שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "מחפש את התמימות שאבדה לי"

    האם המודעות מבטלת את כל מה שהאמנו בו כילדים? האם הילד שבתוכנו יכול בכל זאת להתקיים לנצח, אם רק נזין אותו בדברים הנכונים? אייל אלטויל מסתכל על בנו התינוק ומנסה להבין מתי הפסיק לחשוב כמו ילד

    אני מסתכל על הילד שלי הרבה פעמים ונפעם מהתמימות שלו. נכון, מוזר להגיד את זה על ייצור בגודל קופסת נעליים קטנה, שכל מה שהוא עושה זה אוכל, שותה וישן, אבל יש משהו בעצם המהות שלו שהוא תמים לחלוטין. אין לו שום מודעות למה שקורה סביבו. הוא עדין, פגיע וכל הזמן חוקר מה זה המקום שהביאו אותו אליו ולמה לקחו אותו מהג'קוזי הכיפי שהוא היה בו עד לא מזמן.

     

    אייל אלטויל (צילום: אלבום פרטי)
    עדיין תמים לחלוטין(צילום: אלבום פרטי)

    כל מה שעושים לו מבחינתו לגיטימי והוא מקבל את זה בהבנה ובאהבה (חוץ מהפעמים שהוא מתמרד בצרחות אימים שאתה בטוח שבעל הדירה יצלצל ויודיע לך שעקב החלטה של ועד הבית נגדך אתה והצרחן שלך מפונים מהבית ומהשכונה לאלתר). המבט הזה בעיניים הקטנות האלו שמסתכלות אליך ואומרות - "אני סומך עליכם" (וזה לא שיש לו ברירה).

     

    לתחזק את התמימות

    אני מאוד ילד באופי שלי אבל תמימות היא משהו שאני עובד קשה מאוד כדי לתחזק. על האצבע שלי מונחת טבעת מעוצבת עם חריטה של מיקי מאוס בצד אחד וכיתוב "אל תאבד את הילד שבך" בצד השני. אני מסתובב עם חולצות וכובעים של דיסני ויש לי טבעות ושרשראות של שלל דמויות מצוירות מתוכניות טלוויזיה שעלולות לגרום לאנשים מסוימים לחשוב שצריך לאשפז אותי בחנות צעצועים. אני משתדל לחשוב כל הזמן כמו ילד אבל הרבה פעמים זה לא קל כי יש לי מודעות.

     

     (איור: הילה דאבי)
    (איור: הילה דאבי)

    אחד הדברים שהבהירו לי את זה בעניין של ילדים היה בתקופה כשהייתי חולה סרטן עם סרטן נדיר של ילדים (ילדותי באופי כבר אמרנו?). מתוקף הסרטן שלי יצא לי לראות הרבה ילדים קטנים שעוברים טיפולים כימותרפיים. עם כל הקושי בעניין, הדבר המדהים היה שכשהטיפולים הסתיימו, הם עברו ממוד של תסכול לשמחה תוך שניות. הם ישר חזרו לשחק עם החברים כאילו כלום לא היה לפני.

     

    הדרך הכי מדהימה לראות תמימות אצל ילדים היא כיצד הם לוקחים על עצמם תפקידים ברצינות גמורה. מבחינתם מי שהם עכשיו זאת האמת המוחלטת. ראיתם פעם ילד בפורים מחופש לזורו? מסתובב עם החרב שלו, מנופף לכל כיוון. הוא עם רעל אמיתי בעיניים, כולו בתוך הדמות ומשוכנע שהוא בדרך להציל את העולם. כולו מכוון מטרה.

     

    כשילדים משחקים ברופא וחולה הם נותנים לך חתיכת לגו ומשוכנעים שכל מי שיבלע אותה לעולם יירפא לתמיד והאנושות תינצל. כל דבר עבורם הוא חדש, הוא ראשוני, אפילו כשהם עושים את זה מיליון פעם. היכולת שלהם לשחזר את התמימות הזאת כל פעם מחדש היא מדהימה.

     

    לקבל את הדברים כמו שהם

    האחיין שלי איתי בן הארבע מכור לזה כשאני אומר לו - "איתי, תראה מה יש לי ביד". הוא שואל - "מה?" ואני מכסה לו עם היד את הפנים ואומר לו "כלום" (בתוספת קול מוזר שמשלב תנשמת עם צרצר). הוא נקרע מצחוק, ואז אומר - "עוד פעם", כאילו אין לו מושג מה היה לפני ומה יהיה אחרי. אני עושה לו את זה שוב, והוא עוד פעם צוחק, וככה שוב ושוב ושוב, עד שבשלב מסוים אני כבר אומר - "טוב מספיק, אני בנאדם עובד".

