"רוצים לשמור על הניצולים וגם על הילדים"
עזרא ועירית דגן הקימו לפני 20 שנה תיאטרון מיוחד "תיאטרון עדות", שבמסגרתו תלמידים מגלמים סיפורי חיים של ניצולי שואה. בעקבות הקורונה המפגשים שהתנהלו על הבמה בעבר, עברו למרחב הווירטואלי. "החלטנו להסתכל קדימה ולבנות צוות מיוחד שיהיה אמון על תיעוד הניצולים בווידיאו במהלך הפרויקט". צפו
דבורה רוזנצוויג הייתה רק תינוקת כשאביה ואחיה בן ה-6 נרצחו על ידי הגרמנים בבורות הטבח בפונאר שבליטא. אמה הצליחה להימלט בנס לתוך היער, כשהיא מחזיקה את דבורה על ידיה.
"הגרמנים ירו באבי ובאחי. אמא הצליחה לרוץ בתוך היער עד שנתקלה בגזע עץ ונפלה. היא העמידה פני מתה והגרמנים הפסיקו לירות. מאוחר יותר, הגיעו הפולנים והרוסים מהכפר כדי לאסוף את חפצי הנרצחים, אמא התחזתה אליהם, קמה מן האדמה והמשיכה לברוח לתוך היער עם תינוקת על הידיים, כך ניצלנו", היא מספרת.
20 פעולות נחוצות שכל אחד יכול לעשות
בין 1941 ועד ל-1944 נטבחו בפונאר כ-70 אלף יהודים. דבורה ואמה היו בין הבודדים שהצליחו לברוח ולהינצל מהתופת. "אמא שלי הייתה נמוכת קומה ושקלה כ-33 קילו", מסבירה רוזנצוויג. "לאחר שברחנו מפונאר, היא הצליחה להתחמק מסלקציה נוספת בגטו וילנה כשהתחבאה ביחד איתי מתחת לערימת עלי שלכת. מאוחר יותר אמא הצליחה למסור אותי לפולנייה שהכירה ומצאה מחסה אצל פולנייה אחרת שפתחה בפניה את ביתה ודאגה לה עד לסוף המלחמה. לולה, הפולנייה שהצילה את אמי הוכרה לימים כחסידת אומות עולם".
את הסיפור הזה עתידה דבורה רוזנצוויג לספר בעוד מספר חודשים על בימת "תיאטרון עדות", פרויקט חינוכי-ערכי וטיפולי המפגיש בין ניצולי שואה, בני הדור השני לשואה וצעירים בני 15-13. בפגישות הבין-דוריות, שמתקיימות על בסיס שבועי במשך כשנה, נחשפים הצעירים לסיפורם של הניצולים, ובסיום הפרויקט מומחזת הצגה שמבוססת על חייהם, כשהצעירים הם אלו שמגלמים אותם על הבמה.
פרויקט "תיאטרון עדות" הוקם לפני כ-20 שנה על ידי השחקנים והבמאים עירית ועזרא דגן, בתמיכת אש"ל - האגודה לתכנון ולפיתוח שירותים למען הזקן וג'וינט ישראל. עירית, מטפלת בדרמה במקצועה, בת לניצולי שואה, מובילה את המפגשים הבין-דוריים ומתעדת את סיפורי הניצולים.
קונפליקט תמידי
עזרא דגן, שחקן תיאטרון הקאמרי ומי שגילם את אחד התפקידים המרכזיים ב"רשימת שינדלר" של ספילברג, מפיק ומוביל את הפרויקט. שניים מבניהם, עמרי ונמרוד, לוקחים אף הם חלק פעיל בפרויקט, כשהראשון משמש כמנהלו המוזיקלי והשני, מנהל את התוכן והמדיה של "תיאטרון עדות". בכל זמן נתון מתקיימים במקביל בין 4-3 פרויקטים בכל הארץ.
צפו בסרטון המציג את פעילות "תיאטרון עדות":
"תהליך העבודה על הפרויקט הוא קונפליקט תמידי", מסבירה עירית דגן, "מצד אחד המבוגרים הם חלק מהסיפור של עצמם ומצד שני, אנחנו לא רוצים שזה יהיה קשה מדי עבורם, אנחנו לא רוצים להחיות להם טראומות – להפך, אנחנו כאן כדי לרפא. בפרויקט אנחנו משתמשים בטיפול בדרמה בשיטות שונות ומתאימים את הדרך לאופי הקבוצה. בסיום התהליך, הילדים מגלמים את המבוגרים בהצגה והמבוגרים שנוכחים על הבמה כל הזמן, מלווים אותם כצופים אקטיביים. המפגש המשותף יוצר תחושת ביטחון אצל המבוגרים והכרה אצל הצעירים, שמעכשיו הם נושאי הלפיד".
בניגוד לתיאטרון רגיל, הדגש ב"תיאטרון עדות", הוא על התהליך ולא על התוצאה. בעוד האביזרים, המוזיקה, התאורה והסאונד הם כבתיאטרון רפרטוארי, המשחק הוא מינימליסטי והסיפור מועבר באופן אחראי שמתאים לצפייה של בני נוער, שהם קהל היעד של ההצגה.
"יש כאן דיסוננס, מצד אחד צריך שתהיה דרמה על הבמה כדי שהצגה תהיה מעניינת ומצד שני אנחנו לא מחפשים את הסיפור הקשה", מדגיש עזרא דגן, "אנחנו לא נבקש מהניצולים לספר משהו שקשה להם לספר, לא ניקח סיפור שיגרום להם סבל כשיראו אותו מול עיניהם על הבמה. אנחנו רוצים לשמור גם על הניצולים וגם על הילדים".
מאיה פולק, תלמידת כיתה ח' בחטיבת שמואל הנגיד בהרצליה משתתפת בפרויקט בעיר. "בתחילת הפרויקט, המפגש עם ניצולי השואה היה נראה לי קצת מוזר. מה הם יכולים לספר לנו? איך אוכל לתקשר איתם? בשבילי הם אנשים מאוד מבוגרים", משתפת פולק.
"כשהגעתי בהתחלה, לקחנו לנו זמן להיפתח, אבל למדנו להכיר אחד את השני. היום אני בכלל לא מרגישה שיש בעיית תקשורת בינינו", היא מסבירה.
הקרבה שנוצרת בין ניצולי השואה לבני הנוער שמגלמים אותם מרגשת לפחות כמו הסיפורים שמוצגים על הבמה. "אני זוכרת שבאחד המפגשים, דבורה סיפרה על הילדות שלה בזמן השואה. הייתה לה חתולה שאיתה היא הייתה משחקת כי לא היו לה צעצועים. זה גרם לי להבין שהם היו ילדים בגילנו ואפילו קטנים מאיתנו. יש דברים שלנו נראים מובנים מאליהם היום ועבורם הם לא היו כאלה. אנחנו אפילו לא חושבים על זה, אבל הם היו רק ילדים. אפילו צעצועים לא היה להם", אומרת פולק.
"להמשיך את הקשר, אפילו אם רק דרך הזום"
בחודש מרץ, בעקבות התפשטות נגיף הקורונה, הושבתה מערכת החינוך ומדינת ישראל נכנסה לסגר. "הקורונה גרמה לנו לחשב מסלול מחדש. היינו חייבים למצוא פתרון כדי לא לקטוע את התהליך שהתחלנו עם הצעירים והמבוגרים בשלושה פרויקטים – בהרצליה, בחוף השרון ובעמק המעיינות", מספר הזוג דגן.
לאחר מספר שבועות של פגרה, החליטו ב"תיאטרון עדות", בשיתוף ובהדרכת פסיכולוגית קלינית ד"ר צביה זליגמן, על תוכנית עבודה חדשה ומסודרת שמאפשרת את המשך המפגשים דרך תוכנת הזום.
"אסור להשאיר את שורדי השואה שכל כך פגיעים בימים האלה ללא טיפול וללא הקרבה הזו שנוצרת בפרויקט. היינו חייבים להתאים את עצמנו למצב החדש כדי לאפשר לו להתקיים. ביקשנו מבני משפחה של השורדים לעזור מבחינה טכנולוגית להפעיל את המחשב והזום כדי שיוכלו לקחת חלק במפגשים", מדגישה עירית.
