הגיבורים הנסתרים של משבר הקורונה

בימים אלו של הפקת לקחים ממשבר הקורונה, ישנה מערכת ציבורית אחרת שלא זוכה להכרה המגיעה לה: המינהלים הקהילתיים והמתנ"סים העירוניים. בלעדי המרכזים הקהילתיים החברה היתה קורסת בזמן המשבר. לא פחות. יש להכיר במציאות זו דווקא כיום כאשר גופים אלו עומדים בפני התמוטטות כלכלית והמדינה נדרשת לסייע להם לצורך שיקום מיידי ולצורך התמודדות עם המשברים הבאים.

אצלנו, בירושלים, המינהלים הקהילתיים היו צומת מרכזי בניהול המשבר. אנחנו ארגנו את הקהילה המקומית וגייסנו מאות ואלפי מתנדבים בכל העיר. במקביל שימשנו כזרוע הארוכה של העירייה שדאגה לסלי מזון, לירקות טריים ולמנות מזון מבושלות. ביחד עם לשכות הרווחה ארגנו את הרשימות של הנזקקים, ועובדים שלנו תלו מודעות עם מספרי טלפונים אליהם ניתן לפנות בבקשת עזרה.

מדי בוקר הגיעו למינהלים הקהילתיים עשרות תושבי השכונה שהשתתפו במבצעי חלוקת מזון. מתנדבים אחרים לקחו על עצמם להיות בקשר טלפוני קבוע עם מבוגרים ומבודדים. אחרים היו שותפים בקבוצות ווטסאפ שנועדו לתת מענה מהיר לקשיש שנתקע בלי ארוחה חמה או בלי תרופות.

מתנדבים במינהל הקהילתי בזמן הקורונה

"תגידו, מישהו נמצא במקרה ליד בית מרקחת?", הועברה ההודעה בקבוצה. "המט"בית של הקשיש/ה שלי לא היתה יכולה להגיע והוא חייב תרופה מסוימת". תוך כמה דקות הועבר המרשם בקבוצה והתרופה היתה אצל הקשיש/ה בבית.

תושבים חזקים כלכלית הרימו הד-סטרט וגייסו עשרות אלפי שקלים לצורך חלוקת תלושים. התלושים ניקנו מבתי העסק המקומיים, וכך יכולנו לחזק גם את המכולת או הסופר השכונתי. המינהל גייס עוד כסף וחילק טבלטים למשפחות הנזקקות ביותר כדי שגם ילדיהם יוכלו להשתתף בשיעורי הזום.

במבט לאחור אנו יכולים לומר בגאווה שבירושלים אף קשיש ואף מבודד לא נשאר מאחור. לא היה מישהו שנשאר רעב או נעזב לבדו בלי שמישהו ידפוק בדלת או יצלצל בטלפון לברר מה שלומו.

לכידות קהילתית לא נוצרת פתאום

מחקרים שנעשו בעולם מצביעים על התפקיד החיוני של הקהילה ברגעי משבר. הקהילה נותנת את המענה המיידי ומספקת תחושת ביטחון. הקשיש, המבודד, השכן שנותר ללא עבודה, יודעים שיש על מי לסמוך. מישהו אמיתי שאפשר להתקשר אליו או לבקש את עזרתו בעת צרה.

אבל כדי שהקהילה תעבוד בשעת חירום היא צריכה לעבוד גם בשגרה. סולידריות ולכידות קהילתית לא נוצרת לפתע פתאום. לאורך כל השנה המרכזים הקהילתיים בונים מערך מתנדבים, מהווים כתובת, יוצרים רשתות חברתיות. ואז, כשנוחת עלינו אירוע פתאומי שכזה, יש עם מי לעבוד.

האמת היא שהמרכזים הקהילתיים נצרכים גם ביום יום. באמצעות החוגים שהם מפעילים, הילדים שלנו יכולים לפגוש ילדים אחרים שהם לא יפגשו במערכת החינוך או בבניין שלהם. להורים ולסבים המבוגרים שלנו יש מסגרת המאפשרת חיי חברה ענפים.

אבל המתנ"ס הוא לא רק גוף המספק שירותי פנאי. המרכזים הקהילתיים הם אלו שיוצרים קהילות. העידן המודרני, הליברלי, מקדש את האינדיבידואליזם, אבל האינדיבידואליזם יוצר גם ניכור ובדידות. ברגעי משבר, אבל גם בחיי השגרה, אנחנו רוצים וצריכים גם קהילה.

"נעבור את זה יחד"

בדיוק בשביל זה קם המינהל הקהילתי והמתנ"ס השכונתי. קהילות מתנדבים, שירה ותרבות, חוגים לילדים ומבוגרים ופעילות אחר הצהריים למשפחות, יוצרים ביחד הון חברתי חיוני. מגוון הקהילות המקומיות יוצרות קשרים חברתיים חברתיים ומספקים תחושת משמעות, מחויבות ושייכות ביום יום ובחירום.

בירושלים, למזלנו הרב, השתרשה מסורת של מינהלים קהילתיים, אגב, גם אצל החרדים והערבים. המינהלים עובדים עם הקהילה, הרווחה והעירייה בו זמנית. זו אחת הסיבות לכך שירושלים היא העיר החברתית ביותר בישראל (למרות שבחדשות ידווחו לכם רק על המאבקים שבינינו). גם מחוץ לירושלים כמובן יש מתנ"סים ומרכזים שכונתיים אחרים שעושים עבודה קהילתית נפלאה.

כיום, רבים מהמרכזים הקהילתיים בארץ עומדים בפני קריסה כלכלית לאחר שמקורות ההכנסה שלהם היו סגורים במשך שבועות ארוכים. עיריית ירושלים לא תיתן לנו ליפול, אבל עמיתנו במקומות אחרים עומדים בפני סכנת התמוטטות עד כדי חשש מסגירה. וכאן המדינה חייבת לעזור.

מקבלי ההחלטות צריכים להבין שהמתנ"ס השכונתי הוא חלק מהביטחון הלאומי של ישראל. יש ללמוד את לקחי המשבר ולבנות תוכנית לאומית לחיזוק המרכזים הקהילתיים כגורם האחראי על בניית הקהילה ברמת השכונה והיישוב. המוסדות הקהילתיים לא נראים אולי לעין, אבל הם מהווים את עמוד השדרה של החברה שלנו בימי משבר ובימי שגרה.

ד"ר נתנאל פישר ורוני סילפן הם יו"ר ומנכ"ל מינהל קהילתי "גנים" מבית החברה למתנ"סים בישראל