הילד עושה משהו, אנחנו מבקשים ממנו להפסיק, הוא ממשיך, אנחנו מבקשים שוב ובפעם השלישית כבר מרימים את הקול, מתעצבנים ואחר כך תוהים איך הגענו למצב הזה. האם מדובר בתופעה שלא נמצאת בשליטתנו או שאפשר לעבוד על זה?
- לא רוצים לפספס אף כתבה?
- עוד כתבות למנויים:
"לפעמים אנחנו מתבלבלים בין אינטונציה שלילית לבין דיבור בקול רם. אם אמירה נאמרת בעוצמת קול גבוהה, היא יכולה להיתפס בצורה שלילית אצל הצד השני, כצעקה", מסבירה פרופ' נעמה עצבה-פוריה, ראשת המגמה לפסיכולוגיה התפתחותית, ראשת מרכז דואט באוניברסיטת בן גוריון ופסיכולוגית התפתחותית מומחית.
"יש צעקות ריאקטיביות (המגיעות כתגובה): הורים צועקים, מאבדים שליטה, מביעים תסכול וכעס אבל חשים חרטה אחר כך כי הם לא אוהבים לצעוק. יש צעקות שהן פרו-אקטיביות, עם כוונה תחילה, הנעשות מתוך אמונה של ההורים שזו הדרך לחנך. למשל, אצעק כדי למנוע סכנה, מתוך אמונה שהילד ילמד לא לחזור על כך משום שהוא נבהל מהצעקה שלי. צעקות מהוות חוויה שלילית, זה מפחיד ולא נעים כשההורה צועק. פעמים רבות הורים צועקים על הילד שיפסיק לצעוק, אבל הם בעצם עושים אותו הדבר.
"ככל שבתרבות פחות נורמטיבי לצעוק, נרגיש שאנחנו סוטים מהנורמה, שההתנהגות פחות מקובלת, ואז ננסה לעצור את עצמנו", היא מוסיפה. "הורים למשל פחות ייטו לצעוק בגינה, אלא רק כשייכנסו לאוטו או יגיעו הביתה. בחברה המערבית צעקות מעוררות בקרב ההורים תחושת אשמה. זאת חוויה קשה, סוג של חוסר אונים".
פרופ' עצבה-פוריה מסבירה כי רוב הצעקות הן תוצאה של אובדן שליטה: "זה טבעי, עבודת ההורות היא הכי תובענית שיש - אין חופשה ולרוב אין הכרת תודה. כל הזמן צריכים לספק צרכים של הילדים, וזה מועד לקריסות. לכן חשוב ללמוד לווסת את עצמנו ולמלא את ה'מכל הפנימי'".
אפשר לווסת צעקות?
"יש אסטרטגיות שונות לוויסות עצמי: למשל לזכור כי מאחורי כל התנהגות יש כוונה ורגש. אם הילד לא רוצה לשבת על כיסא, במקום לצעוק עדיף לעצור, להבין למה הוא לא רוצה וגם להבין מה קורה לי ברגע הזה: האם אני ממהרת? מדוע אני כועסת? עד כמה אני מצליחה לעצור, לנשום, לספור עד עשר, להירגע ולחשוב קודם על עצמי".
המלצה נוספת של פרופ' עצבה-פוריה היא לשקף לילדים מה עובר עלינו, ומדוע אנחנו זקוקים לפסק זמן: "ילדים מפנימים את התנהגות ההורים שהופכת למראה. הם לומדים שההורה נעלם כי הוא צריך רגע לעצמו, וזה עוזר לחיזוק הקשר".
מה חשוב שהורים יפנימו בקשר עם הילדים?
"חשוב לפתוח מעין מצלמה פנימית, לחשוב איזה מסר אנחנו מעבירים, להתבונן פנימה ולעצור. לזכור שמותר לכעוס, זה בלתי נמנע. עם זאת, חשוב לפתח אסטרטגיות מרגיעות: לשתות מים, לעשות ספורט משחרר, לסגור דלת ובעיקר לשקף לילדים כדי שיהיו שותפים במה שעובר עלינו. זה יעזור לכם למתן את הכעס ולהוות מודל עבורם".
ד"ר שירלי בן שלמה, עובדת סוציאלית קלינית, מרצה וחוקרת בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן, מונה ארבע סיבות עיקריות לכך שהורים צועקים.
1. קושי בוויסות דחפים – "אנחנו צועקים כשאנחנו חשים מתוסכלים שהצד האחר לא מבין את העמדה שלנו. התסכולים יכולים להיות אמיתיים, למשל מילד שמשתולל וצועק בזמן שאנחנו מנסים לעבוד, אבל אם לא נצליח לווסת את התסכול בדרכים חינוכיות שקשורות בשליטה על הסיטואציה, הסיכוי להרים את הקול יהיה גדול יותר".
2. גורמי דחק – "גורמים כאלה יכולים להיות פנימיים, כמו התרגשות לקראת מצגת חשובה בעבודה, או גורמי דחק חיצוניים כמו מצב כלכלי שהשתנה בעקבות מגפת הקורונה. הדחק, בין אם הוא חיצוני ובין אם פנימי, מוביל לא פעם לסף רגישות נמוך יותר ועלול להוביל לצעקות כדרך התמודדות".
3. איכות הקשר בין ההורה לילד – "מה הילד מעורר בי? האם הילד מזכיר לי חלקים בעצמי שאני לא אוהבת, למשל קושי לימודי מסוים? הרבה פעמים באמצעות צעקות אני משליך חלקים שאני לא אוהב בעצמי. איכות הקשר בין ההורה לילד קשורה גם במאפיינים ייחודיים של הילד, למשל ילדים עם טמפרמנט סוער".
4. היסטוריה בין-דורית – "מחקרים מראים כי יש נטייה של הורים לנהל סיטואציה הורית דרך צעקות אם בבית שלהם צעקו".
איך אפשר למתן צעקות?
"תמיכה היא משמעותית מאוד, הן תמיכה רגשית, שנותנת תחושה שיש עם מי לחלוק קשיים, והן תמיכה טכנית: מישהו שישמור על הילד כדי שאהיה רגועה, שייקח לחוגים. בנוסף, בן/בת הזוג הם גורם משמעותי מאוד. בני זוג מאזנים זה את זה: כשאחד מרגיש מותש, האחר לוקח פיקוד ומסייע. זהו גורם משמעותי להפחתת צעקות ולחלוקת נטל".
ד"ר בן שלמה מחדדת כי ההמלצה היא לשוחח, לשתף בן זוג, חבר קרוב או להיעזר בטיפול אישי או הדרכת הורים, שיכולים לסייע לראות את התמונה השלמה. לבסוף היא מציינת שהתנהגויות בריאות וחיובית כמו ספורט ואכילה נכונה יכולות גם הן לסייע.
איך תקופת הקורונה השפיעה במובן של הצעקות?
"הורים מרגישים שהם לא יכולים יותר. מקורות העזרה שהיו קיימים קודם, כמו סבים וסבתות, הצטמצמו. יש הורים שמדברים על כך שמזל שיש חיסון, כי עוד מעט סבא וסבתא יבואו שוב לשמור על הנכדים. גם מקורות התמיכה האחרים הצטמצמו. הם מרגישים שאין לגיטימציה להתלונן, כולם מתמודדים עם הלחץ שיצרה המגפה, לכולם קשה כלכלית, עם הילדים, עם הניהול של הבית והקריירה.
"בהתחלה מגפת הקורנה הייתה קשורה בהנאה - זמן משפחתי משותף, פחות המולה - אבל ככל שהמצב מתמשך, חוסר הוודאות שלנו ושל הילדים גדל והתסכול עולה, ואז יש יותר נטייה לחוסר סבלנות ולצעקות".
איך ילדים מגיבים לצעקות?
"הורים מצטיירים כמבוגר האחראי, וכשההורה מאבד שליטה וצועק, זה משפיע על הילדים. ההשפעה שונה מילד לילד, ילדים רגישים ייפגעו יותר. אחרים עלולים לאמץ דפוסי צעקות כדרך לפתרון בעיות: הם יצעקו על חברים, יצעקו כשמשעמם, יצעקו על ההורים שלהם.
"חשוב לזכור כי גם אם ההורים צועקים, חשוב שתהיה להם קצת חמלה על עצמם, כדי להבין שאובייקטיבית קשה ולנסות לראות כיצד הם יכולים להקל על עצמם".
"הורים לא אומרים לעצמם 'עכשיו אני ארים את הקול'. ברוב המקרים הם צועקים מתוך ייאוש, לחץ ואיבוד עשתונות, ולרוב הם מצטערים על הצעקות ומרגישים חוסר נוחות", מסבירה פרופ' דורית ארם, ראש המגמה לייעוץ חינוכי באוניברסיטת תל אביב.
"בגן שעשועים למשל, כשההורים רוצים ללכת הביתה והילד מסרב ורוצה לשחק עוד, בהתחלה הם יוותרו כדי לא להיכנס למתח איתו. הם מוכנים להיות עוד חמש דקות ועוד חמש דקות, אבל כשהזמן דוחק הם עלולים להתפרץ ו'לאבד את זה'. סיטואציה קטנה שבגלל חוסר אונים של ההורים הפכה לגדולה".
אילו עוד סיבות עלולות לגרום להתפרצות?
"אובדן הסמכות ההורית. הורים מתלבטים המון בכל מקום, הם לא בטוחים בדרך שלהם, הם מתבלבלים בין סמכות הורית לבין רצון להיות בהורות דמוקרטית, ואז מדי פעם, אחרי שהם מתפשרים שוב ושוב, הם מתפרצים על הילדים. במקרים האלה הם לא דמוקרטיים ולא סמכותיים. אנחנו מדריכים הורים לקחת שליטה על ההורות שלהם, ומלמדים אותם את מודל מחומש ההורות שיסייע להם בהתנהגויות היומיומיות שלהם כהורים".
תסבירי.
"יש במודל חמישה עקרונות שלפיהם ההורים צריכים לפעול כדי למלא את הצרכים של ילדיהם ולשפר את רווחתם שלהם. לכל עיקרון מתלווים כלים מעשיים. בלב המודל ניצבת המודעות של ההורים להתנהגותם: שותפות בין ההורים, מנהיגות של ההורים, הבעת אהבה ללא תנאי, עידוד עצמאות והנהגת כללים במשפחה".
פרופ' ארם מדגישה כי במצב של לחץ, כשהורים מרגישים שהם עומדים להתפרץ, הם צריכים ללמוד לקחת פסק זמן, לנשום עמוק ולבחור את התגובה שלהם: "בתקופת הקורונה ההורים נמצאים המון עם הילדים. אנחנו שוב בסגר, מסגרות החינוך פועלות בזום ומצפים שההורים יסייעו מאוד. זה גורם לחוסר אונים לצד רצון וניסיון להצליח. הכול ביחד, לצד עומס בעבודה, עלול לגרום להתפרצויות מדי פעם על הילדים ולצעקות".
עד כמה היחסים בין ההורים משפיעים?
"כשחינוך הילדים נעשה במשותף וההורים עוזרים זה לזה כחלק ממנהיגות משותפת, יש פחות צעקות. לחלופין, אחד מההורים יכול לקחת פסק זמן ולהתאוורר בלי הילדים. ההורים יכולים לעזור זה לזה במצבי לחץ. מעבר לכך, חשוב שהם יגבו זה את זה גם אם אחד מהם התפרץ על הילדים".
מה חשוב לזכור?
"במקום להיות נחרצים ולדבר בתקיפות, הורים צועקים ואז מתוסכלים מהדרך שבה הביעו את עצמם ומנסים לפצות את הילדים - התנהגות שיוצרת בלבול רב בקרב הילדים. הורים צריכים להיות בעלי חמלה עצמית תמיד, ובעיקר בתקופה מאתגרת זאת. צעקות זה דבר סובייקטיבי, לאחד צעקה נשמעת מפחידה ואת האחר היא פחות מטלטלת. לפעמים מילה יכולה להיות פוגעת גם אם היא נאמרה בשקט. טון הדיבור בהחלט משמעותי, אבל חשוב ממנו הוא תוכן הדיבור. מה שחשוב זו הכוונה ולא רק הווליום".
