הנזלת, הריטלין וההורים הבעייתיים: מה הגננת באמת חושבת עליכם ועל הילדים שלכם?

מה באמת קורה בגן כשההורים הולכים? "הגננת" - בטוויטר: theganenet@ - מנהלת גן עירייה מדרום הארץ שמבקשת לשמור על אנונימיות, מצייצת לייב מארגז החול (שהוא "מחראת חתולים שעוזרת לכל הבנות לפתח חיסון טבעי לטוקסופלזמוזיס כבר בגיל ארבע", כהגדרתה). היא מצטטת פנינים של ילדי גן חובה, חושפת מה נשות החינוך חושבות על ניסיונות הלימודים מרחוק, חולקת פחדים, מתחים וגם זעם נגד המערכת וההורים. "צריך למצוא שם לתופעה פסיכולוגית מרתקת: ככל שלהורים יש פחות זמן להיות עם הילדים, הדרישות שלהם מהצוותים החינוכיים נעשות יותר ויותר מופרכות", היא כותבת.

• לא רוצים לפספס אף כתבה? 

הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו

עוד כתבות למנויים:

• עינת נתן: "הילדים לא מסכנים ולא דור אבוד. בטח לא בגלל הקורונה"
• האם הילדים שלנו הופכים לפחות אמפתיים - ואיך אפשר לעזור להם?
• הורים מספרים על הילד שאהבו יותר - או פחות

בשנה שבה ההורים חוו געגועים לנשים הנפלאות שמטפלות בגיל הרך ולמסגרת הגן שהתכנסה בצורה מוגבלת או דרך זום, החשבון שלה צבר תאוצה. 8,000 משתמשים עוקבים אחריה בקביעות. היא הייתה שמחה להרוויח שקל על כל עוקב, אבל המשכורת שלה נעצרת ב־7,500 שקל לחודש. "האמת היא שזה שכר הגיוני וסביר, זה לא באמת מה שמפריע לי", היא אומרת. "הרי בסך הכל אנחנו עובדות כל יום משמונה עד שתיים ומקבלות חודשיים חופש בשנה. הבעיה האמיתית היא היחס הכמותי המחריד בין צוות לילדים. גם ב'גן צעיר', שבו יש שתי סייעות וגננת, יש 30 ילדים בני שלוש על שלוש נשות צוות. אנחנו מנסות ומשתדלות, אבל אי-אפשר לתת חינוך טוב בתנאים כאלה, שלא יספרו לנו אחרת", היא אומרת בעצב.

אתן מספיקות לנשום?

"לא, זה לא חלק מהגדרות התפקיד. אין הפסקות - משמונה עד שתיים או ארבע אני כל הזמן בדריכות. במצב הנוכחי אני לא ממליצה לאף אחת על המקצוע הזה. זה לא רק התנאים בגן, זה גם הפיקוח וההתמודדות עם ההורים".

מה הבעיה בפיקוח?

"אני חושבת שברגע שמפקחים יֵדעו שיש גננת שכותבת דברים כאלה, כבר לא תהיה גננת שכותבת דברים כאלה. הם שמרנים מאוד. לכן אני נורא מפחדת להיחשף ומשנה את המגדר של הילדים כשאני מתארת סיטואציות - כדי לפזר מסך עשן ושלא ידעו שזו אני".

ומה הבעיה בהורים?

"כשהילדים שלי היו בגן הייתי מהאמהות החנפניות, הנחמדות והמתעניינות, מהשיקול הפשוט: החיים של הילדים שלי בידיים של האישה הזאת, אני רוצה שהיא תהיה שמחה. גם אם הייתה לי טענה, אמרתי אותה בצורה נעימה, מתוך הבנה שהיא עובדת בתנאים קשים. אז רוב ההורים בסדר, חמודים ומעריכים אותנו, אבל יש גם כאלה שיש להם דרישות של חינוך פרטי יקר מהחינוך הציבורי וציפיות בלתי אפשריות בהתחשב בתנאים. מבחינת ההורה, הילד שלו הכי חשוב בעולם - אבל לנו יש עוד לפחות 30 ילדים חשובים באותה מידה".

את מצליחה לעשות הפרדה בין ההורים השנואים ובין הילד שלהם? 

"הפרדה מלאה. אבל נסו להבין גם את הצד השני, ולא מיד לעשות שיימינג ברשתות החברתיות. בחייאת, הילדים שלכם לא מלאכים. לפעמים נדבר אליהם בצורה קשוחה כי אין ברירה. ממי וחמודי לא תמיד עובד. חינוך שלא נתתם בבית, הרבה פעמים נצטרך לתת בגן. יש ילדים שלא שומעים בבית את המילה 'לא'. בגן זה בלתי אפשרי. אני לא רוצה, ולא יכולה, לנהל גן בלי לומר 'לא'. גבולות זה חלק מהחינוך".

למה את חושבת שמשתמשי טוויטר, שרגילים לעקוב אחרי פוליטיקאים, פרשנים ועיתונאים, עוקבים אחרייך?

"ההורים משאירים אצלי את הילד שלהם לשמונה שעות, ובסוף שואלים אותו, 'איך היה היום בגן?', ושומעים: 'כיף'. הם לא באמת יודעים מה היה. אני נותנת הצצה ליקום המקביל הזה. אני חושבת שהעוקבים שלי רואים שזה נעשה בהמון אהבה".

מה ההורים לא יודעים על גננות?

"שהן באמת אוהבות ילדים. הן לא שם רק בשביל החופשות".

"הילד שיהיה או ראש ממשלה או ראש ארגון פשע עומד - רגל מקופלת על הגדר, ידיים שלובות, בוחן בעיניים מצומצמות כל מה שקורה בחצר. צריכה להזכיר לעצמי שאני הגננת כדי לא לפחד ממנו". 

"כולם אומרים שילדים הם טאבולה ראסה, אבל זה לא נכון. אנחנו יכולים לכוון, לשייף בקצוות, אבל יש להם אופי והוא חזק מאוד מהרגע הראשון. ילד אחד מפחיד, ילדה אחרת חרדתית, ואחר כריזמטי עד כדי כך שהאופנוע היחיד בחצר תמיד איכשהו מגיע אליו".

"הורים, בחייאת, אל תדברו בטלפון כשאתם באים לאסוף את הילדים. אתם מפסידים את הרגע הכי מתוק של ההורות: לראות איך העיניים שלהם נדלקות כשהם רואים אתכם".

"זה שובר לי את הלב. ילד יוצא מהגן בהתלהבות וציפייה לקראת האמא - היא בטלפון, והוא נכבה ברגע אחד. אני מציעה להניח לדקה את הטלפון, להתעניין בילד ולתת את הכבוד לרגע הזה כי בקרוב הוא יהיה נחלת העבר. העיניים שלהם יפסיקו להידלק כשהם יראו אתכם".

"היצור הכי רודף צדק בטבע הוא ילד שחבר שלו קיבל צ'ופר אחד יותר ממנו".

"כן, אם הם מקבלים שלוש חתיכות בייגלה וחבר שלהם קיבל ארבע, הם אומרים: 'היי, יש לו אחד יותר!'. פתאום הם יודעים למנות ולחשב. בבוקר ניסינו ללמד אותם את זה במשך שעות ללא הצלחה".

"חייבת כימאי שיפיק משהו מנזלת. אני יושבת על מאגרים בלתי מתכלים, לעזאזל".

"הדבר היחיד שמגעיל אותי זה חול. לא אכפת לי לנגב להם את הטוסיק, פיפי, נזלת - אבל לארגז החול אני לא נכנסת. אני מבינה את החשיבות של החול, זה חומר תחושתי שמוריד את האלימות בגן, אבל לפעמים ילד נשכב בחול ואני עומדת מהצד ואומרת לעצמי שאני מקווה שהוא ישמור מרחק".

"כשאת מחפשת על מה להחמיא למופרעל: איזה יופי אתה נושם! כל הכבוד".

"יש ילדים קשים שמותחים גבולות מהבוקר. כדי להגיע אליהם חייבים למצוא משהו חיובי שהם עשו, וזה מאתגר. אז לפעמים זה מסתכם ב'איזה יופי, לא הרבצת היום לאף אחד. ראיתי שנורא רצית והתאפקת, כל הכבוד'. ככה אני מצליחה לגייס אותם. בלי פרסים ובלי מדבקות".

"איך יודעים שבא אביב? האבא הנודניק שכל החורף כועס עליי כי מי מוציאה לחצר בקור כזה, עובר לכעוס עליי כי מי מוציאה לחצר בחום כזה".

"הורה אחד יכול להרוס גן שלם בלי שום בעיה. מסיתים את ההורים נגדנו בקבוצת וואטסאפ, פונים לפיקוח על שטויות מוחלטות - והפיקוח לא מגבה אותנו. בשביל שקט הם יסתמו לנו את הפה. זה נהיה יותר ויותר מורכב. חוץ מהילדים - זאת מערכת מאוד לא נעימה לעבוד בה".

"מופרעל רץ, קופץ, מרביץ, מתפרץ, לא מסוגל לשבת, מפריע לכל מי שיושב מלפניו מצדדיו ומאחוריו, לא דוחה שום סיפוק, הופך את הגן ומקצר את חיי. אחרי אבחון ובירור התחילו לתת לו ריטלין, וכעת הוא יושב ומתפקד למופת. אז למה אני מתגעגעת לגרסה הבלתי נסבלת שלו?"

"אני מעריכה את ההורים שמחליטים לתת לילד שלהם טיפול תרופתי להפרעת קשב, כי אני יודעת שזה קשה ושהם סופגים אחרי זה את הירידה של הכדור בבית. לפני כמה ימים הילד הזה, כל כך חכם אבל לא מצליח לשלוט בעצמו בלי ריטלין, אמר לי: 'אני מרגיש מוזר ולא יודע למה, זה לא נעים לי'. עניתי לו שזה באמת כדור לא נעים, אבל תחשוב על כל מה שאתה מקבל בזכותו: אתה יכול לשבת במפגש, לא הרבצת לאף אחד היום, וישבת לעשות יצירה קשה ארוכה. בתנאי עבודה נורמליים היה אפשר להשקיע יותר בילד כזה, לאתגר אותו יותר. אבל כשיש 30 ילדים ושלוש גננות - אני לא יכולה".

"למה לעשות למידה מרחוק לילדי גן? למי אני אתן נשיקה כשיקבל מכה, אפרע את השיער במעבר בין שולחנות? מי יראה אותי מחייכת אליו באהבה? עם מי אני אצחק, אשיר וארקוד? הלב שלי שם ואני כאן".

"הלמידה מרחוק הייתה מטומטמת וחסרת תועלת לחלוטין. זה היה נחמד לראות את הילדים בזום לרגע ולעשות איתם קצת דקלומים, אבל למידה לא הייתה שם, רק שמירה על קשר. לגדולים זה לא עובד, אז לילדים כאלה קטנטנים?"

"בעולם של אמהות מוחלקות שיער, גננת מתולתלת היא אטרקציה. רק שמישהו יגיד לסקרניאל שלעמוד חמש דקות, למתוח לי תלתל ולהיקרע מצחוק מזה שהוא חוזר למקום, זה קצת מעיק".

"הילדות המתולתלות גדלות בידיעה שמשהו אצלן לא בסדר, כי אין יותר אמהות מתולתלות. השיער שלי מפליא אותן. איך זה שהוא לא מוחלק ולא צבוע - או במילים שלהן: 'למה יש לך שיער של זקנה?'. אני לא נעלבת ומקווה שבראש שלהן יישאר איזשהו זיכרון שאפשר אחרת, שלא חייבים לעבור את כל הטקס הזה אם לא רוצים".

"לאמא שמתחבאת מאחורי הגדר כדי לוודא שהכל בסדר: אם תוסיפי קסדת הסוואה וכמה ענפים, זה יהיה הרבה יותר מצחיק".

"זה תמיד קורה בתחילת השנה, בגלל הפחד הגדול והמובן. כשהן רואות שאנחנו לא מתעללות בילדים שלהן, הן משחררות. כשאני קולטת אותן, אני מנופפת להן לשלום".

"דברים ששוברים לי את הלב: לראות יצירות של הילדים זרוקות בפח ליד הגן. הורים, יצירות של הילדים זורקים באישון לילה, לא ככה".

"אני יודעת שאי־אפשר לשמור הכל, אבל חשוב שהילדים לא יראו, כי זה שובר להם את הלב. יש ילדים שבאים ומחרטטים, אבל יש כאלה שנורא משקיעים בעבודות שלהם. גם אני זרקתי את העבודות של הילדים שלי, אבל לא מול העיניים שלהם!"