"עובדה" עם סטיבן סודרברג

"טראפיק" של סטיבן סודרברג הוא עלון הסברה מטעם האגודה למלחמה בסמים, מוגש בטכניקה קולנועית מושלמת. סרט תעמולה שמסריו הדידקטיים מלוהגים בלשון קולנועית סוחפת. דיווח יובשני לכאורה, כמו דוקומנטרי, עמוס עובדות מאירות עיניים ונתונים סטטיסטיים, שהופך, בזכות מלאכת הבימוי המרשימה, אריגת הסיפורים היעילה והמשחק המצוין, לבעל עוצמה בלתי מבוטלת. לרוב זה נראה כמו כתבת תחקיר ארוכה של "60 דקות", ובלשון מקומית – "עובדה", שמנסה לצבור נפח אפי ורגשי מהסוג שמאפיין את סרטיו של רוברט אלטמן. שילוב של נטורליזם מחוספס עם סיפורים הוליוודיים סכמטיים מאוד (האב שנחלץ להצלת בתו הנרקומנית, השוטר שיוצא לנקום את רצח שותפו) – והתוצאה מרתקת.

שלושה סיפורים משתרגים כאן זה בזה. בראשון, שופט בית המשפט העליון (מייקל דגלאס בתפקיד שיועד במקור להריסון פורד), שמתמנה לרשות ועדה למלחמה בסמים ומתוודע באיחור מה לג'אנקיותה של בתו הצעירה. בשני, שוטר מקסיקאי (בניסיו דל טורו) מנסה לעצור את קרטלי הסמים הפועלים בצד זה של הגבול, ובסיפור השלישי – צמד סוכנים פדרליים מבקשים להפליל דילר עשיר, שאשתו (קתרין זטה ג'ונס ההרה) עיוורת לחלוטין באשר למקורות ההכנסה של בעלה. אלה, כאמור, מגוללים באמצעים סינמטיים מעוררי התפעלות, תוך שימוש (בעל אפקט משונה) במסננים שצובעים את המסך בצבעי צהוב וכחול עזים (סודרברג צילם את הסרט בעצמו תחת הפסבדון פיטר אנדרוז), המתחלפים בהתאם למקום ההתרחשות, ובצילום ועריכה תזזיתיים. בכך, ברושם החזותי המסעיר שמותיר הסרט, יש כדי להסוות את העובדה ש"טראפיק" פורש בעצם שלושה סיפורי מוסר מהסוג הצפוי ביותר, ואינו משחרר הצהרה פרובוקטיבית באמת.

אכן, זה אינו סרט "קשה" ופסימי. "טראפיק", המבוסס על מיני-סידרה בריטית באותו שם, שרצה לפני כעשור ועסקה בנתיב הסמים מטורקיה לאירופה, הוא, אחרי הכל, מוצר בידורי, וככזה הסרט נענה בסופו של דבר לתכתיבי הקלישאה ההוליוודית. על כן, נטווית פה, בין היתר, מעשיה מלודרמטית שבמרכזה משפחה אמריקאית הזוכה לגאולה בעקבות מסעו אל הביבים של אביה (סיפור שמזכיר את סרטו של פול שרדר, "כרך למבוגרים בלבד"), כשם שנרקמת כאן אותה דרמה משטרתית, שעלילתה כמו נלקחה ממאות מותחנים זהים לה. וישנו גם אותו מערבון מדברי הרואי, שמרצד לו פה על הבד. אלה ממקמים את הסרט יותר כסיפור הוליוודי של נצחון מאשר פורטרט קיבוצי מייאש.

הסמים נוגעים לכולנו, קובע "טראפיק" מבלי לגלוש למטיפנות צדקנית, ותומך במשנתה של השופטת ג'ודי הטלוויזיונית, לפיה נגעים חברתיים – התמכרות לסמים במקרה זה – הם קודם כל תוצאה של תפקוד לקוי של התא המשפחתי. זהו, נכון לעכשיו, סרטו השאפתני והמאתגר ביותר של סודרברג, אחד היוצרים המשמעותיים שקמו לקולנוע האמריקאי בעשור האחרון, אך יש לזכות באותות הצטיינות גם את התסריט הכתוב היטב של סטיבן גייגן (NYPD), ואת צוות השחקנים המעולה. בניסיו דל טורו עטור הפרסים עתיד לקטוף בעוד מספר שעות, ובצדק, גם את האוסקר כשחקן המשנה המצטיין, ושני כוכביו האחרים של אפוס הסמים הזה, דגלאס וזטה ג'ונס, אשתו במציאות, ראויים היו לפחות למועמדות.