מורן אטיאס: "החלטתי שכדי להביא ילד אני יכולה להישען רק על עצמי ועל בורא עולם"
השיחה הכואבת עם אביה. רגע השבירה בקליניקת הפוריות בלוס־אנג'לס. האקסים שניסו להתגנב בחזרה לחייה כדי להקים משפחה. האבל על אגדת סינדרלה. והרגע שבו היא החליטה לכתוב את הסיפור של עצמה. בחודש החמישי, מורן אטיאס משחזרת את הדרך הארוכה עד להחלטה להביא לבד ילד לעולם, מספרת איך נשאבה ליצירת סדרה על תאיר ראדה ולדוקו על נשיות, ולא מוכנה לוותר על האהבה הגדולה הבאה
יותר מורכבת, אני מניח.
"הרבה יותר. היה שלב בתקופת הקורונה שבו נפתחה בפניי האפשרות להתחיל את התהליך גם בארה"ב וגם בישראל. באמריקה יכולתי לדעת את מין העובר מההתחלה, מה שהיה מרכיב משמעותי בהחלטה שלי, וכאן לא. סיפרתי לאבא, כדי שייעץ לי אם להישאר כאן או לנסוע לשם. הוא שיחק עם האוכל בצלחת, שתה מכוסית הפסטיס שלו ולא מצא מילים. התחיל פתאום עם כל מיני סיפורים על נשים בתורה".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
רותם סלע: "בינתיים אני עם תדמית נקייה, אבל תאמינו לי, יום אחד אני אפול"
רמה בורשטיין: "זה לא שחייתי עם אדם וזה התפורר לאט-לאט, אני מרגישה שנבעטתי החוצה"
יהודה לוי: "ראיתי בגירושים שלי כישלון. זה כמו חלום שמתנפץ"
מה הקשר?
"שאלתי, אבל מה מעניין אותי כרגע הסיפורים האלה? רק תגיד לי, פה או שם? ואבא ממשיך לספר לי על נשים צדיקות שלא הביאו ילדים לעולם, כי זה כנראה לא מה שהאלוהים רצה עבורן".
אוי, איך הגבת?
"אני יושבת מולו, בגרון חנוק, ומנסה לקלוט אם הוא אומר בעצם שאולי אלוהים לא רוצה שאהיה אמא. להבין עד הסוף למה הוא מתכוון. אמא שלי ואחותי שני, שהייתה בדיוק בהיריון, קפצו מיד להגנתי. אמרתי להן, 'לא צריך. אני ילדה גדולה ורוצה לשמוע מה אבא מנסה להגיד'. הוא אדם דתי היום, חוזר בתשובה, שניסה להסביר שאין סיפור בתורה שדומה למקרה שלי, שזה נגד הטבע. פה כבר הייתי מוצפת בדמעות".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
לא פשוט.
"לא, אבל הפתעתי את עצמי, והצלחתי גם לענות לו. אמרתי, 'אבא, קודם כל אני פורייה, ברוך השם, עם יכולות כלכליות ונפשיות לטפל בתינוק, אז אולי אלוהים בכל זאת רוצה שאהיה אמא? אולי זו כן דרך הטבע?' באותו יום סגרתי כרטיס טיסה ללוס־אנג'לס, להתחיל בתהליך, כלומר להיכנס להיריון לבד. בערב יצאתי למסעדה האהובה עליי, קנטינה בתל־אביב, הגיעו שלוש כוסות שאבלי - וידעתי שזו הפעם האחרונה שאשתה יין בתקופה הקרובה".
ואבא?
"בדרך לשדה התעופה, לפני הטיסה, אמרתי לעצמי שאולי מישהו יתקשר ויציל אותי מזה, הרי מה אני עושה?! ואז אני מקבלת טלפון מאבא שאומר לי, 'לוגי', ככה הוא קורא לי, 'בכל מה שתבחרי, אני איתך'".
