שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם

    אין ערבים בין הדגלים השחורים

    בזמן שהיהודים מפגינים בכיכרות וברחובות למען שלטון החוק והדמוקרטיה, צופים הערבים במתרחש כאילו שהמהומה לא נוגעת אליהם. יש לכך סיבה

     

    מחאת הדגלים השחורים בכיכר רבין (צילום: מוטי קמחי)
    מחאת הדגלים השחורים בכיכר רבין(צילום: מוטי קמחי)

    נכון לספטמבר 2019 עמד מספר הערבים בישראל על 1.9 מיליון מתוך כ-9.1 מיליון תושבים. 21% מכלל אזרחי המדינה. הם נמצאים בבתי חולים, באתרי הבנייה, באוניברסיטאות, בבתי המרקחת, בבנקים, בחברות הממשלתיות ובמקומות עבודה פרטיים. איפה לא נמצא אותם? בכיכרות, בצמתים, בשיירת מכוניות הדגלים השחורים, בהפגנות ברחבת בית המשפט העליון או בכל מאבק אחר על הדמוקרטיה הישראלית.

     

     

    בעוד שרבים מהציבור היהודי גודשים את הכיכרות, צועדים ומפגינים למען הדמוקרטיה ושלטון החוק, עומדים הערבים מהצד וצופים במתרחש כאילו שכל המהומה הזו לא נוגעת אליהם.

     

    רק לפני קצת יותר מחודש געש הרחוב הדמוקרטי נגד יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין שסירב לכנס את המליאה על רקע השבירה של כחול לבן לכיוון הליכוד. רבבות הפגינו נגד הפרת ההבטחה של בני גנץ לבוחריו, אחרי שכרת ברית עם בנימין נתניהו חרף כתבי האישום. המגמה נמשכת לאחר חתימת ההסכם קואליציוני וביתר שאת לקראת הדיון בעתירות לבג"ץ.

     

    במאבק הזה על אופייה של המדינה, על שלטון החוק ועל הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, הערבים לא משמיעים את קולם, אף שהם ראשוני הניזוקים מממשלת ביבי-גנץ. הרי ההסכם הקואליציוני לא מבטיח דבר ביחס לחוק הלאום, ומנציח את המשך שלטונו של נתניהו, זה שבמשך עשור הסית נגד המפלגות הערביות והדיר את הערבים ממגרש הישראלית.  

     

     

    אין ספק שביטול ההסכם הקואליציוני ומניעת הקמתה של ממשלה שכזו יטיבו עם הציבור הערבי. סיום שלטונו של נתניהו יהיה בו כדי לסלק את ההסתה, ההדרה, הפילוג והניכור. היה מצופה מהציבור הערבי לצאת באלפיו לרחובות, להציף את הצמתים, ולמלא את הכיכרות והחניונים.

     

    אבל כל זאת לא קורה. הערבים ממשיכים לעמוד על הגדר בתקווה שסילוק הימין מהשלטון ייעשה על ידי היהודים, שהרי ממילא לא יהיה לצעקתם כל חשיבות. למה? משום שהערבים לא מאמינים בדמוקרטיה הישראלית ובשלטון החוק. מבחינתם קיימות שתי דמוקרטיות: אחת ליהודים ואחת לערבים.

     

    טורים נוספים של עו"ד שקיב עלי:

     

    עובדה היא שאף לא מפלגה ציונית אחת, למעט המחנה הדמוקרטי שהחריש, הסכימה לקבל את תמיכת הרשימה המשותפת בממשלה שתוקם. כל המפלגות הכריזו מראש שלא ישתפו עימה פעולה אף שנציגיה נבחרו בצורה דמוקרטית.

    עו
    עו"ד שקיב עלי

    כך גם קרה ב"עצרת השמאל" בכיכר רבין לפני כשבועיים. המארגנים היססו להזמין את איימן עודה לנאום עד שקיבלו אומץ שעתיים לפני תחילתה. חששם היה דומה לזה של יאיר לפיד ובוגי יעלון בזמנו, שמא יוכתמו כמי שמשתפים פעולה עם "תומכי הטרור" – עוד מושג שנתניהו הצליח להשתיל בתודעה הישראלית.

     

    גם קודם לחתימת ההסכם הקואליציוני האמינו הערבים שדבר לא ישתנה בין אם ראש הממשלה יהיה גנץ, לפיד או נתניהו. מבחינתם כולם באו מאותו קו יצור ומחזיקים באותה אידאולוגיה התומכת בניכור ובהדרת הערבי. עובדה שמפלגתם של גנץ ולפיד לא התנגדה לתוכנית הסיפוח של טראמפ, שהציעה לשלול מתושבי המשולש את אזרחותם הישראלית לטובת הרשות הפלסטינית.

     

    הרצון להיאבק על שלטון החוק והדמוקרטיה הישראלית לא יכול לבוא אלא מתוך תחושת שייכות אמיתית למדינה, ותחושה זו לא יכולה לצמוח בחלל ריק. כדי שהערבים יתגייסו למען שלטון החוק והדמוקרטיה, יש צורך לטפח את התחושה הזאת. ככל שהיא תגבר, כך יגבר הרצון של הערבים בישראל לשכב למענה על הגדר.

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים