כבר יותר ממאה ימים שצה"ל נמצא בכוננות מיוחדת בגבול הצפון, אבל שעות הצהריים של 28 ביולי היו ללא ספק המתוחות ביותר. "זה היה אירוע משוגע", מתמצת את השעות הללו סגן ג', קצין מדור במרכז האש של פיקוד הצפון.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
זמן קצר לפני כן התריע המודיעין הישראלי על כוונה ממוקדת לבצע פיגוע נגד חיילי צה"ל בגזרת הר דב. בשעות הבוקר של אותו יום זוהו כמה פעילי חיזבאללה יורדים מרכב של הארגון בצד הלבנוני של ההר, ובהמשך ראו תצפיתניות צה"ל כיצד שניים מהם מתחילים לזחול באיטיות דרך אזור תלול וסבוך, כשפניהם מועדות לעבר מוצב גלדיולה. לאיש לא היה ספק מה הייתה מטרתם.
בבור של פיקוד הצפון החלה באותה שעה המולה. קצינים בכירים, ובראשם אלוף הפיקוד אמיר ברעם, התכנסו בחמ"ל האש של הפיקוד, שנמצא עשרות מטרים מתחת לאדמה. מדובר בחדר שלא היה מבייש הפקה הוליוודית, מוצף באור ניאון ועמוס מסכים, מחשבים, טלפונים ומפות גדולות של אזור גבול הצפון. מעין מרכז בקרה של נאס"א, רק עם מדי זית.
"העלינו על המסכים את התמונות של המחבלים זוחלים, מכמה זוויות שונות ובזמן אמת", משחזר ג', שהיה בדיוק במשמרת ושימש כקצין המבצעים של החמ"ל, זה שאמור לוודא שהכל מתקתק בלי בעיות. "התחלנו להבין איזה אמצעי הכי רלוונטי כדי לתקוף אותם, והיה ברור שזה לא יהיה מסובך להוריד אותם. אבל זה היה החלק הקל".
החלק המסובך יותר, מסביר ג', היה קשור בקבלת ההחלטה אם בכלל לתקוף את המחבלים החמושים. "התחילו התייעצויות", הוא מספר. "נכון שברמה העקרונית כשאתה רואה מחבל מתקרב לשטח ישראל, אתה לא רוצה שהוא יגיע לכאן. אבל השאלה הייתה אם שווה לנו להוריד את המחבל הזה בתמורה לכך שאולי נקבל מטח טילים לצפון, שעלול לגרור אותנו למהלך הרבה יותר אינטנסיבי".
ההחלטה, בסופו של דבר, הייתה להמתין בסבלנות עד שהחוליה תחצה את הקו הכחול המסמן את הגבול בין ישראל ללבנון, ורק אז להגיב. גם התגובה של צה"ל הייתה מתונה, והמחבלים רק נפצעו מהירי לעברם, באופן כזה שאיפשר להם לסגת חזרה לשטח לבנון. הנסיגה האיטית והמסורבלת הזאת הוקרנה כמובן על מסכי החמ"ל, כשכולם בחדר עוקבים אחריה בדריכות.
"יש תחקירים שנערכו על האירוע הזה, ויש דעות לכאן ולכאן", אומר ג'. "אבל בסופו של דבר, אם המטרה של פיקוד הצפון היא לשמור על שקט, אז כנראה שזו הייתה ההחלטה הנכונה".
האירוע בהר דב מאפיין היטב את מה שקורה בחודשים האחרונים בגבול הצפון: מאז נהרג פעיל חיזבאללה בסוריה, בתקיפה שיוחסה לישראל, מנסה הארגון לנקום. בארגון הטרור השיעי הבינו שהדרך האידיאלית לעשות זאת היא באמצעות ירי צליפה לעבר חייל צה"ל, כזה שיבטיח שמאזן ההרוגים בין הצדדים יסתיים ב־1:1. צה"ל, מצידו, מוכיח עליונות מודיעינית וטכנולוגית כאשר פעם אחר פעם, הוא מונע מהארגון לבצע את זממו.
מי שמנהלים את משחק החתול והעכבר הזה הם עשרות קצינים וחיילים, שבזמן האחרון ממעטים לצאת מהבור של פיקוד הצפון, זה שנחפר בסלע הקשה של פסגת הר כנען שמעל צפת. קצת כמו בקזינו, הם נמצאים שם סביב השעון, מבלי לדעת אם בחוץ השמש זורחת או שכבר שקעה. "בשבוע הראשון של הכוננות עשיתי רצף של לילות, יצאתי ליומיים מנוחה, ואז חזרתי לשבוע לילות נוסף", מחייך ג'. "לא ראיתי אור יום הרבה זמן. זה היה הזוי".
זה לא מתסכל שאחרי כל כך הרבה לילות כאלה, אתה סוף־סוף רואה מחבלים על הכוונת וגם אז לא מחסל אותם?
"אני לא הגעתי לצבא כדי לסמן איקס על הנשק", עונה ג', שהחל את דרכו בקורס טיס ושימש כקצין בחיל התותחנים, לפני שהגיע לתפקיד בבור הפיקוד. "אחרי המקרה בהר דב יצא לי לחשוב לא מעט, והגעתי למסקנה שדווקא הניסיון להרגיע את המצב יכול להיות כלי מאוד חזק. יש המון היגיון בלהגיד, 'אני יודע מה המטרה שלי, אני לא רוצה להחריף את העימות'".
אבל כתוצאה מכך הכוננות בגבול הצפון מתארכת עוד ועוד.
"כשאתה כל כך הרבה יותר חזק מהצד השני, אתה יכול למתוח את הכוחות שלך מבלי להוציא את הלשון החוצה. אז סגרנו יותר ימים בבסיס, החזקנו יותר כוחות וזה פחות נוח, אבל גם לא כזה נורא. אין ספק שעדיף שלנו יהיה קצת פחות נוח, כדי שמדינת ישראל לא תספוג מטחים. אנחנו יודעים להחזיק את המצב הזה לעוד הרבה זמן".
ג' הוא דבורה אחת בתוך הכוורת המזמזמת, שפועלת בסנכרון מלא במעמקי הבור של פיקוד הצפון. השבוע קיבלנו הצצה ייחודית אל המתחם המשוכלל, שמהווה את מרכז השליטה והעצבים של הגזרה הכי חמה במזרח התיכון, ואל האנשים שממעטים לצאת ממנו. "כן", הודה בפנינו אחד מהם. "המקום הזה כל כך ענק ומסובך, שהולכים כאן לאיבוד על ימין ועל שמאל".
בכניסה לבור עמדה השבוע שוטרת צבאית, שמדדה חום וביקשה ברגישות ובנחישות שנעטה מסכה. החללים התת־קרקעיים הצפופים הם כר פעילות פורה לנגיפים, ועל כן מנסים כאן להקפיד על הנחיות הקורונה. אחרי מדידת החום חלפנו בין דלתות פלדה כבדות ואז ירדנו מספר קומות במעלית, אל בטן האדמה. משב רוח קריר פגש אותנו כשדלתות המעלית נפתחו וצעדנו במסדרונות, כשכבלי חשמל ותקשורת נמתחים מעל ראשינו, ומשני הצדדים נפערות דלתות המובילות אל חדרים מסווגים.
הבור, שנחפר בסוף שנות ה־70, זכה מאז לכינוי "הארמון" ולא בכדי: הוא גדול ומסועף יותר ממקבילו בקריה בתל־אביב, כולל עשרות קילומטרים של תעלות ומסדרונות, ובחירום פועלים כאן בית כנסת, חדר אוכל, מרפאה ואפילו שק"ם. עיר תת־קרקעית שמסוגלת להתנהל ללא הפרעה גם תחת הפגזות מסיביות או תקיפה בנשק לא קונבנציונלי.
החמ"לים, המשרדים והמערכות המתוחכמות של הבור נמצאים כולם בתוך בנייני בטון, אבל בין הבניינים הותירו האדריכלים חלקים של סלע חשוף, וכמו במערת נטיפים, זרזיפי מים מטיילים על הקיר עד שהם נעלמים אי שם מתחתינו. "אלו פשוט מי גשמים שמחלחלים לאדמה", מסביר רס"ן פאדי גאנם, סגן הקמב"ץ של פיקוד הצפון ומי שלוקח אותנו לסיור במתחם.
הוא גר לא רחוק מכאן, בכפר מע'אר. את דרכו החל בסיירת של גדוד חרב (שבו משרתים בעיקר לוחמים דרוזים), במלחמת לבנון השנייה פיקד על פלוגת החוד של הגדוד וראה את עצמו מתקדם הלאה בתפקידי לחימה. "אני מטבעי לוחם בשוחות", הוא אומר. "אבל ב־2008, לאחר שבני נולד עם מחלה נדירה, שיניתי כיוון. גילינו את המחלה בגיל שנה והוא עבר ניתוח להשתלת מח עצם ועוד שורה של ניתוחים, שנמשכת למעשה עד היום, כבר 13 שנה. כשזה קרה שאלתי את עצמי מה יותר חשוב, והגעתי למסקנה שאני צריך לשרת קרוב לבית".
החל מסוף 2013 הוא נמצא בבור, ובו הוא מילא שורה של תפקידים. המשרד שלו עמוס אותות הערכה ותמונות משפחתיות, שבהן מופיעים אשתו ושני ילדיו. על הקיר תלויה גם כרזה עם הגדרת המשימה של פיקוד הצפון: שמירה על שקט בגבול.
הדרך שבה מנסה צה"ל לעמוד במשימה הזאת במהלך הכוננות האחרונה בצפון, עוררה עליו ביקורת. במקביל לאותה עליונות מודיעינית וטכנולוגית ישראלית, שמקשה על חיזבאללה להוציא לפועל פיגוע, נקט הצבא גם גישה של "אפס מטרות". כך, הצבא החזק בסביבה נעלם משטח שנמצא בריבונותו.
זה מרגיש שאנחנו וחיזבאללה משחקים על תיקו.
"ממש לא", מתעצבן גאנם. "בעשר השנים האחרונות אנחנו מובילים על חיזבאללה חמש-אפס. חשיפת המנהרות החודרות של חיזבאללה, למשל, היא אירוע בעל חשיבות אסטרטגית ונסראללה הבין בעקבותיו שהוא חשוף מכל הכיוונים. יש לא מעט דרכים לחזק את ההרתעה מול חיזבאללה, ולא נרחיב את הדיבור על כך".
במהלך הסיור בבור ספרתי לפחות ארבעה חמ"לים שונים, שכולם מצוידים במיטב הטכנולוגיה ובעמדות קפה שנמצאות בהישג יד. אך החמ"ל הפעיל ביותר הוא ללא ספק החמ"ל המבצעי, הלב של פיקוד הצפון. מרבית החמ"לים פועלים אך ורק בחירום, אבל החדר הזה מאויש גם בשגרה, 24/7.
מי שמנהלת כאן את העניינים היא סג"ם ליאור פינטו, קצינת מבצעים שמדברת במהירות שיא, תכונה שהיא בהחלט חשובה עבור מישהי שצריכה לשגר בזריזות דיווחים. היא התגייסה לפני פחות משנתיים, אבל כבר אחראית על חבורה של סמב"ציות, שנמצאות בחמ"ל במשמרות של 12 שעות רצופות. "אין דיווח בגזרה שלא עובר דרכנו", מתגאה פינטו, שמגדירה את הבור בתור "הבית השני שלי".
בבית הזה, כמעט מיותר לציין, אין קליטה סלולרית. "יש בחמ"ל טלפון קווי אזרחי שלכל האמהות יש את המספר שלו, וככה יכולים לדבר איתנו", מרגיעה פינטו. "אבל יש ימים שלמים שאין לי קליטה וזה לא מפריע לי. כשאת בלי הטלפון את מתנתקת ומוצאת חברה. בוא נגיד שיש לנו פה הרבה שעות של 'קטאן' (משחק קופסה פופולרי בקרב חיילי צה"ל — א"א)".
וזה בזמן שכל החברות שלך מחוברות תמידית לאינסטגרם.
"אינסטגרם זה משהו שאני יכולה לחיות בלעדיו, העניין המבצעי הרבה יותר מעניין. בגלל זה אני פה".
העניין המבצעי הזה התעורר ב־26 באוגוסט, כאשר שוב הופר השקט בגבול הצפון בירי שבוצע לעבר כוח צה"ל באזור קיבוץ מנרה. הבנות של פינטו הגיבו במהירות שיא. "העלינו על המסכים את התצפיות שמכוונות לאזור שממנו הגיע הירי, ובמקביל האזנו לרשת הקשר של כל הפלוגות בשטח", מספרת פינטו. "ככה לדוגמה הצלנו בן אדם שרצה לעלות מטנק מסוים כדי להביא מים, ויכלו לירות בו באותה השנייה. כשאלוף הפיקוד שמע את זה בקשר, הוא התקשר מיד למ"פ בשטח כדי להזהיר אותו שהחיילים שלו עושים שטויות".
אז כמה זמן תימשך הכוננות בצפון? אפילו קצין המודיעין סרן ע', ראש מדור בענף לבנון בפיקוד הצפון, מתקשה להעריך. ביומיום הוא אחראי על אפיון הכוונות ושגרת היום של ארגון חיזבאללה, אבל דווקא כשהוא יוצא לחופשה בבית, ר' מגיע לקו האש. "אני גר בכפר עזה", הוא מסביר. "לפני שבועיים יצאתי לאפטר, ואיך שאני פותח את דלת הכניסה אני שומע 'צבע אדום'. כשאתה גדל וחי ככה, זה נותן לך את הדרייב להגיע לכאן ולשמור על חיי אדם".
לדברי ר', "הנחת היסוד של חיזבאללה היא שפעיל שלו לא שווה פחות מחייל בצה"ל. אנחנו קוראים לזה 'משוואת התגובה': כשאנחנו הורגים להם פעיל, או שהם חושבים שאנחנו הורגים להם פעיל, חיזבאללה רוצה להרוג לנו חייל. ואם הוא החליט שהוא מגיב, הוא יגיב".
חיזבאללה יירד מתישהו מהעץ?
"אני לא חושב שהוא יירד מהעץ בלי פיגוע".
