שתף קטע נבחר

בחזרה לאסון האנאפורנה: "גופה שקפאה למוות נראית כמו אדם שישן"

רועי היה קבור בשלג במשך 16 שעות. קובי ראה את ידו מבצבצת וחילץ אותו. מור איבד את ההכרה ופונה במסוק נפאלי. חמש שנים וחצי אחרי האסון במרומי נפאל, עם יציאת ספר חדש, שלושה מהניצולים נפגשים לסגור קצוות. מהמראות הקשים דרך השיקום הארוך ועד הרצון לכבוש עוד פסגות

 

 

השמיים התנקו מעננים, השמש ליטפה, שערותיהם התבדרו ברוח ונשזרו בין כתפיהם. מאחור התנשאו הצוקים שפסגתם בגובה 8,000 מטר מעוטרת בשלג - אותו שלג שמספר שעות קודם לכן קבר תחתיו כמה מחבריהם למסע ואיים לגבות את חייהם. הם עמדו שם מחובקים לנגד עיניי, עד שהיו חייבים להיפרד ולעלות על המטוס חזרה לישראל. חמש שנים וחצי אחר כך, ההרים המושלגים של נפאל התחלפו בגופי התאורה והקירות של בניין "ידיעות אחרונות", אבל הם שוב מתחבקים: רועי פתאל (37), קובי מגרלי (30) ומור ספיר (29), שלושה מניצולי אסון רכס האנאפורנה.

 

קודם הגיעו ספיר ופתאל, בהמשך הצטרף גם מגרלי. "תמיד מגיע ברגע הכמעט אחרון, אה?" מסנן פתאל לעברו. שניהם מכירים את הסיטואציה מרגע אחר לגמרי. מגרלי - שמאז כבר הפך לד"ר מגרלי - היה זה שחילץ את פתאל מבור שלג שבו נקבר במשך 16 שעות בקור של מינוס 27 מעלות, רגע לפני שאיבד כל תקווה. מגרלי מתלוצץ, אז הוא היה סטודנט שנה חמישית לרפואה, "ואתה היית הסטאז' הכי טוב שלי". פתאל, כיום רואה חשבון במשרד ממשלתי, יושב על הספה לצד ספיר, חברו לטרק שאחרי האסון הפך למטפס פראלימפי. ב־2017 הוא זכה במקום הראשון בסבב העולמי לטיפוס קירות בקטגוריית נכים ובשנה שעברה זכה במדליית כסף באליפות העולם בקטגוריה של קטועי ידיים.

מפגש ניצולים: פתאל (מימין), מגרלי וספיר (צילום: טל שחר)
מימין: פתאל, מרגלי וספיר(צילום: טל שחר)

לא היה קל לשכנע את השלושה להשתתף בכתבה. אחרים בחבורת המטיילים ששרדו את הסופה לא הסכימו להתראיין. חלקם העדיפו לשים את האירועים מאחוריהם, אחרים חששו שמא יפגעו בכבוד המשפחות השכולות ויש כאלה שנותרו מצולקים מהתגובות לסיפור הטרגי. עם החום, החמלה והאכפתיות הפומבית הגיעו גם ביקורת, האשמות ואגרסיביות, שלטענת חלק מהשורדים גרמו עוול להרוגים ולהם.

 

"מאוד חשוב לי שאנשים יכירו את הסיפור כפי שהיה", אומר פתאל. "שלא יחשבו שמדובר בחבורת ילדים פזיזים שעשו דברים בלי לבדוק, שהלכו למקום מסוכן כדי להסתכן. חשוב לי שיכירו את ארבעת הישראלים שנהרגו - אני קורא להם 'ארבעת המופלאים' - תמר, נדב, מיכל ואגם. על כל אחד מהם יש סיפורים עד כמה הקריב מעצמו ברגעים הכי קשים. כשהיית מצפה מאנשים לדאוג רק לעצמם, הם דאגו לאחרים".

 

יממה לאחר האסון נשלחתי לנפאל כדי לסקר את האירועים עבור “ידיעות אחרונות”. עשיתי את אותו טרק כשנה לפני כן. בין פס ההרים המרהיב למיטות הניצולים במרפאת המטיילים שבקטמנדו נחשפתי מקרוב לעדויות ולסיפורים שהתחוללו על רקע סערת השלגים. בתחילת החודש יצא לאור "בית התה על פס המוות", רומן בדיוני שכתבתי בהשראת החוויה. המפגש המיוחד בין פתאל, מגרלי וספיר מתקיים לכבוד יציאתו לאור של הספר.

 

כולם ימותו פה

ב־14 באוקטובר 2014 הפך אחד ממסלולי הטיול היפים ביותר בעולם, "סובב אנאפורנה" שבנפאל, לשדה קטל, כשמאות תרמילאים נלכדו בסופת שלגים עצומה. 43 מטיילים מכל רחבי העולם נספו על פס ההרים - נקודת המעבר הנגישה בדרך - ועוד עשרות נפגעו קשה מהקור, ביניהם קבוצת ישראלים שנקלעה ללב הסערה. גופותיהם של שלושה מהנספים - אגם לוריא, נדב שהם ותמר אריאל, נווטת הקרב הדתייה הראשונה בחיל האוויר - נמצאו שעות ספורות לאחר האסון. גופתה של ישראלית נוספת, מיכל צ'רקסקי, נמצאה רק לאחר שישה ימים.

 

כ־16 ישראלים שנפגעו מכוויות קור ופגיעות טראומה הובאו להמשך טיפול בארץ. כתוצאה מכוויות הקור נאלצו הרופאים לקטוע את כף ידו הימנית של רועי פתאל ואת כל אצבעות ידיו של מור ספיר.

אגם לוריא ()
אגם לוריא

נדב שהם ()
נדב שהם

תמר אריאל ()
תמר אריאל

מיכל צ'רקסקי ז
מיכל צ'רקסקי

עבור ספיר זה כבר היה הטיול הגדול השלישי אחרי צבא. הוא השתחרר מהנדסה קרבית, אבל המשיך לעבוד כאזרח בפינוי מוקשים. את פתאל הוא הכיר בימים הראשונים של הטרק, והשניים החליטו לצעוד יחד. מגרלי טייל יחד עם חבר ישראלי נוסף. ביום העשירי של המסלול מזג האוויר השתנה לפתע באופן קיצוני.

 

סופת צקלון בלתי צפויה שקיבלה את השם "הודהוד" הכתה בהודו ובנפאל, התערבלה סביב רכס האנאפורנה ויצרה מפולות שלגים, שהחלו לבלוע בתוכן את המטיילים הרבים שעל ההר. ספיר, פתאל ומגרלי הצליחו להגיע בזמנים שונים ל"בית התה", בקתה שהיוותה למעשה את נקודת העצירה הקרובה ביותר לפס.

 

מגרלי מראה לפתאל את התמונות מתוך בית התה והזיכרונות מתחילים לעלות. "ההחלטה לצאת או לא הייתה השלב הכי מורכב בכל הסיפור", מסביר מגרלי. "כולם ידעו שלפס חייבים להגיע עד השעה 12 בצהריים, אחרת הרוחות החזקות לא מאפשרות לחצות אותו. הגענו לבקתה בבוקר וגילינו תוהו ובוהו - אנשים עומדים, יושבים, שוכבים, היסטריה, צרחות, בכי.

 

"בקצה החדר ראינו מישהי עם היפותרמיה. דילגנו מעל האנשים כדי לטפל בה ורק ברגע שהצלחנו לייצב את מצבה, התפנינו לדילמה האמיתית - מה עושים עכשיו? היו שלוש אפשרויות: לחזור אחורה בדרך שממנה הגענו, להישאר במקום. או להמשיך קדימה, לכיוון הכפר מוקטינאת שמעבר לפס".

המטיילים בבית התה על האנפורנה (צילום: רועי פתאל)
המטיילים בבית התה על האנפורנה. "אנשים יושבים, שוכבים, היסטריה, צרחות, בכי”(צילום: רועי פתאל)

לדברי מגרלי, השעה הייתה כבר כמעט 12 כשההחלטה עדיין לא התקבלה והמטיילים התחילו להילחץ. "עשינו הערכת מצב - אחורה? אף אחד לא חשב על זה. הגעת מהתופת, אתה לא רוצה לחזור אליו. אתה מדבר עם הפורטרים (סבלים) הנפאלים המנוסים, שואל אותם אם אפשר להמשיך, והם אומרים לך, 'כן, זה מצב רגיל כאן' - והם הרי בוודאי יודעים על מה הם מדברים. הם אמרו לנו שאם נישאר בבית התה אנחנו נמות שם. היינו עשרות אנשים בבקתה המצ'וקמקת הזאת, והנפאלים אמרו: 'אנחנו לא נשארים כאן. נקפא פה. כולם ימותו מצפיפות, ממחלת גבהים, מהיפותרמיה'".

 

מגרלי מספר שבקרב המטיילים התגבשה קבוצה אחת בהובלת הבעלים של הבקתה. "הוא אמר לנו: 'חבר'ה, אין בעיה, אני מוריד אתכם. אבל כל אחד צריך לשלם לי 10,000 רופי'. אנשים אמרו, 'בסדר, יאללה, רק קח אותנו מכאן'. אבל האמונה שלי בו התערערה".

 

הוא מדלג תמונה וממשיך לתאר את הלחץ. "אנחנו מתייעצים, מתחבטים. ולא חמש דקות - זה שעתיים של התדיינות. בשלב מסוים הבעלים של בית התה אמר שהוא אוסף עכשיו את הכסף מכולם וסוגר את המקום. כולם הסכימו שאין ברירה וצריך ללכת איתו. השעה כבר הייתה שתיים, ואני זוכר שיצאתי החוצה וראיתי מסביבי לבן. רק לבן. ניסיתי להתקדם קצת אבל בכל צעד רק שקעתי עוד ועוד בשלג. חזרתי מהר פנימה ואמרתי שאין לאן ללכת. ענו לי: 'אבל אנחנו נמות פה בבקתה', ועדיין נראה לי יותר סביר שנישאר בפנים מאשר להתברבר בחוץ".

 

7 קילו בלילה

מתוך קבוצת המטיילים הגדולה שעצרה בבית התה נשארו להעביר שם את הלילה שבעה ישראלים. "אנשים יגידו: 'קיבלתם את ההחלטה הנכונה', אבל זו הייתה ההחלטה המסוכנת כי הלכנו בניגוד למקומיים", אומר מגרלי. "למזלנו בעל בית התה לא מימש את האיום לסגור את הבקתה. לדעתי הוא פשוט ניסה ללחוץ על האנשים לרדת איתו ולשלם לו. בסוף גם התברר שבאותה מהירות שבה הוא לקח את הכסף, הוא גם נטש את המטיילים. אבל אני מבין את כל מי שהלך אחריו. זה הבן אדם היחיד שידע איך לרדת מההר".

 

מגרלי חוזר לתמונה מתוך הלילה ההוא שצולמה בתוך בית התה, אחרי שמרבית המטיילים עזבו את הבקתה. "ישבנו שם מטר על מטר עם מעט אוכל, מעט שתייה, ואנשים סביבנו התחילו לפתח מחלת גבהים ולקחו דיאמוקס, שהיא תרופה משתנת. אין שירותים בבקתה והחוצה כמובן שלא יוצאים, אז אתה יכול לתאר לעצמך את האווירה.

 

"בצבא למדנו שאחד נשאר ער וכל השאר הולכים לישון, אבל פה עשינו ההפך - אחד הלך לישון, כל השאר נשארו ערים. כל כך פחדנו. ישבנו שם דחוסים - גרמנים, סינגפורים, טייוואנים - ושרנו ביחד כדי להרים את מצב הרוח, אבל בעיקר כדי לא להירדם. פינטזנו איך החבר'ה שיצאו אתמול מהבקתה ובטח כבר הגיעו למטה בשלום, יבואו ויצילו אותנו. היינו עד כדי כך תמימים".

צעידה בסופה (צילום: מיכאל פאומר)
צעידה בסופה. "במינוס 30 מעלות הראש לא עובד כמו שצריך"(צילום: מיכאל פאומר)

ספיר ופתאל היו חלק מקבוצת הישראלים שיצאה מבית התה בהובלת הבעלים. "בתוך הבקתה אנשים צועקים, קפואים מקור, וריח חזק של גז חונק אותך כי הבעלים מחמם מים שתוך רגע חוזרים לקפוא", משחזר פתאל. "בהתחלה קנינו ממנו כוסות תה, אבל מהר מאוד אמרנו עזוב את התה - תביא מים. העיקר משהו לשתות. קנינו מים חמים בשמונה שקלים וניסינו לצחוק על המצב: 'מה זה פה, ארומה?'

 

"אני זוכר שאחת הישראליות נשכבה בצד, לא ממש הגיבה, ותמר אריאל הזדרזה לרכון מעליה כדי לחמם אותה בגופה. בשלב מסוים התחילו צעקות שהנפאלים אומרים שמי שיישאר בבקתה לא ישרוד את הלילה. אני הייתי בקצה הבקתה, אבל הישראלים שהיו מקדימה הגיעו עם הבעלים להסכמה כספית כדי שיוביל אותם אל הכפר מוקטינאת".

 

ספיר: "כמה מטרים אחרי שיצאנו מהבקתה הסתכלתי אחורה ולא רק שלא ראיתי אותה - גם בקושי הצלחתי לסובב חזרה את הראש כי הרוח הייתה כל כך חזקה. אמרתי לעצמי, 'זהו, אין דרך חזרה'".

 

פתאל: "אי־אפשר היה לחזור אחורה אבל מצד שני גם אי־אפשר היה לראות יותר מחמישה מטרים קדימה. כל עקבה בשלג נמחקה ונעלמה מיד ולא שמענו כלום חוץ משריקות הרוח באוזניים. אין תוואי דרך, אין טופוגרפיה, הכל שלג אחיד. המדריך כל הזמן הולך מהר־מהר ואז לפתע עוצר. שוב הולך מהר ואז עוצר. רק אחרי כמה שעות הבנתי שהוא בעצם מחפש את עמוד הברזל הבא. זה סוג של סימון שבילים בנפאל למקרי ערפל. למעשה גם המדריך לא ידע את הדרך".

 

פתאל: "בתוך כל הבלגן הזה איבדתי את הקבוצה ונפלתי לתוך בור שלג. ניסיתי להשתחל החוצה, לבעוט, להשתולל, אבל רק שקעתי עמוק עוד יותר. כשכולך קבור בתוך השלג במינוס 30 מעלות, הראש לא עובד כמו שצריך. מרוב קור המוח הרדים את הגוף ואני זוכר שכשהתעוררתי כבר התחיל להחשיך וקלטתי שהשלג עבר את קו המותניים שלי, ועוד מעט מגיע לחזה. בפעם הבאה שהתעוררתי כבר היה אמצע הלילה, וכל הגוף נקבר בתוך השלג. הצלחתי להוציא את יד ימין מהבור ופיניתי איתה את השלג מהפנים. דווקא אותה יד שהייתה מחוץ לבור קפאה, כי השלג בתוכו היה חם יחסית לשלג בחוץ".

 

ספיר: "וספר גם כמה רזית באותו לילה".

 

פתאל: "וויי־וויי־וויי, שבעה קילו. מי שרוצה דיאטה שייקח אמבטיית קרח או שיגיע לנפאל. לא יודע איך זה עובד אבל בקור קיצוני הגוף שורף הכל, מוציא את כל החום, את כל האנרגיה. כבר באמת חשבתי שזה הסוף. אבל אז גם נזכרתי בכל המצבים המורכבים שמדינת ישראל באה לחלץ אזרחים שלה מכל מיני מקומות, והייתי לכמה רגעים אופטימי. ותראה, בסוף זה קרה, חביבי. בסוף, אחרי 16 שעות בבור, באו ישראלים והוציאו אותי".

 

אשמה, כישלון ואושר

בבוקר שלמחרת, לאחר שהסופה חלפה, מגרלי ושאר המטיילים שנותרו בבית התה יצאו ממנו מבלי לדעת על הדרמה שהתרחשה כמה מאות מטרים מהם. מגרלי מציג תמונה שלו מאותם רגעים מחויך תחת פיסת שמיים כחולים וקרני שמש בוהקות. "היינו בתודעה של ניצחון, 'שרדנו את זה, בטח גם החבר'ה למטה שרדו'. התחלנו לרדת מההר, כל הנוף המדהים הזה פרוס לרגלינו, פוסעים בשלג, לפעמים גם מתגלשים בכיף, עד שפתאום אחת המטיילות קופצת עליי בצרחות ואומרת שהיא ראתה משהו זז. בהתחלה חשבתי שהיא הוזה אבל כשהתקרבתי מעט ראיתי את זה", הוא מצביע על תמונה ובה יד מבצבצת מתוך השלג.

 

"זרקתי מעליי מהר את הציוד וקראתי לרון, ישראלי נוסף שטייל איתנו. ניסינו להתקדם אבל כל כמה צעדים נפלנו לתוך השלג העמוק ולא נותרה ברירה אלא לעבור למצב זחילה. הצלחנו להגיע ליד המבצבצת, והתחלנו לחפור באמוק. חופרים ומתנשפים כי קשה לנשום בגבהים האלה. פתאום אני רואה פרצוף. כולו לבן, גבות שלג, אף עם שלג. התחלתי לדבר איתו באנגלית ורק אחרי כמה דקות עלתה בי המחשבה שאולי הוא ישראלי. שאלתי אותו בעברית: 'מה אתה עושה פה?' והוא ענה: 'לא יודע, הלכתי ונפלתי. אני כאן מאתמול בצהריים'. זה היה רועי", הוא אומר ומביט בפתאל שיושב לצידו.

 

מגרלי התקשה להאמין. "חשבנו שהוא לא ממש איתנו, לא נשמע לי הגיוני שבן אדם שרד ככה לילה קבור בשלג. התחלנו לחפור סביבו בזהירות כמו ילדים קטנים בים. הוא היה קבור בעמידה, 180 מעלות. כשחילצנו אותו מהבור הפשטנו אותו מכף רגל ועד ראש כי כל הבגדים שלו היו ספוגים. כיסינו אותו בשק"שים והצלחנו לחמם אותו קצת.

 

"החלטנו לנסות ולהמשיך לרדת איתו למטה, אבל רועי לא יכול היה לזוז. עברנו לסחיבת פצוע, אבל קרסנו מהר מאוד בשלג הטובעני. ניסינו לאלתר דרכים יותר יצירתיות, אבל חששנו להזיק לו. החלטנו שיותר בהול להזעיק עזרה, לרדת למטה בהכי ראבק שאפשר כדי להביא אנשי חילוץ. שנייה לפני שיצאנו לקחנו ממנו כמה פרטי זיהוי בהקלטה דרך הטלפון שלי, והעברנו אותו לסלע בולט כדי שיוכלו לאתר אותו בקלות. הסברנו לו את ההחלטה, הוא הבין, אבל ברור שזה לא היה קל לכולם".

מגרלי (מימין) וחברו מחלצים את פתאל מבור השלג (צילום: Linh Vo)
מגרלי (מימין) וחברו מחלצים את פתאל מבור השלג(צילום: Linh Vo)

רק בירידה למטה מגרלי הבין את ממדי האסון. "לאט־לאט ראיתי תיק ועוד תיק, גופה ועוד גופה. זרוקים על השלג כמו אחרי מלחמה. ממשימה של לחלץ את עצמנו ואת רועי, נוספה עכשיו משימה של איתור פרטים מזהים, חפצים אישיים, מסמכים - כל מה שיעזור לזהות את המתים. חששנו שהסופה תחזור ותכסה את הגופות אז עברנו ליד כל אחת וסימנו את המיקום שלה בעזרת רוג'ומים (גלי אבנים). פעלנו בקצב משוגע, לא ספרנו את כמות ההרוגים. אלה היו מראות נוראים. גופה שקפאה למוות נראית בדיוק כמו בן אדם שישן".

 

מגרלי ורון הצליחו להדביק את הפער ולחבור לשאר חברי קבוצת המטיילים. "הגענו לתיק שנראה מוכר. במרחק כמה מטרים משם פתאום ראינו אותה, שוכבת בשלג כמו מלאך", הוא נזכר בגילוי גופתה של תמר אריאל ז"ל. "אנחנו מבינים שתמר כבר לא איתנו, וממשיכים ללכת".

 

לפתע החבורה מבחינה במסוק שחג מלמעלה ונוחת לא הרחק משם. הם מתקדמים לעברו ונתקלים בארבע גופות נוספות. "הפכתי את החמצוואר שעל אחת מהן וראיתי סמל של 'חגור'", משחזר מגרלי. "החולצה הייתה של 'קסטרו'. בכיס הקדמי של המכנס הייתה כיפה, ובחלק האחורי היה הדרכון. כך זיהינו את נדב".

 

הכרתם את ההרוגים?

פתאל: "בטח. את מיכל הכרתי עוד בארץ, במחשבה לעשות את הטרק ביחד. את תמר הכרנו בבית חב"ד בקטמנדו, היא באה עם עוד שני חברים. את נדב הכרתי באמצע הטיול, בלילה האחרון לפני העלייה לפס, הוא היה עם חבורה של ישראלים ואת אגם פגשתי באמצע הטיול, עם חבורה ישראלית אחרת".

 

מגרלי: "את מיכל ואגם פגשתי עוד בתחילת המסלול. הייתה בינינו סתם שיחת חולין של מטיילים. מיכל הרשימה אותי מאוד, סיפרה שבאה לעשות את הטרק בפעם שנייה כדי לסגור מעגל אחרי שידיד שלה נהרג באותו טרק שנים קודם לכן.

 

"את אגם פגשתי שוב לפני העלייה לפס ההרים. היה בינינו קליק מיוחד, דיברנו עד השעות הקטנות של הלילה. גם התחלנו את העלייה לפס ביחד אבל הוא היה עם פורטר ואני הייתי עם כל הציוד עליי אז התפצלנו כי הוא הלך יותר מהר ממני. את תמר בכלל לא פגשתי. לצערי את האישיות המיוחדת שלה לא הזדמן לי להכיר, רק לשמוע מהסיפורים".

ניצולים ישראלים מהאסון (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
ניצולים ישראלים מהאסון(צילום: רויטרס)

לפני העלייה למסוק החילוץ, החבורה עידכנה את הצוות הנפאלי לגבי מיקומו של פתאל. "מיד כשנחתנו במוקטינאת הלכתי לנציג מקומי ושאלתי: 'רועי פתאל, מה קורה איתו?'" מספר מגרלי. "אמרו לי: 'הוא מת. כרגע מאמצי ההצלה לא מתמקדים בגופות, אנחנו מחפשים אנשים חיים'. זאת הייתה בשורה קשה מנשוא. אין דרך אחרת להגדיר את זה. התחושה שההחלטות שקיבלת היו מוטעות. מעבר לרגשות אשם, זה פשוט תחושת כישלון".

 

מגרלי הגיע למחרת לבית החולים הצבאי בקטמנדו בידיעה שפתאל כבר לא בין החיים. "אפילו כתבו בעיתון המקומי שהוא מת. ואז קורה אחד הרגעים הכי משמחים בחיים שלי - נכנס הקונסול ואומר: 'חבר'ה, רועי עוד 20 דקות פה'. היינו בשוק מוחלט".

 

בדיעבד התברר שפתאל נרדם על ההר, מותש מהלילה שעבר עליו. צוות החילוץ המקומי שעבר במקום ראה שהוא לא זז, ודילג מעליו. הוא נשאר עוד 24 שעות בשטח עד שלבסוף חולץ על ידי צוות אחר. "רצתי כמו משוגע במסדרונות בית החולים, צועק, 'יש, יש, יש!'" משחזר מגרלי. "כשרועי סוף־סוף הגיע קפצתי עליו מרוב אושר. הקוטביות הזאת בין הכישלון לאופוריה היא מטורפת. אתה בסוג של 'היי', עד שאתה מסתכל לו על היד ומבין שהיא לא שרדה את הכוויות הקשות. שהדרך לשיקום עוד ארוכה".

 

איך התמודדתם עם המחשבות על המוות?

פתאל: "הרב בבית חב"ד בקטמנדו אמר לי שהוא כתב עליי הספד, אז בוודאי שחושבים על זה".

 

מגרלי: "דיברנו הרבה, וזה היה אחד היתרונות של הקבוצה המגובשת שנוצרה אי שם בגובה הזה. ישבנו כל הניצולים באחד מחדרי האשפוז של בית החולים ופשוט ניתחנו את הסיטואציות ואת האנשים. זה עזר לעכל. כל אחד הביא את האינפוט וזווית הראייה שלו ויחד יצרנו משהו כולל. מאמין שלולא התמיכה אחד בשני היה לכולנו הרבה יותר קשה. בסופו של דבר רק הם הבינו את מה שחוויתי. מי שנאבק להגיע למטה וראה שבילי גופות ומטיילים זרוקים לצד הדרך - רק מי שחווה את זה יכול להיות שם עבורך. זה כמו אחים לקרב".

 

הטוקבקיסטים מגיבים  

כמו פתאל, גם ספיר המשיך ללכת עם החבורה שיצאה מבית התה עד שבשלב מסוים הלך לאיבוד ואיבד הכרה. "התעוררתי פתאום בתחושה שגוררים אותי", הוא משחזר. "הייתי רתום לכל מיני חבלים והבנתי שמסוק של צבא נפאל גורר אותי באוויר. לא הבנתי בכלל אם אני חי או מת. במסוק הסבירו לי מה קרה ושמפנים אותי לקטמנדו. אמרו לי שאני סובל מכוויות קור בידיים וברגליים, אבל תוך כמה שבועות הכל יחלים. גם בבית החולים אמרו שאין יותר מדי מה לטפל בזה. שמו לי את הידיים במים חמימים, וזהו. הדברים התבהרו רק למחרת כשפתאום קמתי עם ידיים…"

 

פתאל: "שחורות".

 

ספיר: "כן, ידיים מפחידות. אבל עדיין, כשדיברו איתי על חשש למפרק האחרון של האצבעות, חשבתי לעצמי: 'בסדר, יש לי כפות ידיים יחסית גדולות אז מקסימום לא אוכל לתפוס כדור כדורסל'".

 

אלא שאחרי החזרה לארץ מצב האצבעות החמיר. "הרופאים הסבירו לי שאין ברירה, שאני הולך לאבד אותן. לא הצלחתי אז לעשות את ההפרדה בין החיים לבין האצבעות, זה הלך יחד. כל ההישגים שלי בחיים היו דרך האצבעות. אם זה להיות הראשון שנכנס לנטרל מוקשים בצבא, אם זה רגעי הקסם של לקלוע לסל. הרגשתי שלהיפטר מהאצבעות שלי זה הדבר הכי מפחיד שיכול לקרות לי. ככל שהתקרבתי לניתוח הבנתי שזה לא רק עניין של 'לא לשחק כדורסל'".

 

פתאל: "נכון, מה עם לאכול קורנפלקס?"

 

ספיר: "ולצחצח שיניים, ולהכין קפה, ומה עם לגרוב גרביים? המרפאות בעיסוק הכירו בעיקר קטיעות יד, קטיעות רגל. לא בדיוק ידעו מה לעשות עם המצב שלי. הבנתי שאני צריך לפרוץ דרך שלא נסללה לפני כן".

 

פתאל: "מאוד קשה לחיות בלי יד או בלי אצבעות. כל פעולה דורשת יותר מאמץ, חשיבה, ואני לא נכנס לנושא כאבי הפנטום. הגעתי אל הטרק הזה כשהייתי בן 32. עבדתי כרואה חשבון ברשות המסים, ויצאתי סתם לטיול חגים שכזה. לקח לי זמן להפנים איזה שינוי התחולל בחיים שלי. כמה חודשים אחרי שחזרתי לעבודה עליתי על אוטובוס והייתי צריך לבקש מאיזו תיכוניסטית לסגור לי את הריצ'רץ' של הסוודר. היא הייתה בהלם. אבל הרוב הגדול של האנשים, לפחות כלפי חוץ, מקבלים את זה סבבה לגמרי".

 

ספיר: "אני הרגשתי שברגע שהצלחתי לקבל את עצמי ולאהוב את הידיים שלי אז גם אנשים מהצד התחילו לאהוב אותן. אני רואה על ילדים שדווקא מתקרבים וממש..."

 

פתאל: "ממש תופסים את היד, נכון?"

 

ספיר: "כן, בוחנים מקרוב. האחיין שלי קורא לזה 'אצבעות מגניבות', בהערצה".

 

מגרלי נשוי טרי, פתאל וספיר רווקים. ספיר: "יש כל כך הרבה דברים אחרים שאני צריך לעבוד עליהם, הידיים הם הדבר האחרון שאני אאשים בזוגיות".

 

פתאל: "אבל יש אולי אחוז מסוים של…"

 

ספיר: "רגע, לפני כן לא היה לך קשה למצוא זוגיות?"

 

פתאל: "לכולם קשה. אבל יש אחוז מסוים של נשים שלא יזרמו לזוגיות עם מישהו קטוע".

 

ספיר: "בסדר, אבל יש גם אחוז שכן".

 

שנה אחרי האסון פגש ספיר את קיר הטיפוס בפעם הראשונה. "זה הגיע בכלל בהתחלה ממשהו טיפולי. להבין איך הידיים האלה יכולות בכלל לאחוז במשהו. אם היו מתעדים את כמות הנפילות שלי בהתחלה היו רואים שנפלתי שם יותר מאשר כשהייתי תינוק ולמדתי ללכת. אבל התמדתי. מה שהקסים אותי בסיפור הזה היה לראות איך אני מצליח לפתור את הדברים גם במסלול החיים וגם במסלול הטיפוס. הטיפוס גרם לי להרגיש בפעם הראשונה שאני אוהב את הפציעה שלי. בזכות הפציעה גיליתי שיש בי כל כך הרבה עוצמות, בזכות אותה סופה, בזכות אותו לילה שהפך אותי לבחור חזק הרבה יותר".

 

לאורך השנים הם נשארו בקשר, גם בינם לבין עצמם, וגם עם חברים אחרים מהטרק. "יש לנו קבוצת ווטסאפ משותפת", אומר פתאל, "משתדלים להתעדכן זה בחייו של זה ונפגשים מדי פעם באזכרות ובחתונות".

 

מגרלי: "הקבוצה פעילה בעיקר כשיש פרסומים בתקשורת, כמו לאחרונה עם ההכרה בתמר כחלל".

 

פתאל: "מור ואני הפכנו לחברים מאוד קרובים, אנחנו מתנדבים ביחד בעמותות וגם נפגשים סתם ככה".

 

איך אנשים מגיבים כשאתם מספרים שהייתם שם, בסופה?

פתאל: "אני נתקל בתגובות כמו: 'וואו, אני לא הייתי שורד את זה'. יש כאלה שלא מבינים את התוואי של הטרק ואת מידת הקושי וחושבים שהיינו חסרי אחריות ושהתאונה נגרמה באשמתנו. אני לא מנסה לשכנע אותם. אני לא מבזבז על זה זמן. רוב האנשים מבינים, אמפתיים".

 

מגרלי: "להבדיל מרועי ומור שלא יכולים ממש להסתיר, זה לא סיפור שאני מתנדב לספר מיוזמתי. זה אירוע שלי פרטי, עוד אחד במארג החיים.

 

"לא אמרו לי את זה אף פעם בפנים אבל הטוקבקיסטים כמובן מגיבים, וזה מעצבן לקרוא שאנשים אומרים שסיכנו את עצמנו. יש נתיבים מסוכנים אבל זה לא היה אחד מהם. גם אנשים מבוגרים עושים אותו. נקלענו לסיטואציה נדירה שלא קרתה עשרות שנים. לא הייתה פה הליכה על הקצה ולא איתגרנו את המוות. אנחנו אנשים רגילים, שעשו את אחד הטרקים הכי מתוירים בעולם ונאלצו להתמודד עם אירוע קיצון.

 

"יותר חשבתי על ההרוגים, על מה הייתי יכול לעשות כדי שזה לא יקרה. למשל, אולי הייתי יכול להגיד לאגם לא להתקדם או לא לרדת מהפס. האם זה היה מונע משהו? בסוף אתה מבין שאלה דברים שאפשר לדעת רק בדיעבד. קל מאוד לבקר כשאתה קורא את הנתונים ובונה תמונה בראש תחת הפלורסנטים והמזגן, ולא חווה את הסטרס על הגוף שהיה לנו אז".

 

יצרתם קשר עם משפחות ההרוגים?

פתאל: "יש לנו ארבע אזכרות כל שנה, מיד אחרי סוכות. ביקשנו מהמשפחות שיפצלו את זה לארבעה ימים שונים כדי שנצליח להגיע לכולן".

 

מגרלי: "הייתי בשבעה של אגם, הגעתי למשפחה וסיפרתי לה הכל. לשאר המשפחות לא היה לי את האומץ. תמיד רציתי אבל משהו עצר בעדי. חברים דחפו אותי ואמרו לי ׳תלך׳, אבל הרגשתי שלצוץ בחיים של המשפחות האלה זה לא עניין פשוט עבורן. אני מאמין שמתישהו נעשה את סגירת המעגל הזאת, ייקח עוד קצת זמן".

 

את הצלקות שנותרו בהם מהמסע ההוא הם לא מגדירים כפוסט־טראומה. "בכל פעם שאני לא מצליח לבצע פעולה בגלל היד הכרותה זאת תחושה של באסה", אומר פתאל. "אבל זאת לא עצבות, זה יותר תחושת השלמה. אני חושב שהגוף פיתח מנגנון קהות רגשית. ידוע שאדם שחווה טראומה בחייו לפעמים יוצר מסך בינו לבין הרגשות שלו. מצד אחד זה גורם לחוות את כל תחושת העצב בעוצמה חלשה מאוד אבל מצד שני גם את השמחה".

 

ספיר: "טראומה היא עניין של הסתכלות. אני מאמין שלכל חוויה שחווינו בחיים יש פוסט־חוויה. כמו לגעת בתנור חם, כמו להתחיל עם בחורה והיא צוחקת עליך. אז אתה לומד ובפעם הבאה תפעל אחרת. הכל התניות, מקבלים משוב מהסביבה ולפי זה לומדים ומשתפרים. בשנה הראשונה אחרי הטרק מאוד כעסתי על עצמי - 'למה יצאתי, למה לא עשיתי ככה ולמה ככה'. היום אין אצלי סימני שאלה".

 

מגרלי: "מה שעזר לי להתמודד זו העובדה שהייתה לי מטרה לעזור בחילוץ המטיילים. זה ידוע שאנשים שיש להם עיסוק, מטרה וייעוד בסיטואציה כזאת, שהם לא חסרי אונים, הם אנשים שהכי פחות מפתחים פוסט־טראומה. ואני לא הרגשתי חסר אונים.

 

"גם לאחר מכן המשכתי לעשות טרקים. למעשה יצאתי לטייל באלפים כבר בחופשת הסמסטר שלאחר מכן. זה אחד הדברים שאני הכי אוהב בחיים האלה. לא אוותר על זה. ביום מן הימים אני גם מקווה להשלים את הטרק הזה ממש מהתחלה ועד הסוף, כולל ההמבורגר של מוקטינאת. כולם אמרו שזה ההמבורגר הכי טוב בכל אנאפורנה, ושאני חייב לטעום. זה עוד יקרה".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: טל שחר
ניצולי האסון: פתאל, מגרלי וספיר
צילום: טל שחר
מומלצים