שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    גיהינום, התעללות ומוות יומיומי: המסע לישראל שאסור לנו לשכוח

    חודשים בג'ונגלים, הליכה במדבריות סודן, התעללות החיילים המקומיים - ומחיקתן של משפחות שלמות שרק חלמו להגיע לירושלים: נפתלי (פנתהון) אברהם היה רק בן 13 וחצי כשיצא לבדו מביתו באתיופיה להגשים את החלום. את המראות שחווה בדרך הוא לא שוכח, ומבקש שהחברה הישראלית תוסיף לזיכרון

    אפריל 1983. מסע רגלי מפרך של כמה חודשים מסתיים כאשר אנחנו מגיעים - עשרה נערים בגילי 18-14- לגבול סודן. זה גם היום הראשון שרגלינו דורכות על אדמתה. שם, על גדות הנהר שמפריד בין המדינות, אנחנו ממתינים לאישור כניסה כפליטים. הייתי בן 13 וחצי כשיצאנו מביתי באתיופיה, נחוש להגיע לארץ המובטחת, לאחר ארבעה חודשים בג'ונגלים, בסוכה שבנינו בסמוך לגבול. הוריי נשארו מאחור.

     

    << הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות . היכנסו >>

     

    מדי לילה מגיעים חיילים סודנים יצוקים כפלדה מהמחנה הצבאי הסמוך, בניסיון לחטוף את הילדות בקבוצה ולהפכן לשפחות מין. ההתנגדות שלנו למעשה נבזה זה עולה לנו בהתעללות בלתי נגמרת. ראשים מדממים, רגליים מרוסקות מבעיטות חסרות רחמים של החיילים בנעליהם הצבאיות הכבדות בגופינו הילדי, והבגדים שנקרעים מרוב משיכה וחושפים את גופינו השדופים לשיחים הקוצניים. צרחות, צעקות ובכי הופכים לשגרת לילותינו, הפנס הדולק הנע לעברנו הוא הסימן לסיוט שבדרך.

     

    קיראו עוד בערוץ היהדות:

     

    כאשר באים החיילים הסודנים בלילה החמישי, אנחנו קמים כקבוצה, מחליטים לעזוב את המחנה - ומתחילים ללכת בחזרה לכיוון שממנו הגענו, לאתיופיה. לא שחשבנו שנחזור בשלום לכפרים שמהם יצאנו, אלא שלא יכולנו לסבול ולהכיל עוד את התעללות החיילים. ההחלטה מלווה בתחושה של הליכה אל המוות הבטוח. החיילים עוקבים אחרינו, במרחק מה מאיתנו, ולאחר הליכה של כשני ק"מ, באופן מפתיע מגיע אלינו חייל - ומבקש מאיתנו לחזור למחנה ההמתנה.

     

     (צילום: דובר צה"ל, מיכאל וינראוב) (צילום: דובר צה
    (צילום: דובר צה"ל, מיכאל וינראוב)

     

    אנחנו מציבים שני תנאים לחזרתנו: הראשון, הפסקת ההתעללות, והשני, התחייבות כי מחר מאפשרים לנו להיכנס כפליטים לסודן. החיילים מסתכלים אחד על השני בחושך, ולאחר רגע שנדמה כנצח - מאשרים את דרישותינו פה-אחד. מעמד מוזר. חבורת ילדים חסרי ישע מציבים תנאים לגוליית, ויותר מכך, הוא, החזק במשוואה, מסכים לתנאים. מה קורה פה?  

     

    בחששות כבדים אנחנו חוזרים למחנה להמשך הלילה (שבדיעבד היה השקט ביותר מאז הגיענו). השכם בבוקר מתייצבת ליד המחנה משאית צבאית עמוסה בשקי פלפל יבש, ואנחנו חבורת ילדים, עולים ומתיישבים על השקים המלאים. המשאית יוצאת לדרך, ובמשך כל שעות הנסיעה אנחנו מתעטשים ודומעים מחמת אדי הפלפל החריף החודרים לדרכי הנשימה שלנו ללא רחם. מיותר לציין שאיש מאיתנו לא מתלונן על כך. לאחר נסיעה של כעשר שעות מגיעה המשאית לעיר גדאריף, ונכנסת היישר אל תוך מחנה צבאי.