זה נשמע כמו סוף אופטימי, אבל אז הגיע הטוויסט בעלילה. אחד מהם, לפחות. אטיאס נחתה בלוס־אנג'לס, רק כדי לגלות שהמעטפת האמריקאית שבחרה בה לא כוללת גם את הרגישות הנדרשת בהליך אינטימי כזה. "פתאום הרופאה מוסיפה לי סדרת בדיקות שמכריחה אותי להישאר בארה"ב שישה שבועות נוספים. הרי כבר שיגעו לי את החיים לפני כן במיליון בדיקות, ופתאום רוצים עוד? הרגשתי מנוצלת, שלאף אחד לא אכפת מהנשמה שלי, רק מהכסף. התהליך שאמור היה להיות היפה בחיי, הפך לבירוקרטי ולמנוכר. ואני עוד פורייה. תאר לך מה עוברות נשים שמנסות פעם אחרי פעם? אז חזרתי לישראל, עם הביציות והעוברים".
וזהו, התהליך התחיל סופית ורשמית?
"לא, כי ממש כמו בסרטים, האקס שלי מתקשר פתאום, ואנחנו מנסים להיות שוב יחד. ואחרי שגם מערכת היחסים הזאת לא התממשה, אני נותנת לעצמי תקופה אחרונה של חגיגות בתל־אביב. עם הרבה שאבלי, הרבה בילויים, הרבה סיגריות. הרגשתי שזו המסיבה האחרונה שלי. ואז אני מבינה שהשעון באמת מתקתק. הולכת לאברמסון, נגמלת מסיגריות ושוב נפרדת מכוס השאבלי האהובה עליי".
איכשהו מריח לי שגם זה לא סוף הסיפור.
"כן, ואז עוד אקס צץ ומשכנע אותי שנהיה הורים מופלאים. זה היה באמת ניסיון אחרון, חודש לפני ההתעברות. אבל הבנתי שאם הוא יהפוך לאבא של הילד שלי, מעכשיו אהיה תלויה בו, אפילו לצורך תיאום יציאה שלי מישראל. ועדיין, גם כשהיה לי ברור שזה לא הבן־אדם הנכון ושאנחנו ממש לא מתאימים, חלף לי בראש הפחד שאני מונעת מהילד שלי דמות אבהית".
חשש מובן.
"כן, אבל החלטתי שאני לא רוצה להיות תלויה בגבר שאני לא סומכת עליו במאה אחוז".
יש מי שיגידו שזו גם החלטה אגואיסטית.
"ברור שיהיו מי שיחשבו ככה, אוקיי, אבל אני מרגישה שאני מסוגלת לתת את הכול לילדה או לילד שאביא לעולם ושזה הכי נכון לי. כשאמרתי לאותו אקס שזה לא ילך, גם הוא הבין את זה. יש פתגם איטלקי שאומר: 'עדיף לבד מאשר בחברה לא טובה'. אז החלטתי שאני הולכת על זה לבד. כמו שהבטן שלי רצתה לעשות מזמן. פשוט פחדתי".
הפחד הזה השאיר אותה במקום תקופה ארוכה. "למרות שהיה לי ברור שהשעון הביולוגי מתקתק שם ברקע. לפני כמה שנים, כשנפרדתי ממי שהיה בן הזוג שלי, אלן פאינה ‑ אחרי שחשבנו שנתחתן ונביא ילדים יחד ‑ הגעתי לערב נשים מטעם מגזין 'גלאמור'. באיזשהו שלב פגשתי מישהי מאוד מצליחה ויפהפייה ורווקה ואמרתי לה, 'משעמם לי, למה אין כאן גם גברים?' והיא ענתה, 'אני מהבחינה הזו כבר מסודרת, יש לי שני ילדים'. שאלתי אם היא בזוגיות והיא ענתה, 'לא, עשיתי אותם לבד' והציעה לי להקפיא ביציות".
רעיון טוב.
"נכון, בגיל 37 הקפאתי ביציות. אני חושבת שכל גבר ואישה צעירים צריכים להקפיא זרע וביציות, להשקיע במניה של משפחה עתידית".
זה הרגיע אותך?
"כן, אבל בשלוש השנים מאז אותה שיחה היו גם היכרויות וחיזורים והצעות. ובאמת שעד הדקה ה־90 עוד התלבטתי איך ומה אני עושה".
למשל?
"יש כל כך הרבה אופציות, יש כאמור את האקס, והחבר הגיי, והורות משותפת. הרבה אנשים מחפשים שותפות להבאת ילדים גם בלי זוגיות. פנה אליי אפילו איש עסקים מצליח שאמר לי, 'מורן, אני רוצה לעשות לך ילד'. ואני חושבת: מה זאת אומרת שאתה תעשה לי ילד? גם אני עושה אותו! בסוף הבנתי שלמבנה האישיות שלי ולמקום שאני נמצאת בו היום, עם הנשמה שלי, זו הבחירה הכי טובה. לבד".
להפוך לאמא יחידנית?
"לא אוהבת את המילה הזו, יש לה אסוציאציה של משהו לא שלם. אבל בסוף החלטתי שכרגע, כדי להביא ילד, אני יכולה להישען רק על עצמי ועל בורא עולם. כל השנים ניסיתי להגשים את הנרטיב המקובל: גבר פוגש אישה, הם מתחתנים ומביאים ילד לעולם. ראיתי בבחירה שלי היום משהו פגום. בשנים האחרונות הבנתי באמת שזה מה שאני רוצה, ושהנרטיב שלי אולי שובר מוסכמות וחריג - אבל זו אני".
תרשי לי להיות לרגע הדודה מפולניה או ממרוקו ולשאול איך אישה כל כך יפה ומצליחה, שיכולה לבחור כמעט כל גבר שהיא רוצה, עושה ילד לבד?
"אבל הדודה מפולין לא יצאה בגיל 19 לכבוש את העולם ולא חלמה לכתוב סדרות וסיפורים ולעוף על החיים ועל הקריירה. היא רצתה להתחתן. אני לא דמיינתי את עצמי אף פעם בשמלת כלה. עכשיו אני פשוט מספרת את אותו סיפור מזווית אחרת. קודם כל הגשמה עצמית, ואז ילד וחתונה. לא מוותרת על זוגיות ואהבה, אבל זה לא יהיה ממקום של לחץ".
היה גם קושי להיפרד מהפנטזיה הבורגנית, שאלת את עצמך, "למה אני לא כמו לכולם"?
"בהחלט. בסרט שעשיתי השתמשתי במילה אבל. את מתאבלת על האגדה של הנסיך על הסוס הלבן שגדלת עליה. מסתכלת על זוגות אחרים ואומרת, 'למה לי אין אהבה כזאת', וליבך נחמץ. בסוף את מגלה שגם כל סיפורי האהבה המושלמים מהאינסטגרם מתנפצים, לאט או מהר, וששום סיפור אהבה הוא לא פשוט. אז כן, הייתה לי תקופת אבל בשנתיים האחרונות, של הודאה בכישלון במערכת היחסים, באהבה שהתחילה קסומה ונגמרה מהר מדי עם בן זוג".
סוג של דיכאון?
"גם. מצבי רוח ירודים, אבל לא משהו שאי־אפשר להתרומם ממנו. ישבתי שבעה על סוף הנרטיב, אפשר לומר. אבל גם בשבעה יש צחוקים, לא? עכשיו אני בטיפול פסיכולוגי, ולומדת כלים חדשים. הבנתי שהסיפור הזה יכול להתפרש ככישלון, 'היא לא מצאה עם מי לעשות ילד', או כהצלחה. הרי גם כשחזרתי לארץ, שאלו אותי 'למה חזרת?'".
השוואה מעניינת.
"זה דומה, כי מבחינתי, לחזור לישראל היה ניצחון. יכולתי להישאר בארה"ב ולעשות עוד סדרה ועוד סרט, אבל רציתי להתחבר למשפחה, לאמונה, להקים משפחה. אמריקה גם מחכה לי. עובדה שלא עשיתי סדרה בישראל, אלא שם".
חשבת באיזשהו שלב לוותר לגמרי על האימהות?
"אופרה ווינפרי, שחיה חיים מלאים ומלאי השפעה בלי ילדים, היא אחת הנשים שאני הכי מעריכה. חשבתי על האופציה, אבל עמוק בפנים זה לא הרגיש שלי".
בניגוד, אולי סימבולי, לתהליך הארוך והלא־פשוט של קבלת ההחלטה, הביצוע היה מהיר וחלק. "פרופ' פואד עאזם המקסים ליווה אותי ובתוך כמה שניות, ללא הרדמה, נכנסתי להיריון. היה בי משהו שידע שזה יצליח כבר בפעם הראשונה".
למה בעצם?
"הרגשתי את זה בבטן. במשך כל כך הרבה שנים הייתי במערכות זוגיות שבהן לרוב הגבר רצה שאהיה בהיריון, ואני פחדתי מזה. הייתי מאלה שקמות בבוקר וקונות את גלולת היום שאחרי. זה קרה לי כמה וכמה פעמים בקשרים עם גברים, שרצו וניסו לעבר אותי".
אילו תגובות קיבלת כשבישרת על ההיריון?
"אחרי שבחרתי בסוג הזה של האימהות, כבר עפתי על זה. ובזכות הקבלה העצמית הזו, גם התגובות שאני מקבלת אדירות. כותבים לי: 'כל הכבוד, איזו אמיצה'. צועקים לי מטוסטוסים: 'מזל טוב'. מצילים בים כורזים לי: 'מורן, שמחים בשבילך'. אנשים מתרגשים יחד איתי".
למה את מצפה, בן או בת?
"אני יודעת, ומרוצה מאוד, כי זה מה שרציתי".
תשתפי את הילד או הילדה גם בפרטי התהליך הארוך שבו הגיעו לעולם?
"הראשון שצריך לדעת מי האבא, לפני כל מדינת ישראל, הוא מי שיגיע לעולם. והוא או היא יידעו, בעזרת השם. לא אסתיר מהילד שלי כלום, אשאיר את הדלת פתוחה ואדבר איתו על הכול".
הסטטוס החדש של אטיאס משיב אותה בסערה גם אל מדורי הרכילות, כך שגם יציאה לבילוי עם הספר שלה, למשל, הפכה לכותרת על זוגיות חדשה. אלא שההיריון, כך נדמה, הרגיע את הגזרה הזו. "זה החבר הכי טוב שלי, למה שאתעצבן? בכלל, היום אני לא מתעצבנת מדברים כאלה. עושה קול של פלוץ וממשיכה לשתות, רק לא יין עכשיו. פעם הייתי מאוד חרדה לפרטיות שלי, אבל עברתי תהליך עם עצמי וזה כבר לא מערער אותי".
איך זה קרה?
"תשמע, הייתי מהישראליות הראשונות שפרצו בחו"ל, והייתה כלפיי חטטנות שלא יכולתי לעמוד בה. כשהייתי בזוגיות עם טום אביב, הוא לא הצליח להבין למה אני כל כך נחרדת מזה. הסברתי לו שזו פלישה למרחב האינטימי שלי, שהוא טהור".
היו דברים שנמנעת מהם, בגלל הפרסום?
"לא רציתי ללכת לים כדי שלא יצלמו אותי. בחו"ל זה היה אפילו יותר קיצוני. היו שוכרים חדרי מלון רק כדי לצלם אותי עם מישהו. את רוצה להתחבק ולהתנשק אבל נזהרת. היום, בעידן הרשתות החברתיות והריאליטי, כולם חשופים ממילא".
כבר לא צריך פפראצי.
"אני פרצתי בתקופה שבה אנשים לא התפרנסו מהחיים שלהם. זה הריאיון הראשון שמתעסק בחיים שלי, לגמרי, לא בסרט או בסדרה. זו פעם ראשונה שאני בוחרת לתת לזה במה".
למה?
"החלטתי לשחרר. הוכחתי לעצמי שאני שחקנית. עשיתי תפקידים שאיפשרו לי להפגין את הוורסטיליות שלי. עוד תפקיד כבר לא מרגש אותי היום. פעם הייתי טסה לטיזי אל חרטא, לתפקיד של שלושה משפטים. עברתי לחצי שנה לאזור בניו־מקסיקו שהאטרקציה היחידה בו היא סטארבקס, כדי לצלם את 'התרסקות'".
התהליך שחווה אטיאס בימים אלה ירכיב חלק מסרט דוקומנטרי בינלאומי, Woman, שהיא מפתחת בשנה האחרונה ובמסגרתו היא בוחנת את כל התפקידים שאותם היא מצופה לגלם כאישה, מהילדות ועד היום. אטיאס יוצרת ומפיקה את הסרט וכבר גייסה כסף ממשקיעים. "זו פעם ראשונה שלא אשחק דמות. הסרט הוא עליי ממש, ומנסה לברר מה התפקיד שלי כאישה בעולם".
איזה תהליך את מרגישה שעברת כאישה?
"הייתי הילדה הטובה של אבא, ובאיטליה פתאום הסתכלו עליי כמו על פאם פטאל וסמל סקס. לא חושבת שעצרתי אז לחשוב על החפצה נשית, ולשאול, האם אני בחרתי לשים את עצמי בשמלת המיני או שבחרו אותה בשבילי?"
היו גם צדדים אפלים בדרך?
"בכל גיל ובכל מדינה פגשתי מטרידן כזה או אחר. גם בישראל. מישהו שאת שוכרת ממנו דירה יכול פתאום להתאהב בך ולהחליט שהוא גונב את הפספורט שלך ואת מוצאת את עצמך כלואה במדינה זרה. מה תעשי? זה קרה לי בגרמניה, במינכן, כשהייתי בת 19. זה לא היה סוכן דוגמנות, וגם לא מישהו שהייתי מגדירה אלים, הוא היה אפילו חנון. אבל הוא רצה שליטה מלאה עליי".
מה עשית?
"לא סיפרתי לאמא ואבא, כדי לא להדאיג אותם. אבל הגעתי למשטרה, זו הייתה חוויה מאוד טראומטית. אחי היה צריך ללכת איתו מכות ממש כדי להוציא ממנו את הדרכון שלי. אני רוצה לעודד את השיח על זה, כי את מסתובבת עם המון בושה אחרי מקרים כאלה, אומרת לעצמך, 'איזו סתומה אני, למה זה קרה לי'".
הרגשת פעם מאוימת ממש?
"כן, בישראל, לפני כמה שנים. היה לי ידיד ששכר בלש פרטי לעקוב אחריי. כולל צילומים שלי בחדר השינה. בן הזוג שלי באותה תקופה שם לב לזה, ואגב, בעקבות זה גם נגמר הקשר איתו, כי הוא חשד שאולי יש לי מערכת יחסים עם המטריד, אחרת למה שישים עליי בלש פרטי? והנה, האשמה שוב חוזרת לבחורה. זה נגמר למזלי, כשטסתי חזרה לארה"ב".
זה המקום להזכיר שעבדת עם הבמאי פול האגיס שנאשם באלימות מינית כלפי נשים, כולל אונס.
"בארץ אמרו שיצאתי להגנתו, אבל לאורך השנים שאנחנו מכירים, ראיתי אותו באין־ספור סיטואציות מגן על נשים. מצד שני, לא הייתי שם, ואני לא יודעת מה קרה בחדרי חדרים".
את עדיין חברה שלו?
"כן. במיוחד לאור העובדה שכסיינטולוג לשעבר, לקהילה מאוד חזקה יש אינטרס לגמור אותו. אני לא אתפלא אם ההאשמות לגביו והעזיבה שלו את הסיינטולוגיה - קשורים אחד לשני".
מה הוביל אותך לסדרה?
"הסוכן שלי לשעבר, רוברטו בן שושן, היה זה שהביא את ההברקה ואמר לי פעם, 'את צריכה לשחק את אמא של תאיר ראדה'. לא שמעתי אז על המקרה, התחלתי להתעניין ונשאבתי. קראתי כל מה שאפשר על הסיפור, צללתי לארכיונים".
מה גילית?
"אוהו, אתן לך דוגמה. אמרתי שהעדות של שי מיקה יפרח הייתה בעייתית, ואני לא חוזרת מזה. במשפט החוזר שאל אותה השופט, 'נתת תיאור כל כך מפורט של האדם שראית בזירה, איך לא קישרת בינו לבין הנאשם?' שי מיקה ענתה לו, 'הוא באמת דומה לאדם שתיארתי, אבל לא ראיתי לנכון לקבוע שזה הוא ושיישב מאחורי סורג ובריח'. סיי נו מור".
לתחושתך, זדורוב רצח או לא?
"זה לא התפקיד שלי לחרוץ גורלות. אבל כדי לגאול אותנו מייסורינו בפרשה, הייתי רוצה שיעשו את כל בדיקות הדי־אן־איי שקשורות לזירת הרצח. שלא יישאר צל של ספק. ואת זה עדיין לא עשו".
למה?
"שאלה טובה. תשאל את הפרקליטות. בשורה התחתונה, אין ראיות פורנזיות שקושרות את רומן לזירה".
בשנה האחרונה החלה להגיע לשיעורי יהדות ורוח שנערכים אצל רב, שהיא מעדיפה לא לחשוף את שמו. "מגיל צעיר הייתי יושבת בשולחן שבת ליד סבא יחיא ז"ל, מבקשת לשמוע על פרשת השבוע. עכשיו אני באה לרב ומקשיבה".
מתחזקת?
"כרגע אני מתמקדת בתיקון המידות, דרך התנדבות למשל. גם הסדרה על תאיר ראדה נועדה לייצר שיח, לקרב לבבות, להביא חמלה. אותו דבר גם עם הסרט. זה מתחיל במסע שלי לאימהות, אבל המטרה היא שהסרט יקרב נשים לנשיות שלהן, ובעזרת השם גם לחיות באהבה, להתחתן".
מזכיר לי מישהי.
"יותר מהכול אני רוצה לאהוב. המורן שאני הכי אוהבת זו המורן המאוהבת, הרכה, שלא מעניינת אותה עוד סדרה או סרט, רק לבלות עם בן הזוג, לטייל יחד, להיות איתו במגע. אני מלאת תשוקה, אני מאוד אוהבת את המימוש של הזוגיות, את הפיזיות, את חום הגוף, את החיבור שאתה לא צריך בו מילים. אני מתגעגעת לזה מאוד. הפעם האחרונה שזה קרה לי באמת הייתה לפני שנתיים. אני יודעת שזה יקרה שוב. אבל לפני האור המנצנץ יש תעלה שאני צריכה לחצות".
יש אור כזה בחייך?
"עובדים על זה. יש ניצוץ. יש מישהו בראש שלי שמעסיק אותי והוא במחשבות שלי ובלב שלי".
הוא יודע מזה?
"לא יודעת. אולי אחרי הכתבה הוא יבין את הרמז, העבה".
הקריירה שלה כוללת עשרות תפקידים בחו"ל ובישראל. היא התחילה בגרמניה, כדוגמנית, בגיל 18. עברה לאיטליה, הפכה לכוכבת טלוויזיה, הובילה קמפיינים ואחרי לימודי משחק המשיכה ללוס־אנג'לס, כשבדרך התנוססה על שלטי חוצות בניו־יורק.
בין היתר שיחקה בסדרה ''התרסקות'', המבוססת על סרטו זוכה האוסקר של האגיס, בסרט ''שלושת הימים הבאים'' לצד ראסל קרואו, וגם פיתחה, הפיקה ושיחקה בתפקיד מרכזי בסרט ''גוף שלישי'', עם אדריאן ברודי, ליאם ניסן ומילה קוניס. היא כיכבה בתפקיד הראשי בסדרה ''הרודן'', שזכתה לשלוש עונות בערוץ FX. תפקידה האחרון בישראל היה בסרט ''זרים מושלמים'' של ליאור אשכנזי. ב־19 ביוני תחזור למסך בתפקיד יוקרתי נוסף בסדרה ''מלכת החיות'' של TNT, שם היא מגלמת את תפקידה של הבלשית לואיז תומפסון.
"לפני החזרה לישראל הייתה לי שיחה עם יו"ר ערוץ FX, ג'ון לנדגרף, שאמר לי, 'מורן, לא משנה איפה תהיי, הערוץ שלנו תמיד פתוח עבורך'. ואז הגיעה ההצעה ל'ממלכת החיות'. התפקיד גדל וצילמתי חצי שנה בלוס־אנג'לס".
חוויות מהסט?
"בפרק האחרון הגיע חלומה, או סיוטה, של כל שחקנית. מונולוג של שלושה עמודים שהרגיש כמו נצח. הביטחון והאמון שנתנו בי הזכירו לי כמה אני אוהבת לעבוד בארה"ב. יש לי כיום גם חוזה בדיסני כיוצרת".
היה לך תפקיד חשוב נוסף כמתנדבת באיכילוב בתחילת הקורונה, הצלחת לא להידבק?
"שמרתי מאוד, אבל לפני חצי שנה נדבקתי, ממש עם הכניסה שלי להיריון. לקחתי את זה כאזהרה מאלוהים, שאני צריכה לנוח".
איך הרגשת?
"חולשה ועייפות וכאבי שרירים. חששתי כי זה קרה לי בהיריון, לא על עצמי, והפסקתי להתנדב באיכילוב, למרות שזה נתן לי סיפוק אדיר. עכשיו הגיע התור שלי לעזור לעצמי".