"אני שמחה שחזרנו להיפגש ואנחנו רואים ומדברים אחד עם השני, זה חשוב לנו מאוד", מוסיפה פולק. "למבוגרים לפעמים קשה יותר לספר את הסיפורים שלהם דרך המסך, ברור שזה לא אותו הדבר כמו להיפגש פנים מול פנים", היא מדגישה. "אבל חשוב לנו להמשיך את הקשר, אפילו אם זה רק דרך הזום כרגע. אנחנו צריכים לעשות את מה שאפשר".
בעקבות אי הוודאות שהביאה המגיפה, החליטו ב"תיאטרון עדות" לא להשאיר את הדברים ליד הגורל ולחפש פתרונות שיאפשרו לפרויקט להמשיך להתקיים בכל תרחיש. "נראה שגם כשנחזור לשגרה מלאה לא יוכלו המבוגרים, שרבים מהם סובלים ממחלות רקע והם בעלי סיכון גבוה, להגיע ולהיות נוכחים על הבמה כפי שעשינו בכ-70 פרויקטים עד היום", אומר עמרי דגן.
להמציא את עצמנו מחדש
"הבנו שאנחנו נמצאים בנקודה שבה אנחנו חייבים להמציא את עצמנו מחדש. החלטנו להסתכל קדימה ולבנות צוות מיוחד שיהיה אמון על תיעוד הניצולים בווידיאו במהלך הפרויקט. אנחנו רוצים לתעד את הניצולים מספרים את הסיפור שלהם כחלק מההצגה, כך שנוכל להקרין אותם על הבמה – בזמן שהילדים משחקים אותם.
בעצם, מלאכת התיעוד שנבצע היום, תאפשר לפרויקט להמשיך להתקיים לעוד שנים ארוכות, אולי גם כשהשורדים כבר לא יהיו איתנו בין החיים. הסיפורים שלהם ימשיכו לחיות על הבמה", מסביר עמרי. "אמנם התחלנו מאוחר, אבל לא מאוחר מדי", מדגיש עזרא את המשפט המלווה את הפרויקט מאז תחילתו ב-1999 ומסביר יותר מהכל את הבהילות שבהפקת פרויקטים נוספים של "תיאטרון עדות".
"אני רואה איך הילדים מקבלים פרופורציה לחיים אחרי שהם שומעים את מה שקרה לנו", מסכמת דבורה רוזנצוויג. "הם מבינים שמה שיש להם הוא לא מובן מאליו. אפילו עכשיו, בתקופה הזו, הם מבינים פתאום איך אנשים שרדו בתנאים בלתי אפשריים. חשוב לי שהם ישמעו ויגיעו לתובנות האלה. אני הבנתי שתמיד יש תקווה. במצבים הכי קשים צריך להיות אופטימיים. זה מה שלמדתי מאמא שלי, היא הייתה על סף מוות מספר פעמים והיא הצליחה לצאת מזה - אף פעם לא צריך להרים ידיים.
חשוב לי שהילדים יבינו מה המשמעות של להיוולד במדינה ששייכת להם, ללכת בזקיפות קומה ולהיות שווים וחופשיים. המסקנה שלי היא שהיהודים צריכים לחיות בישראל. אין מה לעשות, זאת המדינה שלנו ורק פה אנחנו יכולים לחיות כמו שאנחנו חיים. הילדים צריכים להבין שמה שקרה לנו באירופה ובמקומות אחרים, קרה מסיבה אחת – אנחנו יהודים, אז המסקנה צריכה להיות שהמקום שלנו הוא רק פה. זה המקום היחיד שאנחנו יכולים לחיות בו ללא דיכוי, רצח והשפלות".
תיאטרון עדוּת מתקיים בזכות ארגונים שונים ותורמים פרטיים, לתרומות במייל: ezra.dagan@gmail.com , תיאטרון עדוּת בפייסבוק, או באינסטגרם: @teatronedut.
לפנייה לכתב/ת 