     

    קראו עוד:

    "אנשים נלחצו כי לא מצאנו שם לילד"

    כך לבושים ילדים בבתי ספר בעולם

    זו הסיבה שהחלפתי את אשתי בחופשת לידה

     

    הם תמימים וזה מדהים, אין להם מושג מה השלכות של מה שהם עושים. הם פשוט עושים את זה כי זה נראה להם הכי נכון באותו רגע, כי זה מצחיק אותם. לא מזמן האחיינית שלי, בר בת השש ישבה לידי, תוך כדי ששיחקנו, והיה לה חיוך כל כך תמים שממש מילא לי את הלב.

     

    כולי נרגש אמרתי לה - "ברבור, את יודעת שדוד אייל אוהב אותך מאוד?" היא הסתכלה לי עמוק בעיניים, עם חיוך כל כך תמים ומכיל, ופשוט נתנה לי סטירה מצלצלת. לא מתוך אינסטינקט או משהו, ראיתי בעינים שלה כמה זה היה מחושב, מכה שמייק טייסון לא היה מתבייש בה. אני רק מדמיין חבר שלי עושה לי את זה, והוא באיכילוב שנייה אחרי, אבל התמימות היא שמאפשרת לקבל את זה בכל כך הרבה הבנה ואהבה.

     

    אני חושב הרבה על איך הבן שלי יהיה כשהוא יגדל קצת, האם התמימות הזאת תישאר וכמה זמן? האם אוכל לשלוט על התמימות הזאת כשהוא יגדל או שהחיים כמו החיים יכריעו והמודעות תגבר על התמימות?

     

    עידן התמימות (צילום: אלבום פרטי)
    עידן התמימות(צילום: אלבום פרטי)

    אני רוצה לדעת שאוכל למשוך את זה כמה שיותר, שבגיל 80 הוא עוד ייהנה מדברים כמו שהיו בפעם הראשונה. אני רוצה שיישאר תמים לנצח, שלא יחווה שום דבר קשה בחיים האלו, שלא ייפגע מאף אחד. אני יודע שזה בלתי אפשרי אבל זה חזק ממני.

     

    אני מנסה לחשוב מתי היה הרגע שאני איבדתי את התמימות? אולי אקבל אינדיקציה לכמה זמן יש לו להישאר כזה. עולים לי כל מיני זיכרונות מהילדות המוקדמת, מטייל עם ההורים שלי על חוף הים ומתלהב מהגלים שנוגעים לי ברגליים, משחק בכדור על הדשא שמתחת לביתנו והיום שגיליתי ביום הולדתי שיונה בנתה קן על עדן החלון וכל כך התרגשתי, רגעים של כיף טהור.

     

    עולים בי גם זיכרונות שמתוייגים אצלי כפחות טובים, מתקופות יותר מאוחרות, שאני מורחק מבית הספר בגלל שלא הפסקתי להצחיק את כל הילדים, שאני הולך מכות עם אחי ואחותי, ששולחים אותי לפסיכולוגית ומתייגים אותי כ"מופרע הלאומי" אבל אני לא מצליח להצביע על רגע אחד שבו התמימות אבדה.

     

    אני מהרהר על למה אני לא יכול להפקיד את עצמי בידיהם של אחרים כמו שהוא עושה ופשוט לסמוך, לחוות את הרגעים האלו באופן תמידי. ולמה לא בעצם? האם עצם המודעות מבטלת את מה שהאמנו בו כילדים? האם הילד שבתוכנו יכול בכל זאת להתקיים לנצח, אם רק נזין אותו בדברים הנכונים?

     

    אז נכון שאין לו משכנתה לשלם, עבודה לקום אליה ובגדול אין לו יותר מדי אחריות אבל גם אנחנו היינו כאלו פעם. אינסטינקט התמימות הזה טבוע בנו עמוק בתוך הנפש ומעורפל על ידי המחשבות. אם רק נסתכל בבהירות נוכל למצוא אותו שוב. הדבר הכי חשוב הוא לא להפסיק לחפש אותו אף פעם.

     

    הכותב הוא מרצה, שחקן, סופר וכותב הרצאות וסדנאות

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אלבום פרטי
    להתלהב מדברים כמו בפעם הראשונה
    צילום: אלבום פרטי
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים