שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    להיות אם יחידנית וחירשת: "אם אני יכולה, כולן יכולות"

    אחרי שמערכות היחסים שלה עם בני זוג לא התקדמו כמו שרצתה, שירי אופיר החליטה להפוך לאם יחידנית. למרות האתגרים בחייה כאמא חירשת לילד שומע, היא אומרת: "כדאי לנסות להגשים חלומות. אם נופלים או נכשלים, אפשר פשוט להתקדם הלאה"

    כששירי אופיר הבינה שמערכות היחסים הזוגיות שלה לא מתקדמות בקצב הנכון עבורה, היא קיבלה החלטה, בגיל 32 - להיות אמא, למרות כל האתגרים בחייה. לקח קצת זמן עד שהגיעה לשלב הביצוע, אך כיום היא אם יחידנית לילד בן שבע.

     

    שירי אופיר ובנה (צילום: אלבום פרטי)
    "תקופת הקורונה הביאה אתגרים חדשים"(צילום: אלבום פרטי)

    כשאופיר הייתה בת שנה ושלושה חודשים היא אובחנה כחירשת. שני הוריה שומעים, אך אביה שגדל בבית עם שני הורים חירשים והכיר את שפת הסימנים, החליט לא לדבר עם בתו בשפת הסימנים. "הוא פחד שאדבר כמו סבא וסבתא שלי ואהיה תלויה ולא אדע לדבר ברור", מסבירה אופיר.

     

    "בדיעבד חבל שהוא לא לימד אותי כי הייתה יכולה להיות לנו תקשורת יותר זורמת ולא כמו שעשה כל הזמן - הושיב אותי מולו, ותיקן לי את הדיבור". עם זאת, היא מבינה מאוד את ההורים שלה - "הם היו קצת חסרי אונים, זה היה בשנות השבעים, לא הייתה תמיכה ולא הייתה מודעות בכלל".

     

    "אין צורך לצעוק"

    היא למדה בערד, בכיתה של ילדים שומעים והרגישה שכולם התייחסו אליה באופן שווה. "בתחילת שנת הלימודים המורה, הסייעת וקלינאית התקשורת היו מגיעות להסביר לכיתה", מספרת אופיר. "הן היו אומרות - 'יש לנו פה ילדה עם מכשירי שמיעה. אולי היא מדברת קצת לא ברור אבל היא חלק מכולכם וחשוב שתקבלו אותה כמו שהיא. אין צורך לצעוק ואין צורך לקרוא לה מרחוק, אלא פשוט לבוא, לטפוח לה על הכתף, לדבר ברור ולא להגזים עם תנועות השפתיים'".

     

    כשהייתה בת 16 הוריה החליטו להעביר אותה לבית ספר בתל אביב כדי שתקבל את ההתאמות לעולם החירשים. "כל הזמן קישרו את בעיות הלימודים שלי לבעיות השמיעה. בדיעבד, זו הייתה טעות מאוד גדולה", אומרת אופיר. "אחרי התיכון עשו לי אבחון וגילו שאני לקוית למידה מאוד קשה ואין קשר בכלל לחרשות שלי".

     

    קראו עוד:

    "כשהודיעו לי שאני מפוטרת - הגשמתי חלום"

    ההורים שבנו בתי עץ וקיר טיפוס בבית

    ראיתי את הבן שלי צופה בפורנו - איך להגיב?

     

    כאמור, אחרי כמה מערכות יחסים שלא התקדמו, היא החליטה בגיל 32 שהיא רוצה ילד ושאין טעם לחכות. "הודעתי לאמא שלי שאני לא רואה מבחינת זוגיות שקורה משהו. היא אמרה לי לחכות עוד קצת ואולי להוריד אפליקציה של היכרויות", מספרת אופיר. 

     

    "הרעיון הזה לא דיבר אליי. אנשים מפחדים, בכל זאת, אני גם חירשת, חוששים איך יתקשרו, למרות שאפשר לתקשר רגיל, רק צריך לנסות ולהכיר אותי. הגעתי לגיל 34 ואמרתי לאמא שלי שאני רוצה שהיא תבוא איתי. הלכנו לבנק הזרע ובחרנו תורם. אחרי חצי שנה בערך הצלחתי להרות. ביום ההולדת שלי קיבלתי תשובה שאני בהיריון וזה היה כל כך מרגש. כשקיבלתי את הבן שלי לידיים הדבר הראשון שאמרתי לאמא שלי - 'יש לו את העיניים שלי'".