     

    הולכים לעבר מקום ארור

    בקושי הספקנו לאכול את הכריכים שהגישו לנו, וכבר הורו לנו החיילים להתפצל לשניים: בנות בכיתת הלימודים ובנים במסדרון ("ברנדה" בפי המקומיים). זהו הכלל במדינה מוסלמית. לא נשכח כיצד שמענו בלילה את צעקותיהן של הבנות, ואת השומר שמבריח את החיילים שניסו לחטוף אותן דרך החלונות הרעועים. הסיוט מסתיים עם עלות השחר. בשעות המוקדמות של הבוקר אנחנו נרשמים על ידי פקיד צבאי ומקבלים אישור לצעוד למחנה הפליטים הסמוך לעיר טואבה.

     

     

    התמונה שהייתה מיועדת לדרכון המזויף שהונפק לרבים אחרים (באדיבות המצולם)
    התמונה שהייתה מיועדת לדרכון המזויף שהונפק ליהודים(באדיבות המצולם)

     

    הליכה רגלית מביאה אותנו למחנה פליטים ענק וקודר במראהו, שנמצא מאחורי הגבעה היחידה באזור. המראה מעורר בי תחושת פחד וחרדה. אנחנו חוצים את המחנה על מנת להגיע למחנה של הסוכנות לפליטים של האו"ם. בצידי הדרך המאובקת עומדים רבים מהפליטים האחרים, מכוסי אבק, בגדיהם הקרועים בקושי מכסים את גופם המצולק, והם מביטים בנו וצועקים בקולי-קולות, "למה, למה הגעתם למקום הארור הזה? למה? למה עזבתם את הארץ היפה שלנו?" מצוקתם מורגשת וצעקותיהם מחרידות.

     

    מסע החצייה של מחנה הפליטים בסודן מקבל גוון ותחושה של הליכה לעבר הגיהינום. אני רועד מפחד. רגליי הרזות וברכיי העייפות לא מצליחות ולא מסוגלות להחזיק אותי יציב. אני חושש להביט בעיניהם של האנשים שקוראים אליי בתחינה, משפיל את מבטי מטה וממשיך ללכת.

     

    לבסוף אנחנו מגיעים לשער המחנה של הסוכנות לפליטים. בשער עומד גבר רזה דובר טיגרית, לא עוברת שנייה והוא מכסה אותי בדלי אבקת DDT לחיטוי. בין רגע אני הופך ללבן כסיד מכף רגל ועד ראש. שם במחנה משאירים אותי לשבועיים של מעין שיקום מהמסע המפרך. לאחר מכן אנחנו יוצאים אל "החיים אמיתיים" בתוך מחנה הפליטים. לחושות שמספקים לנו פעילים בני העדה שפעלו במחנה בחשאי.

     

    אלימות משתוללת ותמותה גבוהה

    בימים הראשונים אני מפחד מדי על מנת לצאת החוצה, ונשאר בתוך החושה המחוררת שהפכה למקום מוגן עבורי. לאט ובזהירות אני מנסה להתרגל למצב החדש. בהתחלה אני יוצא למרחקים קצרים, לראות מה קורה בחוץ. המחנה רועש ומאובק. אנשים מהמרים, פושעים ופליטי מלחמה - כולם מסתובבים עם מעין מוט שבקצהו גרזן ופניהם עצבניות. אני חוזר פנימה. ממלאת אותי תחושה ממשית שאני מסתובב במקום מסוכן מאוד.

     

    השהייה במחנה הפליטים הופכת בלתי נסבלת עם כל יום שעובר. אלימות משתוללת, מחלות וצפיפות קשה; הכול קודר ומערער את הנפש. מיום ליום הולך ומתגבר זרם המתים. המוות לא מבחין בין זקנים, תינוקות, נשים וגברים. הוא הופך להיות חלק משגרת החיים במחנה. שם אין מערכת בריאות, ואלה שהולכים "לבית חולים"-  לא חוזרים חיים.

     

    מחנות הפליטים הופכים למלכודת מוות הפוקדת אותנו כל דקה ביום ובלילה. המוות לא פוסח על גברים, אימהות, נערים, ילדים וזקנים שכל חייהם חלמו על ירושלים. תינוקות שזה עתה באו לאוויר העולם וטרם הספיקו לראות אור שמש, נלחמים על חייהם עד נשימתם האחרונה. אלפים נכנעים ונובלים כפרחים בזה אחר זה.

     

    משפחות נמחקות באחת כלא היו, ילדים מתייתמים וקוברים את הוריהם, הורים קוברים את ילדיהם, בעלים ונשים הופכים לאלמנים ואלמנות. אדמת סודן פוערת את פיה להכחיד אותנו ללא רחמים מבלי להשאיר זכר. גם הקבורה לא קבורה, תחת צל הפחד הנורא שמא יגלו את יהדותנו, הפחד שלא עזב אותנו גם בעת המוות וקבורת יקירינו. אלפים מוצאים את מותם שם, בארץ סודן הארורה ובמסע בדרך לירושלים.

     

    נפש מלאה בסודות ודמעות

    בשנת 1984 הגעתי סוף-סוף לישראל. שנה אחריי עלו גם הוריי. 36 שנים חלפו מאז אותם ימים שבהם חיינו בין תקווה לייאוש, מאז אותם ימים שמהלו את חיינו בכאב תמידי המלווה אותנו. היום (ה') ומחר נציין את יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לירושלים - לארץ ישראל. כן, זהו הסדר, ראשית ירושלים ואחריה ארץ ישראל. רבים שלא שפר גורלם, חלמו ולא זכו להגשים. נותרו מתים ונעדרים, שם בצידי הדרכים של אתיופיה ובמדבריות סודן.

     

    אלפים מאיתנו שהצליחו לעבור את התקופה הנוראה הזאת נשארו מצולקים פיזית ונפשית. חלקנו עדיין מרגישים אשמים שאולי לא עשינו מספיק להציל את יקירינו, לשקם את החיים שנהרסו שם. חלקנו יתומים שלא טעמו חיבוק של הורים ולא מעיזים לפתוח את הכאב הגדול, ואחרים שלא מפסיקים להתגעגע לילד שלא הספיק לטעום חיים. כולם מתהלכים בינינו. עבור רבים בתוך הקהילה האסון שפקד אותם בסודן הוא בגדר סוד. במשפחה חוששים לגעת בו כמו באש. החרטה, האשמה והכאב הנורא מלווים אותנו מאז ועד עולם.

     

    לא נותר לנו אלא לזכור את יקירינו שלא זכו להגיע לכאן כמונו, ונשארו קבורים בצידי הדרך באתיופיה ובמדבריות סודן; להתפלל ולקוות כי הנעדרים עדיין בחיים ויחזרו אלינו במהרה בשלום. לא נשאר לנו אלא להעלות על נס את גבורתם ואת המחיר היקר ששילמה הקהילה בעבור הגשמת משאלת הדורות להגיע לירוסלם – ירושלים.

     

      (אבג'ה מדהני)
    נפתלי אברהם(אבג'ה מדהני)

     

    "אנו מצווים וחייבים לזכור, לתעד, לספר ולהנחיל את החלק הזה בפאזל של העם היהודי ובהיסטוריה שלו בקרב החברה הישראלית כולה. לזכרם, למען כולנו", מוסיפה ד"ר שמחה גטהון, יו"ר המרכז למורשת יהודי אתיופיה, ששם לו למטרה את שימור והנחלת הזיכרון לדורות הבאים. "מכאן אנו קוראים לכם, כל בני הקהילה, להיות שותפים פעילים ואקטיביים בבניית הנרטיב ובהתוויית הזיכרון".

     

    יהי זכרם ברוך.

     

    • הכותב הוא מנכ"ל המרכז למורשת יהדות אתיופיה

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דובר צה"ל, מיכאל וינראוב
    מסע שנצרב
    צילום: דובר צה"ל, מיכאל וינראוב
    מומלצים