אולי שב"כ ימשיך לעקוב אחרינו לנצח?
אם כלי המעקב נדרש הן כשאיימו בעשרות אלפי מתים והן במהלך החזרה לשגרה, אז מתי בעצם *לא* צריך אותו? כשיהיה חיסון? או כשיבוא המשיח?
(צילום: shutterstock)
הדיון שלשום (יום ג') בוועדת המודיעין נמשך כמעט שעתיים, אבל התוצאות היו ברורות כבר מהדקות הראשונות: רוב חברי הכנסת הצביעו בעד הארכת התקנות לשעת חירום, המאפשרות לשב"כ להפעיל את "הכלי" המפורסם, שגויס לצורך המאבק נגד התפשטות מגפת הקורונה. בג"ץ דרש להסדיר את הנושא בחקיקה והוועדה העניקה לממשלה שלושה שבועות (במקום שישה) כדי להתארגן. ובינתיים, "הכלי" נותן עבודה.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
ראש המועצה לביטחון לאומי, ראשת שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות וגם נציג משרד המשפטים סיפקו את המעטפת, שכמובן שיווקה אמצעי דרקוני בתור הכרח. אבל האמת היא שנשמע שלא שנדרשה מצגת ברמה של דון דרייפר מ"מד מן" (והיא אכן גם לא הייתה כזאת) כדי לשכנע חברי כנסת כגון גדעון סער ואיילת שקד, שדגלו בעיקרון שלפיו הפגיעה בפרנסה עקב הסגר חמורה יותר מהחדירה לפרטיות. יו"ר הוועדה, גבי אשכנזי, שנכנס לסיפור כחלק מאופוזיציה לוחמת ועכשיו הוא על המסלול של תפקיד שר, קידם באופן ממש מפתיע את העמדה שאין חלופות למעקב של המדינה אחר האזרחים שלה. טוב, אם אין אז אין.
אבל מה שמרתק יותר הוא האופן שבו הסביר ראש המל"ל את נקודת הזמן וכיצד "הכלי" נעשה קריטי. לדבריו, אמנם "הנתונים טובים", אבל יש צורך במעקבים "משום שפוטנציאל ההדבקה גדל, אנחנו צריכים כלי שיאפשר פעילות כירורגית, מהירה, שתקטע את שרשרת ההדבקה ולאפשר לאוכלוסייה להמשיך בחייה".
רגע, אם הנתונים כל כך טובים ומספר הנדבקים קטן והולך, מדוע יש צורך באמצעי כל כך גורף כמו "הכלי", במקום חקירה אפידמיולוגית קצת פחות פולשנית ודורסנית? וליתר דיוק, אם "הכלי" נדרש בתחילת הדרך (כשאיימו בעשרות אלפי מתים), באמצע (כשכולם היו בבית) ועכשיו (חזרה איטית ומדורגת לשגרה) - אז מתי בעצם *לא* צריך אותו? עד שיהיה חיסון? או שנסתפק בבוא המשיח?
ואולי נוח למי שנוח, שחלק מה"שגרה" תהיה הידיעה שהאח הגדול יודע הכול. ומכיוון שאתה אסיר תודה רק על האפשרות לצאת מהבית ואולי גם להתפרנס – במידה שלא פוטרת - אז תסבול גם את הנוכחות של א', ב', ג' או מי שזה לא יהיה שם איתך בכיס. ובמקום "מגן ולא ייראה", הסיסמה תהיה "גם מגן ובעיקר רואה". אבל הנפש כל כך דרוסה ורמוסה אחרי חודשיים של חוויה קיצונית. למי יש סבלנות לשאול אם אכן זאת השיטה היחידה למנוע התפרצות מחודשת ולקטוע שרשראות הדבקה.
כל כך הרבה נעלמים עדיין מככבים במשוואת הקורונה. זהו אירוע מכונן, שטובי המומחים עוד מתווכחים על אינספור פרטים בנוגע אליו, שכל אחד מהם גוזר השלכה אחרת על האמנות המופרעת שנקראת "ניהול סיכונים במגפה". אבל יש רק מדינה מערבית יחידה, שבה השלטון, הפקידות המקצועית וחברי כנסת חברו יחדיו כדי להפעיל את השירות החשאי לצורכי מעקב אחרי אזרחים. מבראשית זה היה מטריד. עכשיו זה כבר מפחיד.
- עינב שיף הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
עינב שיף
צילום: נמרוד סונדרס
מומלצים