     

    ללמד את הילד שפת הסימנים

    בנה, גילי, נולד עם היפוטוניה, שזו חולשת שרירים, חולשה בכתפיים. "אמא שלי שמה לזה לב כבר כשהיה בן שבעה חודשים", היא אומרת. "התחלנו איתו טיפולים באופן קבוע. הוא קיבל ומקבל כל מה שצריך וכיום הוא מאוזן.

     

    "המזל שהוא ילד מאוד נוח. הוא מבין שאני חירשת אבל זה לקח קצת זמן עד שהבין. יש לי את הזכות לבחור להיות בשקט מוחלט או לא. גילי כבר מודע לזה מראש. הוא בא אליי, מסתכל בפנים מול פנים כדי שאוכל לקרוא שפתיים. הוא מודע לזה שאני חירשת, ואני מעולם לא לוקחת אותו ככלי עזר שישמע בשבילי או במקומי.

     

    "דיברתי איתו בעברית מהרגע הראשון. בגלל שההיפוטוניה גרמה לעיכוב התפתחותי, היה לי חשוב שיהיה לו בסיס של עברית ואחר כך שפת הסימנים. כל פעם שהיה בוכה, הגבתי בהתאם כמו אדם שומע. יום אחד החלטתי שאני מורידה את מכשיר השמיעה שלי, אחרי שהרגשתי שהוא בסדר. הסברתי לו שבלי מכשיר אני לא שומעת כלום, ושאם הוא רוצה ממני משהו הוא צריך לגעת לי בכתף. עם הזמן התחלתי ללמד אותו שפת סימנים, הוא לא יודע 100 אחוז, אבל הוא מאוד יצירתי ומלמד כבר את החברים שלו".

     

    שירי אופיר ובנה (צילום: אלבום פרטי)
    מלמד את החברים שפת הסימנים(צילום: אלבום פרטי)

    איך החיים שלך נראים ביום יום? עד כמה הם שונים מאמא שומעת?

    "אני לא יכולה לענות לטלפונים לבד, רק דרך מוקד תרגום מרחוק. בזמנו, כשגילי נולד הפתרון עוד לא היה קיים, אז כל דבר שהיה מצריך לקבל או למסור מידע הייתי מקבלת רק אחר כך, ולא כמו אמא שמקבלת ישירות. אישרתי כמובן שאמא שלי תטפל בכל, וסמכתי עליה מאוד, אבל בדיעבד הבנתי שאני מפספסת כל מיני דברים כי אני צריכה לחכות שאגיע הביתה כדי שאמא שלי תספר לי. הנגישות לא הייתה שם מולי, כי הרופאים מעדיפים לדבר ישירות לסבתא בגלל שהיא שומעת.

     

    "היום האמצעים קצת יותר טובים. עדיין רופאים מעדיפים לדבר ישירות, הם עוד לא מכירים את עולם החירשים, את הנגישות של תרגום מרחוק. לפעמים אני מבקשת שישלחו לי במייל או בהודעה דברים, ועדיין זה לא מספיק".

     

    לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

     

    תקופת הקורונה מאלצת אותה להתמודד עם אתגרים חדשים: "מכיוון שחובה ללכת עם המסכה על הפנים, אני לא יכולה לצאת החוצה או לדעת דברים שאני צריכה על הדרך, כי אי אפשר לקרוא שפתיים של אנשים. לוקחים ממני את הדבר החשוב שלי - התקשורת". גם ענייני הלמידה מרחוק והזום מורכבים לה מאוד, אבל אופיר שומרת על אופטימיות ואומרת: "הדבר הטוב שיצא מכל הסיפור של הקורונה, שהחלטתי לאמץ כלבה ששמה אקה, עבור גילי. הייתה לי כלבה 14 שנה ואני יודעת כמה כלב עושה טוב.

