לתת במה לאנשים שבדרך כלל לא מרצים

האירוע "אנשים שבדרך כלל לא מרצים" חוזר בשנה השביעית ברציפות ומביא ערב חד-פעמי של הרצאות קצרות מפי דוברים לא קונבנציונליים, מתוך אמונה שלסיפור אנושי טוב יש את הכוח לשבור סטיגמות ולייצר שינוי תודעתי. הפורמט, שמובל על ידי הארגונים ברנקו וייס ו-ZE.ZE בשיתוף פעולה עם wix וקהילת ROI, הוא גם אירוע בינלאומי שהתקיים בניו-יורק, סן פרנסיסקו ובואנוס איירס.

באירוע שואפים לייצר במה אחרת עבור אותם אנשים שלסיפורם אין מקום בפורמטים הקיימים. לאו דווקא סיפורי הצלחה זוהרים, אלא סיפורים אנושיים המציגים זווית ראייה לא שגרתית. סיפורים שנראים לכאורה קטנים אבל משקפים אמיתות ושיעורים גדולים.

מכון "ברנקו וייס" פועל כ-30 שנה, לפיתוח ויישום חדשנות פדגוגית וארגונית בשדה החינוך בישראל, למען צמצום פערים חינוכיים בחברה ויצירת מוביליות חברתית מתוך אמונה שחינוך מיטבי הוא המפתח לקידום החברה. המכון מפעיל רשת הפועלת בה לומדים כ- 11,000 תלמידים ומלמדים כ- 1500 מורים ב-27 בתי ספר. בנוסף המכון מפעיל תכניות חינוכיות לכ-4,800 תלמידים ב55 יישובים וערים ומייצר תכניות הכשרה למאות מנחים ומורי מורים בכ-500 בתי ספר בארץ.

ZE.ZE הוא ארגון חברתי, התנדבותי ברובו, המייצר פרויקטים בעלי השפעה חברתית ומודל עסקי המבוססים על קהילה של צעירים. הארגון מאפשר לחברי הקהילה לקחת חלק בפרויקטים ולפתח את עצמם במקביל לעשייה החברתית. לארגון מודל כלכל בר-קיימא, בו כל הרווחים מושקעים בקידום ובהקמת פרויקטים חברתיים נוספים. בין הפרויקטים: פילהרמונית הרחוב - המאגד קבוצה של נגני רחוב לכדי הרכב מוזיקלי ייחודי; ZOT.ZO -סטודיו להדפסה המספק שיקום תעסוקתי לאסירות משוחררות ומעניק במה למעצבים צעירים.

יעלו על הבמה:

יואל אמיתי (30) מפתח תקווה, מתמודד עם הפרעת המאניה דיפרסיה.

"ההפרעה התפרצה בגיל 24 כשגרתי ביישוב ליד ירושלים עם מי שהייתה אשתי ועם הבן שלי, אברהם בן ה-3. היייתי בחור ישיבה, אברך בישיבת 'מרכז הרב' בירושלים, מאוד ביישן על גבול החרדה החברתית. אף פעם לא אומר את הדעה שלי, לא מרגיש שיש לי מה להוסיף בין חברים ועם עודף מודעות עצמית.

הכירו את יואל:

לפני שש שנים, אחרי כמה חודשים של לחצים סביבתיים כבדים, חוויתי את ההתקף המאני ("היי") הראשון שנמשך חודשיים, בהם הפכתי מבחור שתקן מופנם ליואל מוחצן ודעתן. התחלתי לקבל פידבקים מהסביבה שמשהו לא בסדר וחברים הפנו אותי לרב שלי. הרב שלח אותי לפסיכיאטר ואחרי שלקחתי כדורים חוויתי את האפיזודה הדיפרסית הראשונה ("דאון") שנמשכה כשלושה חודשים.

כשהתחלתי לחשוב שאני 'המשיח'- הגיע האשפוז הראשון (כשהאחרון בסדרה היה לפני חצי שנה). היום אני גרוש, גר אצל ההורים, לא יכול להחזיק עבודה בגלל התרופות, פעיל בתחום בריאות הנפש כדי לקדם הבנה כלפי מתמודדים ובעיקרנ- מנסה ללמוד איך למצוא איזון על רכבת ההרים של הנפש שלי".

"כל החיים שלי חוויתי אלימות. נולדתי בגרמניה לאם מכורה ואב אלכוהוליסט, בגיל שלוש הוציאו אותי מהבית אחרי אירוע אלימות קיצוני והוכנסתי לפנימייה. בגיל תשע חזרתי לאמא שלי רק כדי לגלות שבת הזוג החדשה שלה גם היא מתעללת. רק כשאמא הכירה בן זוג ,שלימים התגלה כבן אדם היחיד הראוי לאמון מצידי, יכולתי להרגיש ילדה.

הוא היה החזן הראשי של ברלין, ובעקבות הזוגיות ביניהם כל המשפחה התחברה לצד היהודי שלה. עברנו גיור מסודר והתחלנו לקחת חלק בקהילה. החלטתי שאני רוצה לעלות לארץ ועשיתי הכל למען זה.

הכירו את סבינה:

בגיל 16 עליתי לבד ארצה ונכנסתי לפנימייה. גם בארץ מעגל האלימות נמשך. בשלב הזה ,כשכבר איבדתי את יכולת ההתנגדות, פגשתי את מי שהיה במשך 20 שנה בעלי. אחרי הלידה של הבן הבכור שקעתי לדיכאון קשה. התעוררתי ממנו רק כשהבנתי שאני יכולה להתדרדר להפעלת אלימות כלפי הבן שלי.

התחלתי טיפול עם עובדת סוציאלית. לאורך כל הדרך בעלי שלט בכל פן של חיי. התחלתי לעבוד כנהגת אמבולנס במד"א כשהתחילו לנו בעיות כלכליות. בעלי התייחס אלי כמו אל רכוש, דרש דין וחשבון על כל צעד, עקב אחרי, חסם אותי והכניס אותנו לחובות כלכליים על שמי.

כשהילדים גדלו, והייתי מאושפזת בבית חולים הודעתי לו שאני רוצה להתגרש ובמשך עשר שנים מאותו הרגע, הוא עשה הכל כדי למנוע את זה. היום אחרי שנים של עבודה קשה הצלחתי להשתחרר ממנו. נשארתי חסרת כל אבל בלי החובות. אמנם בלי זוגיות אבל עם שני ילדים בריאים שמעריכים אותי. אני מחפשת את הקול שלי כדי להחזיר שפיות לחיים".

רותם ("פרומה") בת 36, ליצנית רפואית מתל אביב

"אני ליצנית רפואית קרוב לעשור. ביום יום אני רותם ופעמיים בשבוע בבית החולים אני הופכת להיות 'פרומה' הדמות הליצנית שבי. דרך 'פרומה' אני מסתכלת על הצד שבריא בילד, משחקת ומציעה לילדים עוד דרך להתמודד עם המציאות, לכן אני בוחרת לדעת כמה שפחות מידע רפואי על הילדים החולים שבאים לבדיקות או טיפולים.

חלקם רק אומרים לי מה לעשות, חלקם צוחקים כשאני נופלת, חלקם מתפעלים מהבובות הזזות שתמיד איתי בתיק השחור. עם כולם אני מנהלת מערכת יחסים של אמון. לפעמים זה עובד ואני מלווה אותם עד ההקרנות, ומחכה להם עם המשך המשחק כשהם פוקחים עיניים מההרדמה, ולפעמים אני מתבאסת כשאני לא מצליחה לגרום להם להפסיק לבכות.

הכירו את רותם ("פרומה"):

הליצן מאפשר חופש וחוסר בושה לטוב ולרע, מצד אחד אני יכולה לשחק עם המציאות - לדבר על דברים שאנשים נמנעים מהם - מותר ורצוי ליפול, להחליק ולהיכשל, מצד שני, אנשים לא מרגישים בושה ומתנהגים לליצן איך שרוצים. מה שחשוב לי הוא המשחק, הרגעים שאני מצליחה לאפשר לילד תחושת שליטה בחייו.

היום כשאני אמא המפגש עם הילדים החולים נוגע לי יותר ויותר ואני ממשיכה להתמודד עם מגוון סיטואציות, כמו הרגעים בהם ילדים חוזרים למחלקה וכמו הרגעים בהם פתאום הם כבר לא שם".

שלום דוידוביץ' (34) כבאי ממודיעין

"אני עובד במקצוע הכי טוב בעולם. הדרכים הובילו אותי אליו, ביקשתי להיות כבאי בצבא, אחרי השחרור חבר עניין אותי מחדש בתחום. מאז אני כבר תשע שנים כבאי, שלוש שנים מתוכם מפקד צוות. להיות כבאי אומר שיש לך הרבה הרבה סיפורים על אנשים ועל עצמך במצבי סכנת חיים.

הצלתי בקריירה שלי עשרות אנשים וגם חשבתי פעם או פעמיים שאני עומד למות. ואפילו שכמעט אין לי כבר חוש ריח ותמיד אני מריח כמו שריפה, אישתי מקנאה שאני קם עם חיוך לעבודה.

הכירו את שלום:

הדבר שאני אוהב בעבודה זאת התחושה של לעזור לאנשים אחרים. לחלץ בן אדם או בעל חיים נותן את התחושה הכי טובה. יצא לי לחלץ ארבע ילדות מבניין בוער, תינוקות, נשים בהריון, זקנות ואפילו אנשים שלא רצו חילוץ. אני בחיים לא מסרב להקפצה או למקרה חירום.

אישתי התרגלה כבר לעבודה שלי, יש לנו ילד בן שנתיים וחצי, ובזכות זה שאני עובד פעמיים שלוש בשבוע, יש לי הרבה זמן להיות גם אבא ולהיות אחראי בבית על תחזוקה ובישולים. חוץ מהמשפחה בבית, יש לי את המשפחה בתחנה, הצוות שלי הם האנשים שאני מבלה איתם גם אחרי שאנחנו כתף לכתף מול האש".

ע'דיר אבו קוידר (29) מורה לעברית מהכפר הבדואי אבו קוידר

"כל החיים שלי אני בין לבין, אולי כי נולדתי במיניבוס בדרך לבית החולים. אני אחת מתשעה  אחים, ובגלל שמבין הקטנים אני הבת היחידה - הייתי המלכה בבית. גדלתי בבית מודרני יחסית, בוילה עם חצר ותשתיות ברהט. הפעם הראשונה שראיתי כפר של בדואים עם עזים וגמלים וכלבים בכל מקום, הייתה ביום חתונתי.

הכירו את ע'דיר:

הכרתי את בעלי, רופא בפנימית, דרך הפייסבוק כשהייתי באוניברסיטה ולמדתי ספרות עברית. לא היה קל להיות סטודנטית בדואית אז הקמתי תא של סטודנטים דוברי ערבית כדי שנתמוך זה בזה. לא היה לי פשוט להתאקלם בכפר שבו אני גרה היום, אבל זה הבית של בעלי ופה הוא מרגיש הכי נוח. ראיתי שהוא סבל ברהט, אז חזרנו לפה והיום אני מרגישה כבר הרבה יותר בבית.

יש לי שלושה ילדים, ואני לומדת לתואר שני בייעוץ ארגוני. אני מאוד אוהבת את העבודה שלי בבית הספר 'כוכבי המדבר'- אני מורה לעברית, רכזת מב"ר, מייצגת את הדוברות של בית הספר, מרכזת פרוייקטים וחולמת להיות מנהלת בית הספר. יש הרבה דברים שאני אוהבת בחברה שלי, ויש דברים שאני חושבת שצריך לשנות לאט לאט ואני משתדלת לעשות את זה דרך העבודה עם הבנות בבית הספר - ללמד אותן להיות חזקות בתוך גבולות החברה שלנו". 

עידן אלתרמן, (49) סטאנדאפיסט, תל אביב

אני עידן אלתרמן, מניח שכולכם מכירים אותי אבל מה קורה בראש שלי כנראה שלא. בהרצאה אני הולך לדבר על החיים שלי, מה הוביל אותי לחקות ירקות וכמה רחוק צריך ללכת בשביל למצוא פאנץ' טוב.

הכירו את עידן:

החיים כקומיקאי נראים לכולם מאוד קלים ופשוטים, אבל זה הרבה יותר מורכב מאיך שזה נתפס מבחוץ. סיפור החיים שלי הוביל אותי לעשות בחירה ששינתה לי את כל החיים, להתרכז בצחוק, ולהצליח להצחיק אחרים. הרבה פעמים נכשלתי, למרות התגובות מהסביבה שמסתכלת מבחוץ וחושבת שזה מגיע בקלות, הכשלונות היו חלק מהמסלול.

אני רוצה להעלות למודעות את המחיר בהפיכת הצחוק למקצוע. מה זה עשה לי בחיים האישיים שלי ועל ההבדל בין הבמה הצבורית למקום הפרטי שלי".

מארגני האירוע מזמינים את כולם להצטרף לאירוע, גם און-ליין ומסכמים: "אנחנו מאמינים שלסיפור טוב יש את הכוח לייצר שינוי תודעתי. אנחנו מזמינים אתכם להקשיב".

• "אנשים שבדרך כלל לא מרצים" - מחר, יום ב', 6 יולי 2020 | 19:30, 21:30. להרשמה לאירוע און ליין לחצו כאן .