה, זה באזור כרמיאל והאחר בנצרת. עאמר סואעד, אחיו התאום של עומר, משרת כנהג במרכז התובלה, והאח טראד סואעד הוא מפקד בסיס האימונים הפיקודי בלכיש. "מבחינתנו זה כאילו קרה אתמול", אומר טראד, "אנשים כמוהו אסור לשכוח, כי הם פעלו במטרה להגן על המדינה ועל אזרחיה. בשביל זה יש חיילים, ואנחנו חלק מהעם. לא משנה אם בדואים, דרוזים, צ'רקסים".
"התלמידים ביישוב לומדים על עומר, ויש אנדרטה שמנציחה את שלושתם. יש הרבה אנדרטאות שמנציחות חללים לא יהודים, אבל זו האנדרטה היחידה ביישוב בדואי שמנציחה חללים יהודים", הוא מספר.
טראד אומר שהעובדה שבניו של עומר משרתים במערכת הביטחון, נותנת כוח למשפחה. "הם היו יכולים ללמוד, לא היו חייבים להתגייס, אבל זה מושרש בנו. המדינה, כוחות הביטחון, זה הדבר שמניע את הצעירים הבדואים. כשהיה האירוע, אחד הדברים שההורים אמרו לי וחידדו לי בראש, הוא שעם כל הכאב על האסון, לא עוזבים את הצבא. האירוע הזה לימד אותנו והוכיח לנו שהצבא הוא ענק ביכולת שלו ובהתנהגות שלו".
הוא מוסיף כי "היינו שלוש משפחות, שתיים יהודיות ומשפחה בדואית. לא היה שוני בינינו לבין משפחת אביטן או אברהם. אנחנו באובדן, אבל להרגיש כזה טיפול, זה לא מובן מאליו. אני גאה להיות חלק מהצבא".
כמו המשפחות האחרות, מספר טראד כי גם היום הוא ושאר בני המשפחה מקבלים מידע ומסרים הקשורים לאח. "עומר היה מחלל בחתונות. הוא היה אחד המוסיקאים הבולטים, ופתאום הוא נעלם. דווקא בתקופה האחרונה אנשים התחילו לפרסם סרטונים מאירועים פרטיים שלהם, שבהם הוא הופיע, כדי לזכור אותו. היה אחד שהעלה לפני שבוע סרטון עם הופעה של אחי, חיפשתי את הבנאדם וביקשתי ממנו לשלוח את הסרטון". גם משפחת סואעד לא תעלה השנה לבית העלמין. "נזכור אותו השנה בלי הטקס. זה לא אומר שלא נזכור".
לפנייה לכתב/ת 