     

    "גילי שעבר הרבה טיפולים רגשיים עם בעלי חיים הרגיש שזה חסר לו בתקופה הזאת. לכן יצרתי קשר עם עמותת 'תנו לחיות לחיות' בכפר רות, ומצאו לי כלבה שעונה על הציפיות שלי. גילי נקשר אליה מיד וגם אני והיא אלינו".  

     

    שירי, גילי ואקה (צילום: אלבום פרטי)
    שירי, גילי ואקה(צילום: אלבום פרטי)

    אופיר מדריכה קבוצות בעמותת "מעגלי שמע", הפועלת למען חירשים וכבדי שמיעה. בנוסף, היא רכזת בחברה הערבית של חירשים וכבדי שמיעה. "בתור אישה, אמא חירשת שעובדת בחברה הערבית וגם רווקה, זה לא מובן להם כל כך ואני משקפת לנשים הערביות החירשות שאם אני יכולה - אז גם הן יכולות.

     

    "ברור שהתרבות שלהן שונה משלי, אבל לא צריך לפחד לרצות משהו. ליוויתי בערך 400 נשים ואני מסבירה להן שכדאי לנסות להגשים את החלומות שלהן, לשאוף למשהו. אם נופלים או נכשלים אז לא נורא, אפשר להתקדם הלאה". במסגרת הגשמת החלומות היא הייתה אחת המתורגמניות לשפת הסימנים באירוויזיון האחרון. "גילי ואני תירגלנו יחד את שפת הסימנים עם המוזיקה והמילים, וזו הייתה חוויה אדירה".

     

    לא צריך להתבייש

    אופיר מספרת על המעגלים החברתיים של "מעגלי שמע", שהייתה בעצמה חלק מהם בעבר כשהייתה נערה: "החוויה שלי בתור ילדה בין ילדים עם זהות משותפת הייתה טובה. שם לא היה צריך לתקן את הדיבור שלי, לא היה צריך לנרמל אותי, ויכולתי להתבטא ולפרוח". כיום, כאמור, היא מנחה בסדנאות שם, ואומרת: "הם מקבלים את כל הכלים ואני מהווה כמודל עבורם".

     

    עם מכשיר השמיעה היא שומעת מעט, ובילדותה הוריה תמיד אמרו לה - "יש לך מכשיר שעוזר לך לשמוע ולא צריך להתבייש במשהו שעוזר לך", לכן היא אף פעם לא התביישה. "יום אחד הייתה לידי ילדה חירשת שהחליטה שהיא רוצה רק מכשיר אחד כדי שלא ייראה יותר מדי לעין", מספרת אופיר. "היא ניסתה להסתיר את זה עם השיער ואני תמיד הייתי עם שיער אסוף בגלל שרקדתי.

     

    "כולם ראו את המכשירים שהיו גדולים ומזעזעים ולא התייחסתי לזה, הייתי צריכה את המכשירים כדי לשמוע משהו, ואני מעדיפה לשמוע כמה שאני יכולה. אני לא שומעת כמו אדם שומע כמובן, אבל אני שומעת עד קצה גבול היכולת שאני יכולה. הכלים שנותנים במועדונים, שם כולם שווים, לאחד יש מכשיר אחד, לאחר שניים, אחד מדבר, אחד מסמן בשפת הסימנים, זה לא משנה, כולם שווים".

     

    המוטו שלה לחיים הוא - "אם אני יכולה ומאמינה בעצמי, גם את יכולה לעשות את זה". לדבריה, "אם אני יכולה להיות אמא חירשת יחידנית, וזה באמת אתגר גדול, וחלק מהזמן אני רואה את עצמי עדיין תלוייה באמא שלי בכל הקשור לשמיעה, ואני אומרת הכל בסדר - תמצאו את האדם שאתן סומכות עליו בעיניים עצומות, גם להמשיך להיות עצמאיות וגם לשאוף ולרצות הכל".

     

    המראיינת היא אמא לילדה המתמודדת עם "תסמונת וויליאמס", מאמנת הורים לילדים מיוחדים ומקדמת את המודעות למשפחות מיוחדות בהרצאות.  

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אלבום פרטי
    שירי אופיר ובנה
    צילום: אלבום פרטי
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים